״קסם לאור ירח״. הוא לא סיני, הוא ציני

בגיל 78 ואחרי 47 סרטים נראה שוודי אלן מעדיף את הסרטים שלו רכים, נימוחים וקלים לעיכול. הנה רעיון להצעת מחקר: במאים שבצעירותם שברו מוסכמות וטלטלו את עולם הקולנוע כהוגן, ואחרי יום הולדת 75 הפכו, כמו פנסיונרים רבים, לכאלה שמעדיפים בידור קליל. שיט תענוגות בספינה יוקרתית ומפנקת שדורשת מינימום מאמץ. לפני שאני חושב על וודי אלן, אני חושב על אלן רנה, שהלך לעולמו השנה בגיל 91. אחרי שנים של שבירת חוקי הקולנוע ויצירת אתגרים כבירים, מרגע שהוא התקרב לגיל 70 הוא פנה לקולנוע מבוסס תיאטרון, דל נתרן, נטול אתגרים. וודי אלן כבר שנים עובד במוד עצלני, והוא מנפיק סרט אחר סרט במצבים שונים של רישול. אחת לכמה שנים הוא קולע בול ומזכיר שהוא עדיין יודע להכניס כסף למשקיעיו ולהביא אוסקרים לשחקניו, אבל בין לבין הוא מייצרים סרטים מהירים מדי ולקלים מדי. ״קסם לאור ירח״ – שאינו סרט רע, אגב – הוא בדיוק סוג של חופשה בכפר צפויה וברורה מאליה, נטולת כל מאמץ. שיט פנסיונרים.

האבסורד, מבחינתי הוא, שלמרות התחושה ש״קסם לאור ירח״ הוא עבודה ממוחזרת, עצלה ושנעשית כלאחר יד, היא עדיין עדיפה בעיניי על סרטו הקודם, ״יסמין הכחולה״, שזיכה את קייט בלנשט באוסקר והפך לאחד מסרטיו המצליחים ביותר של אלן בקריירה שלו. אני מעדיף את אלן שמנסח את רעיונותיו בהומור על פני אלן חמור הסבר, שמתעלל בגיבורותיו ולא מעניק להן בדל חסד או חמלה. ״קסם לאור הירח״ הוא הסרט המושלם לכל מעריציו של אלן שחושבים שסרטו הראשון הוא ״קומדיה סקסית לליל קיץ״, ודילגו על ״אנני הול״ ו״מנהטן״, שלא לדבר על ״בננות״ ו״ישנוני״, הסרטים שבהם אלן עשה משהו חדש, לפני שהוא התחיל לבקבק בסרטיו את הניחוחות והטעמים של הבמאים הנערצים עליו ונטש חידושים לטובת מיחזורים (חלקם מבריקים).

כל מה שאלן אומר ב״קסם לאור ירח״, הוא אמר כבר קודם. זהו, אם אני מדייק בספירתי, הסרט החמישי שלו שבו מופיעה דמות של קוסם (״סקופ״, ״קללת העקרב הירוק״, ״צללים וערפל״ והאפיזודה ב״סיפורי ניו יורק״). למעשה, הסרט הזה מזכיר מאוד את ״סקופ״, שהיה אחד מסרטיו החלשים והמרושלים. העצוב הוא ש״סקופ״, בדיעבד, מצחיק יותר מ״קסם לאור ירח״, שיש בו משהו אלגנטי, ולמרות שנינותו, הוא פשוט לא מספיק מצחיק.

ב״קסם לאור ירח״ מגלם קולין פירת קוסם שאינו מאמין בקסם. מכיוון שהכל אצלו מבוסס על אחיזת עיניים וטריקים בימתיים, הוא מתפרנס בין השאר מחשיפתם של שרלטנים, המעמידים פנים שיש להם כוחות על טבעיים, בתחום התקשור עם המתים וחיזוי העתיד. הקוסם הציניקן נקרא לחשוף שרלטנית אחת כזאת, שהתנחלה באחוזה בדרום צרפת, שנדמה שכולם מאמינים שכוחותיה אמיתיים. ולרגע, גם הגיבור שלנו נשבה תחת קסמה וקסמיה, ובעל כורחו הוא מתחיל להרהר, ולערער על תובנות חייו, ופתאום הוא תוהה האם יש עולם שנמצא מחוץ לחושינו ותודעתנו, האם יש כוחות של קסם אמיתיים בעולם שלא ניתנים להסבר על ידי מדע ורציונל, ומכאן השאלה מתגלגלת מהר ל״האם יש אלוהים?״. המשעשע הוא שאלן – הציניקן הגדול, הלא-מאמין הגדול – מציג במידה רבה של ערגה, מצב היפותטי שבו ציניקן כמוהו יכול להישבות לרגע בתוך אשליית האמונה. ורגעי האשליה מסבים לו אושר נדיר בחייו. כאילו שהתרופה נגד דיכאון היא ההתמסרות לאפשרות של מיסתורין. רוצה להיות שמח? הנח את ניטשה בצד. הוא הורס את מצב הרוח.

אלה הרגעים של אלן שמשעשעים אותי. אלן הוא אחד מגדולי האתאיסטים בקולנוע, ובכל זאת אלוהים (ומלאך המוות) הם שחקנים ראשיים בסרטיו. הוא לא מאמין באלוהים, אבל הוא כן מאמין באינגמר ברגמן, שאבא שלו האמין באלוהים. ברגמן התווכח כל חייו, וכל סרטיו, עם אבא שלו באמצעות אלוהים, ואלן עושה דברים דומים. התהיה לגבי מוות, אל מוות וחיים אחרי המוות – כמו גם העניין הוא שבין אם זה ב״אהבה ומוות״ או ב״צללים וערפל״, עצם העלאת הרעיון של קיומו של עולם שמעבר לזה שלנו, גם אם זה נעשה רק בתוך אשליית הקולנוע והאמנות, הופכת את אלן לבמאי שיש בו שאלות אמוניות מרתקות. ו״קסם לאור ירח״ מציג אותם באופן סימפטי למדי – ארוך מדי, צפוי מדי, נדוש מדי – אבל עם חן מסוים.

וגם כאן, היחס של אלן למיסטיקה הוא כזה שאינו חדש. מצד אחד, ההיקסמות מקוסמים. מצד שני, החשש (ואולי אף הוודאות) שמא יש כאן שרלטנות. כלומר שהחשש האמיתי של אלן אינו מהתעמתות עם השאלה האם יש עולם-שמעבר או לא, אלא החשש לצאת טמבל אם יתברר שאין, והוא בתמימותו האמין כל הזמן הזה. מהבחינה הזאת ״קסם לאור ירח״ מחזיר את אלן לסיפורים הקצרים שלו מתחילת שנות ה-70, לפני 40 שנה. באסופת סיפוריו ״Without Feathers״ כלול הסיפור ״חקר תופעות על טבעיות״. פרודיה הלועגת לספרים המנסים להוכיח שיש תופעות על טבעיות כמו חיזוי העתיד או תקשור עם רוחות. ״השאלה אינה ׳האם יש עולם הבא׳, אלא מה המרחק שלו ממידטאון ועד איזו שעה הוא פתוח״, הוא משפט הפתיחה של הסיפור ההוא, שהוא פחות או יותר המוטו של ״קסם לאור ירח״.

כמו סינופסיס ל״קסם לאור ירח״. מתוך ״Without Feathers״ של וודי אלן, 1972

אז אלן ממחזר את עצמו ואת בדיחותיו, והוא כותב תסריטים שבאים כיום ממנטליות בימתית יותר מאשר קולנועית (כמות הדברים המשמעותיים שקורים ב״קסם לאור ירח״ מחוץ למסך, ורק מסופר לנו עליהם, הופכת את הסרט הזה לכמעט אנטי-קולנועי), ואם ״יסמין הכחולה״ היתה מעין פרפרזה על ״חשמלית ושמה תשוקה״, ״קסם לאור ירח״ מריח קצת כמו ״גבירתי הנאווה״ או ״אילוף הסוררת״. וגם אם אלן ממשיך להתעקש שאנחנו חיים בעולם נטול קסם, הוא לפחות מספיק רומנטיקן כדי להודות שאהבה – והמפגש הקוסמי בין שני אנשים שרק צירוף מקרים פלאי יביא אותם לאותו מקום ויגרום להתאהבותם – הוא סוג של נס, פלא ועניין הקשור לעל-טבעי, ולא למציאותי.

ציוץ