התנצלות
"אשתקד במריאנבד״
סליחה, אלן רנה. ״הירושמה אהבתי״ הוא סרט נפלא. ״אשתקד במריאנבד״ היה סרט שהשפיע עליי עמוקות (היום כבר אין לי סבלנות אליו). שיתוף הפעולה שלך עם הצלם סשה ויירני לא רק יצר רגעים ויזואליים מופתיים, הוא הוליד את שיתוף הפעולה של אותו וירניי עם פיטר גרינאוויי, שבתחילת דרכו ממש העתיק שוטים שלך. אבל יש לי שתי בעיות: האחת, בשנותיך האחרונות פנית לבימוי תיאטרון מצולם. אופרטות קלילות שאני מצאתי אותן פשוט בלתי נסבלות. ולמרות אריכות ימיך מעוררת הקנאה, בחרת למות בערב האוסקרים, בו אני פשוט עסוק מדי כדי להשקיע זמן בהספד נורמלי (או אסיר תודה שאני פטור מהספד נורמלי שבו אאלץ לגלות שכבר 30 שנה, מאז ״מלו״, אני כבר לא מחכה לסרטיך). אז סליחה, אלן רנה. על זה שהלכת היום לעולמך בגיל 91. ועל זה שאני קצת מתעלם מזה היום. פעם חשבתי שאתה נהדר.
הירושימה מון אמור- סרט שהשפיע עלי עמוקות. זוכר "שוטים" רבים, את המוסיקה ואת עמנואלה.
לא פלא- ראיתי אותו פעמיים.
לא פלא- כי נרדמתי בפעם הראשונה (חייל ב"אפטר" שנוסע לקולנוע גת בת"א בטרמפים כי הוא חייב לראות את הסרט המופתי של רנה, ועם החשכת האולם נופל לתרדמה כבדה…)
האם מישהו מוכן לספק הסבר הגיוני – למה ציירו בשוט הזה צל של אנשים על הרצפה?