המרחק בין סקופ להודעה לעיתונות מעולם לא היה קטן יותר. היום בישרתי על עזיבתי את ״פנאי פלוס״, מקום העבודה שלי בתשע השנים האחרונות. אספתי את חפציי במערכת ״פנאי פלוס״ בארגז קרטון ואמרתי שלום. טוב, נו. בערך. ובכל מקרה, לחדשות בהרחבה:

מוקדם יותר היום עדכנתי את  אור קניספל, עורך ״פנאי פלוס״, בכוונתי לעזוב את העיתון. קניספל היה מי שהביא אותי ל״פנאי פלוס״ לפני תשע שנים, ביוני 2005. זה היה חצי שנה אחרי שעזבתי את ״העיר״, וקניספל ונירית וייס הובאו ל״ידיעות מגזינים״ לרענן את העיתון שבאותה תקופה התחיל להפסיד ל״רייטינג״ (ובכך סגרתי גם את המעגל הזה. ב-1999 הייתי מבקר הקולנוע הראשון של ״רייטינג״ עם השקתו).

מי שזוכר אותי מעולם עיתונות הדפוס זוכר אותי בעיקר מימיי ב״העיר״ ו״עכבר העיר״. ותיקים יותר זוכרים אולי את ימיי ב״זמן תל אביב״, שם השקתי את ״סינמסקופ״ בינואר 1996. אנשים בעלי זיכרון אנציקלופדי בני 35 ומעלה אולי אפילו יזכרו את מדוריי ב״צומת השרון״. אבל באופן משונה, ״פנאי פלוס״ היה מקום העבודה שהחזקתי בו הכי הרבה זמן. הייתי שם תשע שנים, בשעה שברשת שוקן, ״מעריב״ ו״העיר״ הייתי חמש שנים בכל מקום.

עולם עיתונות הדפוס נמצא בחרדה. האדמה רועדת. ואני מנסה לצמצם את מימד אי הוודאות בחיי ופורש מ״פנאי פלוס״ כדי להפסיק לחשוש כמה עמודים יהיו לי השבוע ומה יהיה מחר ובתקווה שאוכל לראות את העיתון הזה משגשג ומאריך ימים וכדי שאוכל לשבת רגע בצד, לנצל את ימי החופשה שצברתי ולהבין לאן פונה עולם התקשורת והעיתונות ומה מקומי בו. כשם שיש לי חיבה לסרטים ב-35 מ״מ, ואהבה לתקליטי ויניל, כך אני גם עדיין מוקסם מעיתונים מודפסים ורוצה להיות חלק מתוך חוויית הדפדוף. מצד שני, המוספים מתחילים להצטמק, ונייר הופך לנדל״ן יקר. יש מעט מאוד מקומות שייתנו כיום 2-3 עמודים למדור קולנוע. אבל אם יש עדיין מקום כזה, אני רוצה לעבוד בו.

אתחיל ממתן קרדיטים. כשהקרדיט הראשי והבכיר בהם הולך לאור קניספל, שנתן לי את ג׳וב הזה, שלראשונה בכל חיי בעיתונות איפשר לי אך ורק לכתוב על קולנוע, ולהתפרנס מזה ולא לעסוק גם בעריכה במקביל, ג׳וב שהביא איתו חופש מוחלט, חלומי. את הבלוג הזה הקמתי חצי שנה אחרי שהתחלתי לכתוב ב״פנאי פלוס״, בינואר 2006, והאופן שבו וייס וקניספל הכילו את הבלוג הזה במקביל לעבודתי אצלם היה לא פחות מאצילי בעיניי. אני אסיר תודה לשניהם על זה. הם עזרו לי לטפח את המותג ״סינמסקופ״, שהולך איתי כבר 18 שנים.

בתשע השנים האלה יצא לי לעבוד עם דור חדש של עורכים, אנשי תוכן ותקשורת שקשה לי להמעיט בתרומה של כל אחד ואחד מהם לעבודה שלי: איתי סגל, הדר טורוביץ, שחר אורן ויוני ביינרט. חמישה עורכים באו והלכו ואני, שהפכתי פתאום לזקן המערכת, נשארתי.

אז מה אעשה עכשיו? מה שעשיתי בכל פעם שניצבתי בצומת דרכים בשמונה השנים האחרונות: פניתי אליכם. אני מרגיש שהמחויבות הראשונה שלי היא לבלוג, ושאותו הייתי רוצה לקדם ולשכלל ולהפוך אותו לעיסוק המרכזי שלי. אם אתם אנשי עסקים – בין אם אתם קשורים לעולם הקולנוע או לא – ואתם רואים סיבה עסקית (או פילנטרופית, אני לא בררן) לקחת עליו חסות, דברו איתי. כל ספונסר שיאפשר לי עצמאות תוכנית ומערכתית מוחלטת יהיה רלוונטי. ובמקביל, נבדוק אופציות נוספות בתחום התקשורת, וזה גם התזמןן לקדם כל מיני פרויקטים שישבו על המדף ועכשיו אולי יוכלו להתממש. בין לבין, אוכל אולי להעביר כמה שבועות ללא דדליינים. גם זה סוג של חידוש.

המדור האחרון שלי ב״פנאי פלוס״ יתפרסם ב-17.4.

אז אם אתם קוראים של ״סינמסקופ״ על נייר ״פנאי פלוס״: היו שלום. אני ממשיך הלאה. אם אתם קוראים את ״סינמסקופ״ באינטרנט: אל תזוזו, האקשן רק מתחיל.

ציוץ