״12 שנים של עבדות״. מצליף בשוטים ארוכים

יש שתי דרכים להתבונן היום ב״12 שנים של עבדות״. מהצד האקטואלי, החדשותי, שמעסיק השבוע אותי ואת עמיתיי בעיתונות הקולנוע אנו בוחנים אותו כמועמד. כקנדידט בדרך לאוסקר. השבוע, אחרי זכייה בגלובוס הזהב ובפרסי בחירת המבקרים, נדמה שהוא המועמד המוביל לזכייה באוסקר. אבל פרסום המועמדויות אתמול הוכיח שמעמדו קצת חלש בקרב המצביעים בשלב הראשון. הוא לא סחף אהבה מכל המחלקות (זה שהצלמים התעלמו ממנו זו עדות די מרשיעה לכך שהסרט לא לגמרי אהוב). אז האם הוא ה״לינקולן״ של השנה – סרט חשוב, עשוי היטב, מועמד בכיר, אבל מי שבסופו של דבר יפסיד? או שהוא בכל זאת יהיה המנצח? אני, ברגע הספציפי הזה – ב-17.1 – בסוף השבוע הראשון לעונת האוסקרים האמיתית, הגועשת, ורגע לפני שמתחילים להתפרסם פרסי הגילדות למיניהם – חושב ש״12 שנים של עבדות״ יזכה השנה באוסקר. נראה מה יקרה להערכה הזאת בששה השבועות הקרובים.

ויש צד נוסף להתבונן בסרט: כיצירת אמנות. וכאן, צריך לשים לב: מדובר בסרט ממש טוב, של במאי מאוד משמעותי.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 15.1.2014

לפני חמש שנים נכנס לחיינו במאי חדש, סטיב מקווין שמו, שעושה קריירה מופלאה בייצוג של סבל ודיכוי. אין קשר, כמובן, לכוכב הקולנוע האמריקאי המנוח סטיב מקווין. מקווין הזה הוא בריטי ממוצא קאריבי ועד 2008 הוא היה מוכר כאמן פלסטי. למרות שהוא עסק בציור כסטודנט לאמנות, פרסומו בעולם האמנות הבריטי הגיע בזכות עבודות הווידיאו שלו, עליהן זכה גם בפרס טרנר (הפרס הבכיר לאמן בבריטניה). וב-2008 הוא עבר ממיצבי וידיאו קצרים לסרטים עלילתיים באורך מלא. כעת, עם סרטו השלישי – ״12 שנים של עבדות״ – שמו כבר לא קשור רק לסצנת האמנות הבריטית, אלא הוא הולך ונהיה מוכר ברחבי העולם. סרטו הוא יצירה מרשימה ועוכרת שלווה, והיא שילוב ממוטט בין התגייסות פוליטית מצפונית ובין תפיסת עולם ויזואלית מרהיבה. החיבור ביניהם יוצר סרט שנראה דומה להפליא ליצירת מופת. זאת אומרת, למי שתהיה לו הבטן לצפות בו.

סרטו הראשון של מקווין, ״רעב״ (מ-2008), הוא כמו פרלוד לסרטו החדש. השניים הם מעין דיפטיך לדיכוי. הסרט ההוא סיפר את סיפורו האמיתי של איש המחתרת הבריטית בובי סנדס, שהרעיב את עצמו למוות בכלא הבריטי. ״רעב״ (שגילה לנו – או לי לפחות – את מייקל פסבנדר) מגלם את התמצית של הקולנוע של סטיב מקווין: מצד אחד, התבוננות חסרת רחמים באדם שהאנושיות נגזלה ממנו, ובסבל הפיזי שהוא חווה. מבט אלים, חבר רחמים, כמעט סדיסטי. מצד שני, שימוש מופת של קולנוע המעניק לסבל הזה מידה רבה של שאר רוח. נדמה שהמוטו של מקווין הוא ״החיים נוראיים, אבל האמנות נשגבת״. במרכז ״רעב״ ניצבת אחת הסצינות הכבירות של השנים האחרונות: מפגש בין סוהר וכומר בשיחה המצולמת בשוט רצוף של 20 דקות. ״רעב״ היה אחת התגליות המרשימות של העת האחרונה.

ואז הגיע ״בושה״, סרטו השני של מקווין. הסרט הזה פחות עניין אותי, אבל הוא הפנה זרקור לשיתוף הפעולה המתגבש והמרתק בין מקווין ובין הצלם שלו, שון בוביט (והשחקן הקבוע, פסבנדר). מבחינתי, ״בושה״ היה תרגיל בזוויות צילום.

בדרך כלל, לוקח ליוצרים כאלה – הבאים כל כך רחוק מהמיינסטרים – זמן מה עד שהממסד המסחרי מגלה אותם ומאמץ אותם, לרוב הם רק שחקנים באיזורי פסטיבלי הקולנוע. אבל מקווין, באופן משונה, עשה את הניתור למרכז כבר בסרטו השלישי: בראד פיט תיווך, ארנון מילצ׳ן מימן, ומקווין הגשים את החלום שלו לעבד את הספר ״12 שנים של עבדות״ לסרט. את הספר הביאה לו אשתו, מבקרת קולנוע הולנדית (מקווין הבריטי חי כבר שנים בהולנד), שיודעת שלבן זוגה היה רצון ותיק לעסוק בעבדות. ״12 שנים של עבדות״ הוא כמו ״רשימת שינדלר״ של השחורים באמריקה: סיפור חסר רחמים על אסון נוראי, אבל שבסופו גאולה. ושנה אחרי ״לינקולן״ ו״ג׳אנגו חסר מעצורים״, שהפכן את העבדות כבסיס לדרמה היסטורית ולפארודיה פוסט-מודרנית (בהתאמה), מקווין מטיח את האמת של ימי העבדות בפני אמריקה (והעולם) ולא נותר אלא להיות נבוכים בחור השחור הזה של ההיסטוריה שבו השפלת אדם, מבחינה פיזית ונפשית, לא רק שהיתה מקובלת, היא גם הפכה לסוג של ספורט. הימים בהם סאדיזם היתה תכונה נפוצה. הצפייה באירועים שהתרחשו לפני 160 שנה גורמת ללא מעט הרהורים על ההווה: על היחס שלנו – יחס מוחצן, אבל גם מובלע – לחלש, לשונה, למהגר. ותהיה שיש בה גם בסיס לפסיכואנליזה של העולם: אם בעבר זה היה כה מקובל, וחוקי, והגיוני, להתייחס בכזו ברוטליות לבני אדם, לאן נעלמו המוסכמות האלה והפילוסופיות שהצדיקו אותן? המבט ארוך המבע אל העינויים הממוסדים ב״12 שנים של עבדות״ מחייב אותנו להתמודד עם התהייה שמא גזענות, שנאה ואלימות קיימת עדיין בתוכנו – כפרטים וכחברה – אלא שעתה, בגלל אופנה, פשוט נחשב לא תקין פוליטית לבטא אותם. ואם זה אכן המצב, הרי שיום יבוא וכל הזוועות האלה – עבדות, דיכוי, שואה – יתפרצו בשנית, כמו הר געש. לא יכול להיות שבני אדם כל כך השתנו ב-160 השנה האלה (או ב-70 השנה מאז השואה), הם רק מדחיקים, זה רק פאסון. האימה מבצפייה ב״12 שנים של עבדות״ היא באקטואליה של הסיפור להווה, ולא בהיסטוריה שלו.

זהו סיפורו האמיתי של סולומון נורתאפ, כפי שהוא עצמו כתב אותו ברב המכר שפירסם ב-1853. נורתאפ חי בניו יורק והיה אמריקאי ממוצא אפריקאי שבזכות העובדה שחי במדינות הצפון הוא היה חופשי ואמיד למדי. וגם איש בעל כשרון – למילים, למוזיקה. אבל במסעו לוושינגטון הבירה, קרוב מדי לגבול מדינות הדרום, הוא נחטף ונמכר לעבדות. כעבד הוא עובר מבעל אחוזה אחד לבעל מטעים אחר, והסרט האפיזודי הזה עוקב אחר מעבריו בין ידיים, עד – ושם הסרט רומז על כך, כדי להקל עלינו את הייסורים – הצלתו.

השלב הראשון בנטילת זהותו ובדיכויו הוא נטילת שמו. רמז לכך שכל השחורים באמריקה נושאים שמות שנתנו להם אדוניהם, ולא שמות שמייצגים את תרבותם ומשפחתם המקורית. השלב השני, נטילת מלבושיו. השלב השלישי, השפלה וביזוי. השלב הרביעי, מכירה, הפיכתו מאדם לסחורה. השלב החמישי, הלקאה ונתינתו בתנאים תת אנושיים, משל היו אלה חיות (שהיחס להם היה, למעשה, אדיב וחומל יותר).

הדבר המרשים הראשון ב״12 שנים של עבדות״ הוא התסריט של ג׳ון רידלי (שכתב את התסריט ל״פניית פרסה״ של אוליבר סטון ואת הסיפור ל״שלושה מלכים״ של דיוויד או. ראסל). זה מתחיל בשיחזור מדוקדק ומרשים של שפת הדיבור האמריקאית של אמצע המאה ה-19, ואוצר המילים השונה שבין עבדים ובין בעלי הבית, בין אנשי הדרום ובין אנשי הצפון. ולמרות המבנה האפיזודי, הסרט לוקח את הגיבור ואת הצופה עמוק במורד נהר המיסיסיפי, עוד ועוד לתוך מאפליית מדינות העבדות (ואני ממש סקרן לדעת איך התקבל סרט כזה במדינות כמו ג׳ורג׳יה או אלבמה). הוא גם מציג קשת של דמויות משני צידי הגזע. יש גם את העבדים הכנועים, שהקשר שלהם לאדוניהם הוא היחיד שהם מכירים והם תלויים בו, ואף אוהבים אותו; ומנגד, הלבנים אינם מקשה אחת של רוע. יש את הנבלים, הנהנים להתעמר באלה שהם רואים נחותים מהם; ויש את אלה שמנסים להתנהג באופן אצילי, ואף אנושי וידידותי, למרות העובדה שהם בעלי עבדים. ובין כל אלה, היחס המשפיל לחיי אדם. ההתעללות, ההצלפות, ההרג. סלומון נורתאפ ראה וחווה את כל זה, ותיעד הכל.

ואז בא סטיב מקווין. אם את סרטיו הקודמים הוא ביים בקנה מידה קטן, המתרחש בעיקר בחללים סגורים, את הסרט הזה – שהיה גם הוא דל תקציב עד מאוד – הוא פרס על קנווס גדול ומרשים. סימן ההיכר הראשון של מקווין, אחרי הצילום רב העוצמה וחד הזוויות של בוביט, הוא השימוש שלו בשוטים ארוכים. הוא סוג של מאסטר מודרני בזה. שימו לב, למשל, לסצינה בתחילת הסרט בה מגלם פול ג׳יאמטי (שמופיע עכשיו גם ב״להציל את מיסטר בנקס״ בתפקיד עם גוון אחר לחלוטין), המגלם סוחר עבדים, הופך את חדרי ביתו למין יריד עבדים בו הוא מארח אנשים המחפשים כוח עבודה, לצהריים תרבותיים עם קצת מוזיקה וכיבוד במזנון, ועובר איתם מחדר לחדר בו עומדים העבדים בעירום והוא מציג אותם בפני הקונים כסוסים – גילם, תכונותיהם ומחירם. הסצינה הטעונה הזאת, העוברת מחדר לחדר, ובה משפחות נקרעות כשילדים ואמהות נמכרים בנפרד לבעלי אחוזות שונים, מצולמת כולה בשוט רציף ועוצר נשימה אחד. ושוט אחר: נורתאפ נענש ונתלה מעץ. לא כדי למות, כדי לסבול. ואולי, אגב כך, גם כדי למות, אם ייצא. מקווין ובוביט מציבים את המצלמה מול ומתעדים את צוו׳יטל אג׳יופור, השחקן הראשי, תלוי מצווארו מענף עץ, רגליו כמעט נוגעות באדמה וגרונו הולך ונשנק בכל עם שהוא לא מצליח לייצב את גופו על בהונות רגליו ולהקל את לחץ החבל על הצוואר. שוט רצוף. אולי של דקה, אולי 90 שניות, אבל הוא ארוך ועוכר שלווה מאין כמוהו (וגם, כמו תמיד בנסיבות כאלה של שחזור היסטורי, סצינה כזאת שמה את הבמאי בתפקיד כפוי הטובה של הקלגס, כמי שמאלץ את שחקניו לחוות את ההשפלה שחוותה הדמות והוא עומד מנגד ורק רוצה שזה יהיה איום יותר, ואמיתי יותר, ובעצם הוא חוצה את הקווים שבין הקורבן לנוגש).

ויש את המוזיקה. לא רק את המוזיקה הסוחפת של האנס זימר, שמעניקה לסרט – עם הצילום המהודר שלו – נופך כמעט ספילברגי, או דיוויד לין-י, אלא נוכחות המוזיקה בחיי העבדים. לרגעים היא מוזיקה מרוממת, מוזיקת גוספל דתית, שאיתה כמהים העבדים לעולם הבא; אבל גם המוזיקה הזאת, באחת הסצינות המקוריות בסרט, יכולה להפוך לאמצעי דיכוי, כשאחד ממנהלי העבודה (פול דיינו) מבקש מהעבדים שיתנו לו קצב בשעה שהוא מתחיל לשיר שיר בוז לשחורים.

למרות שאני סולד מהמילים ״סרט חשוב״, מקווין הצליח לקחת את הנושא הזה, שהיינו מעדיפים להפנות ממנו מבט, להגיד שהוא לא קשור אלינו – לא ביבשת ולא במאה – ולתאר אותו באופן שמצד אחד נראה כמעט דוקומנטרי, אבל כשהוא מוגש עם עשייה קולנועית עילאית, שהופכת אותו ליצירת אמנות משמעותית. מהסוג שמגיע לה, מכל כיוון שלא תביטו, אוסקר.

===============

נ.ב:

דיוויד או. ראסל, הבמאי של ״חלום אמריקאי״, נמצא בצומת מרכזית בעונת האוסקרים הזאת. כאמור, ג׳ון רידלי, התסריטאי של ״12 שנים של עבדות״, כתב את הסיפור עליו מבוסס ״שלושה מלכים״ שראסל שכתב וביים; ספייק ג׳ונז, שסרטו ״היא״ מתחרה ב״12 שנים של עבדות״ וב״חלום אמריקאי״, שיחק ב״שלושה מלכים״ ומאז נשאר חבר טוב של ראסל. בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב בקטגןריית התסריט הודה ג׳ונז לראסל על חבורותו ועל כך שבא לראות גרסה לא סופית של הסרט ונתן את הערותיו לעריכה. מצד שני, ראסל גם ידוע בתור מי שמהיר לכעוס על שחקניו ולהכעיס אותם. באותו סרט, ״שלושה מלכים״, הוא רב עם ג׳ורג׳ קלוני, עד כדי קרב אגרופים. וקלוני, כזכור, נמצא בצוות הקמפיין של ״כוח משיכה״, המתחרה הגדול של ״12 שנים של עבדות״ ושל ״חלום אמריקאי״.

נ.ב 2:

ולמרות כל הכתוב לעיל, אני עדיין מעדיף ש״כוח משיכה״ יזכה באוסקר. הוא הסרט המועדף עליי. ובמקום השני, ״12 שנים של עבדות״.

ציוץ