16 יולי 2014 | 19:28 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, מקבץ ביקורות: ״פרינסס״, ״בן זקן״ ואחרים

18-Stray-Dogs-4

״כלבים משוטטים״. השוט הזה נמשך בערך 18 דקות

גם זה קורה לפעמים בפסטיבלי קולנוע: קדחת הפסטיבל. חום, נזלת, צמרמורות, כאבים, שיעול, עיניים דומעות. את היממה האחרונה הקדשתי לדי-טוקס בבית לפני שובי לפסטיבל. מזל שאני לא מסקר את פסטיבל טוקיו. מה הסיבות לשפעת הפתאומית? אולי הקור המקפיא באולמות של סינמטק ירושלים, או הבדלי הטמפרטורות התמיד-מפתיעות בין הצהריים הלוהטים והערבים הקרירים-עד-סוודר. אולי גם הסטרס מכל מה שקורה מסביב, גם זה מחליש את המרחבים המוגנים של הגוף, ואולי זו העובדה שבכל מתחם סינמטק ירושלים אי אפשר להשיג קולה נורמלי, רק פפסי. אבל מה אתמול משלשום? הקור והקרירות והקולה והסטרס, כל אלה כבר היו לנו כל השנים. אני יודע היטב את מי להאשים בשפעת הפסטיבלים הטרופית בה לקיתי: את טסאי מינג ליאנג. נכנסתי ל״כלבים משוטטים״ שלו עם נזלת קלה, ויצאתי מהסרט, שעתיים ועשרים אחר כך, עם 38 חום. הסרט הזה, באופן הכי מילולי של המילה, עשה אותי חולה. זהו שברון לב עבורי, כי טסאי הוא אחד הבמאים הנערצים עליי בעולם, וזאת בזכות ההיכרות שלי עם סרטיו בפסטיבל ירושלים. אבל אחרי ״כלבים משוטטים״ חוששני שעלי לבקש ממנו גט. אני ממש בספק אם אכנס לראות שוב סרט שלו (זה כבר קרה לי עם קים קי-דוק, יוצר שראיתי את כל סרטיו – חלקם אהבתי מאוד, חלקם פחות – והשניים האחרונים שלו העבירו אותו לרשימת המנודים שלי. את סרטו החדש המוצג בפסטיבל כבר לא הלכתי לראות). ״כלבים משוטטים״, הסרט הארוך הראשון של טסאי שאני רואה מאז 2006, הוא גם סרטו הראשון המצולם בפורמט דיגיטלי, ויש סיכוי שזה מה שהרס הכל. טסאי היה במאי מדוד ומדויק עם מצלמת פילם, ועכשיו, כשאין לו יותר מגבלות של אורכי שוטים, הוא יצר סרט שרירותי להכעיס, שהפלא הגדול בו הוא למה בעצם הוא לא נמשך לנצח. לא היה שום הגיון באורכי השוטים וכל הסרט נראה רנדומלי לחלוטין. שברון הלב, של הבמאי שהיה מגיבוריי, מוטט לי את המערכת החיסונית.

״כלבים משוטטים״ מספר על אב ושני ילדיו הקטנים, הומלסים. הוא עומד בצמתים ומחזיק שלטי פרסום, והם משוטטים ללא השגחה ובהזנחה ניכרת. סרטים על ילדים והוריהם המזניחים, לעיתים על סף התעללות, הם התימה החוזרת בכמה וכמה מהסרטים שראיתי עד כה בפסטיבל. ״תחנות הצלב״ הגרמני, למשל. סרט מרשים, אדוק עד כדי אורתודוקסיות, המספר ב-14 שוטים דוממים את סיפורה של נערה שהולכת בצעדיו האחרונות של ישו ומנסה להקריב את חייה למען חיי אחיה החולה. דן פיינרו ב״סקרין״ ראה בסרט ״סאטירה על דת״ ובכך החמיץ את הסרט – המאוד לא סאטירי – לחלוטין. זה סרט שאינו נטול ביקורת – בעיקר על כך שהורים ומבוגרים לא שמים לב למה שעובר על הילדים, ולמעשה מקריבים אותם (ובכך הסרט הזה מזכיר במשהו את ״חופשת קיץ״ הישראלי) – אבל הוא רווי אמונה אמיתית, כזו המגיעה לאו דווקא מכתבי הקודש, אלא יותר מהקולנוע של קארל תיאודור דרייר, האב הרוחני של הסרט (ועם סיום שמזכיר גם את ״קורבן״ של טרקובסקי).

 

בן זקן

״בן זקן״. הבטחה

במקום שבו נטשתי את טסאי מינג ליאנג נכנסה לחיינו אפרת כורם עם סרט הביכורים שלה, ״בן זקן״. ביום שישי פתח את התחרות הסרט הישראלי ״גט״, שהציג קולנוע מדוקדק וחמור סבר, המציע התבוננות חסרת פשרות במציאות קשה, ו״בן זקן״ הוא כבר סרט של תלמידה של שלומי אלקבץ, השותף לבימוי של ״גט״. הסיבה שאני מזכיר את הגניאולוגיה הזאת, היא כי חשתי בעת הצפייה ב״בן זקן״ תחושות הדומות לאלו שהיו לי בעת הצפייה ב״ולקחת לך אשה״, סרטם הראשון של האלקבצים: בוסרי, עוד לא מלוטש, לרגעים גס, אבל מכיל מבט ייחודי על מציאות שיהיה מרתק לראות אותו מתפתח בסרטים הבאים. כעת, במבט לאחור, הזינוק שעשו האלקבצים מ״ולקחת לך אשה״ אל ״שבעה״ ומשם ל״גט״ עוצר נשימה, ויש לי תחושת בטן שאפרת כורם היא מישהי שיכולה לעשות את הזינוק הזה בסרטיה הבאים. כורם מציגה דרמה על משפחה מפורקת באשקלון. אב חסר אונים שכנראה סובל מדכאון או מעייפות כרונית ורק רוצה לישון, או שהוא סתם עייף כי עליו לעבוד משמרות כפולות כדי לפרנס את בתו, והבת – שמרגישה את המצוקה וההזנחה – מפתחת נטיות אלימות ומסתבכת בלימודים, עד להתערבות מחלקת הרווחה המקומית. את כל העליבות הזאת מצלמת כורם בשוטים רחוקים דוממים, של דמויות המתגמדות אל מול בנייני השיכונים, וחוצים את הפריים, מצד אחד שלו, אל הצד השני. המבט המרוחק הזה – להבדיל מהאינסטינקט של לא מעט במאים לצלם מצוקה חברתית בתקריבים תזזיתיים כמו-תיעודיים – מעניק לסרטה של כורם עוצמה לירית שהפתיעה אותי.

 

princess

שירה האס, מהסרט ״פרינסס״. תגלית הפסטיבל

ואז, כדי להציג בפנינו גם את הצד השני, ולהראות גם איך האחר חי, וגם כדי להוכיח לנו שהזנחה הורית אינה קשורה דווקא לחיים בפריפריה או למצוקה כלכלית, הגיע ״פרינסס״, סרט הביכורים של טלי שלום עזר, המתרחש בתל אביב, בבית אמיד, אבל ממש כמו ב״בן זקן״, גם כאן ההורה עובד (במקרה הזה, עובדת) משמרות כפולות – אמנם כרופאה, ולא כשומרת באתר בניה – ומזניחה את בתה המתבגרת, שנשארת לבד בבית עם בן הזוג המובטל והצעיר של האם. בכל הקשור לדרמה בין הורים וילדים, היה מעניין לראות בזה אחר זה את ״בן זקן״ ואת ״פרינסס״ המכילים לרגעים אלמנטים זהים – הילדה שרק רוצה לישון עם ההורה, הפיכת שולחן האוכל המשפחתי – ואיך שניהם מבוימים באופן שונה לחלוטין. להפתעתי, העדפתי את הסגנון הנזירי של ״בן זקן״ על פני המבט רך התאורה של ״פרינסס״.

מבחינתי, ״פרינסס״ הוא שני סרטים שגולגלו באופן קצת משונה לאחד. את האחד חיבבתי מאוד, את השני לא כל כך. עלילה אחת מספרת על ילדה/נערה/תכף-אשה, שגרה בבית עם אמא מאוד מינית (בגילומה ה-איך אגיד את זה-מפתיע בערטולו של קרן מור). האמא היא רופאה, כאמור, אבל את בתה היא דווקא מעודדת להרבות בקניית בגדים, ולהתעסק במראה החיצוני שלה, ולא באופי, אישיות, כישורים. מבלי שהאם תשים לב, בן זוגה מתחיל לגלות עניין בבת. כל הסיפור הזה, שכאילו נעשה בתור תשדיר אזהרה להורים מזניחים שלא רואים את ילדיהם, הוא לא נעים עד מטריד. אבל לתוכו השתחל סיפור נוסף, מקורי מאוד, שלמעשה הופך את ״פרינסס״ למשהו אחר לגמרי: אדר, גיבורת הסרט, היא מעין בת-בן, שמרבה לשוטט ברחובות, ולא לחלוטין מודעת או מתעסקת עדיין במיניות שלה. בפתיחת הסרט היא פוגשת נער רחוב בשם אלן, ולהפתעתה: הם ממש דומים. מכאן מתחיל רצף מרתק של סצינות תעתוע, בהן שתי הדמויות האלה כל הזמן מתחלפות ביניהן. כל האלמנט החידתי הזה, של הנער והנערה שכל הזמן מבלבלים את הצופים ואת ההורים מי זה מי, יש בו משהו ממגנט שגורם לי להתאכזב שלא כל הסרט פנה לכיוון הזה (וחבל שספייק ג׳ונז לא הגיע לראות את הסרט, הוא היה מזהה קצת מסרטיו בסרט). מול הדרמה המשפחתית המעיקה, שבה הצילום נראה מיופייף ועומד בסתירה לאימה המתנחשלת, דווקא הנתיב העלילתי הכמעט סוריאליסטי הזה, שמעמיד את כל הסרט כמין אופציה לחלום או אשליה, נתמך היטב עם הצילום היפה של ראדק לאדזוק, הצלם הפולני (שצילם לה גם את ״סרוגייט״, סרטה החצי-ארוך הקודם), שמטפל מאוד יפה באור (לאדזוק צילם גם את סרט האימה ״הבבדוק״ שמוקרן עכשיו גם הוא בפסטיבל). גם מוזיקת שירי הערש שהלחין ישי אדר מצטיינת כאחת מעבודות הפסקול היפות ששמעתי השנה בקולנוע הישראלי.

(הערת אגב: שני סרטי ביכורים של במאיות העוסקים בנוער במצוקה מציגים את עבודות הסאונד/פסקול הכי מרשימות עד כה: טלי שלום עזר וישי אדר ב״פרינסס״, ומה שסופי ארטוס עשתה עם המוזיקה של אופיר לייבוביץ׳ ששולבה לתוך עבודת עיצוב הפסקול של אלכס קלוד, עד לרמה שלעיתים קשה להבחין איפה נגמרת המוזיקה ומתחיל עיצוב הפסקול).

״פרינסס״ הוא סרט שברגעיו הטובים עוסק במיניות נזילה ומתגבשת, כמעט ״אורלנדו״ מקומי, על ילדה שמתלבטת לאיזה מגדר להצטרף. הצד השני שלו, בגלל הטיפול המעודן שבו, הופך את הצופה לסוג של פרוורט, המביט בפיתויה של ילדה כאילו שזו אגדת ילדים מתקתקה. הסיבה שזה איכשהו מצליח לעבוד, היא בזכות עבודת הליהוק הפשוט פלאית. שירה האס, בתפקיד הראשי, תכף תהיה הייצוא הבכיר של ישראל בחו״ל. היא סקרלט ג׳והנסון קטנה (והיא כבר הספיקה לגלם את נטלי פורטמן הצעירה ב״סיפור על אהבה וחושך״). והעובדה שהפקת הסרט הצליחה למצוא ילד וילדה שלא רק דומים אחד לשניה, אלה גם דומים לקרן מור, כך שהתעתוע כל הזמן משתכפל ומשתלש, הופכת את הסרט למרתק לצפייה, למרות תחושה ההטרדה שעולה ממנו.

שירה האס, מבחינתי, תזכה בפרס השחקנית בפסטיבל. מנשה נוי, בן זוגה של קרן מור, יזכה בפרס השחקן על תפקידו ב״גט״.

אפרופו סקרלט ג׳והנסון: ״מתחת לעור״ בכיכובה, סרטו החדש של ג׳ונתן גלייזר (״לידה״), הוא אחת האכזבות הגדולות שחוויתי בפסטיבל הזה.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, מקבץ ביקורות: ״פרינסס״, ״בן זקן״ ואחרים”

  1. ניר נ. 16 יולי 2014 ב - 21:37 קישור ישיר

    מעניין, לא עלה על דעתי ולו לרגע שההורים רואים את אלן. לדעתי כל החלק הזה הוא חלק מהקרע הנפשי שחווה הילדה.ולגבי “מתחת לעור”, שמח לחלוק אתך את האכזבה. כבר חשבתי שאני ו-ו’ ילדים יחידים (ולא מקובלים) בכיתה הטיפולית.

  2. נטע 17 יולי 2014 ב - 2:32 קישור ישיר

    שתי שאלות בתור מישהי שעוקבת מרחוק: ספייק ג׳ונז בכלל מסתובב ומתקשר עם מישהו, או שהוא מסתגר כל הזמן בחדרו? לגבי ההקרנה של ״מתחת לעור״ – זה היה סולד אאוט? הקהל החזיק מעמד עד הסוף או שחלק נשברו באמצע (לא שאני מאשימה אותם, פשוט סקרנית לדעת האם עכברי הפסטיבלים הישראלים אמידים יותר מהאמריקאים)?

  3. איתן 17 יולי 2014 ב - 7:03 קישור ישיר

    ואני רק אומר ש”מתחת לעור” הוא אחד הסרטים הכי טובים ומצוינים לטעמי שראיתי השנה. חד וחלק.

  4. אליה 18 יולי 2014 ב - 23:11 קישור ישיר

    באמת התאזבת ממתחת לעור? הוא לא פשוט, אבל מאוד מיוחד!


השאירו תגובה ל - איתן