"הרץ במבוך״

בעת הצפייה ב״הרץ במבוך״ – שאקדים ואומר שהוא סרט טוב יותר ממה שנדמה לכם, אם תתעלמו מ-20 הדקות האחרונות והנוראיות שלו – חוויתי התגלות. פתאום קלטתי ש״הארי פוטר וגביע האש״ הוא כנראה הסרט (או הספר) המשפיע ביותר על תרבות הנוער העכשווית. כן, דווקא הספר הזה, הרביעי במספר בסדרת ״הארי פוטר״, שראה אור בשנת 2000, הספר הארוך והמסורבל הזה, שבו נשברתי מקריאת סדרת הספרים הזאת, שהפך לסרט בינוני (בעיניי) בשנת 2005 (בינוני, אבל אחד הסרטים הכי מצליחים בסדרת ״הארי פוטר״), דווקא הספר והסרט האלה מהדהדים הלאה. ג׳יי.קיי רולינג המציאה שם עלילה שבה ארבעה בני נוער, מבתי ספר לקוסמים ברחבי אירופה, צריכים להתחרות ביניהם בתחרות הטרי-וויזארד. הם מתחרים זה בזה בשלל תחרויות, חלקן אלימות ומסוכנות, המובילות אף למוות. וראו זה פלא: ב-2007 יצא לאור ״הרץ במבוך״. ב-2008 יצא לאור ״משחקי הרעב״. ב-2011 יצא לאור ״מפוצלים״. כולם עוסקים בחיבור שבין התבגרות, החיפוש אחר עצמאות מהמבוגרים והגדרה עצמית, תוך כדי שלל תחרויות ומבחנים. ומוות.

ולכן, כשעלה הטריילר ל״הרץ במבוך״ (שהוקרן בטרום בכורה בסוף השבוע האחרון ויעלה להקרנות מסחריות בסוף השבוע הקרוב), ואחרי שכבר התייאשתי מ״משחקי רעב״ ומ״מפוצלים״ (פער הדורות, אני מניח), הייתי עסוק בעיקר בגלגולי עיניים. ״עוד אחד?!״. והפעם, בלי אף שם מוכר. לא ג׳ניפר לורנס, לא שיילין וודלי, ולא במאי בעל שם. נראה פרויקט זוטר ומחופף. כולם אלמונים בו. ובכן, מתברר שאלמונים זה לאו דווקא רע. ״הרץ במבוך״ טס מתחת לרדאר של כל מי שלא מכיר את הספר, ויסחוט – כמדומני – כמה וכמה קריאות הפתעה של ״לא רע בכלל!״. ואכן.

התקציר של ״הרץ במבוך״ פשוט: ״קיוב״ פוגש את ״בעל זבוב״. בעולם שלא ברור איפה הוא מתרחש או מתי הוא מתרחש מוצאת עצמה חבורת נערים כלואה בקרחת יער, בלי זיכרון מי הם ומהיכן הגיעו. עד מהרה קבוצת הנערים צריכה להפוך לחברה היררכית: מנהיג, צבא, כוח עזר, נותני שירותים ואזרחים פשוטים. הדינמיקה החברתית, שהופכת מהר מאוד לסוג של דיקטטורה צבאית, הוא עיבוד ל״בעל זבוב״. ולזה  מצטרף אלמנט המבוך והחידה הקולרקטיבית של ״קיוב״, סרט אימה לואו-טקי קנדי, שמקבל כאן עדכון היי-טקי, גרנדיוזי למדי בעיצובו: בין הנערים ובין החופש ניצב מבוך ענק מלא מלכודות קטלניות ומפלצות עכבישיות. כדי להקשות את המצב, הוא גם משנה את עצמו כל לילה. קבוצת הקומנדו של הנערים, המכונה ״הרצים״ (כי הם רצים), יוצאת בכל אור ראשון למפות את המבוך ולמצוא את היציאה החוצה. אבל הם עדיין תקועים שם.

ואז מגיע תומאס. הוא האחד. הנבחר (בגילומו של דילן אובריאן, שבעיקר נורא דומה לרוב לאו הצעיר). גם זה מוטיב חוזר בכל סרטי הפנטזיה/בני הנוער: שצריך לבוא ״האחד״, ״הנבחר״, כדי להושיע. זה אף פעם לא יכול להיות אני או אתה או את, האנשים הפשוטים, שפתאום נתעשת, נתאמץ, נעשה בריינסטורמינג ונמצא פתרון, זה חייב להיות גילוי משיחי. המפתיע הוא שערבוב הסיפורים הלא מקורי הזה, הופך לסרט פעולה אינטנסיבי ודינמי למדי בידיו של הבמאי האלמוני, ואיש האפקטים, ווס בול. בעיקר הסצינות בתוך המבוך, שהזכירו לי את ״המבוך״ של ג׳ים הנסון, המצולמות כולן בריצה, היו מפתיעות למדי. אם ציפיתי לסרט מדולל, שיתאים לקהל צעיר, קיבלתי סרט שלא מהסס ללחוץ על כפתורי הבעתה, ומדי כמה רגעים להפתיע כהוגן.

כל זה עובד עד לשיא המערכה השלישית. מבלי להסגיר את הסוף או לרמוז עליו, הסוף הוא מפח נפש מכל כיוון אפשרי. מהכיוון האחד, הוא מספק רגעים ארוכים של ניסיונות להסביר מה בעצם קרה כאן. אחרי שבמשך סרט שלם קיבלנו את העולם של המבוך כפשוטו, סוף הסרט ניסה להפוך אותו לעולם מנומק. זה עוצר לחלוטין את כל הקצב של הסרט לסצינות ארוכות של הסברים. וההסברים, חוץ מהעובדה שהם טרחניים, רק הורסים את העולם שכבר התוודענו אליו. הסרט הזה מכיל מנגנון השמדה עצמית: נהנים ממנו, ואז הכל נהרס. ויותר גרוע: כנראה מתוך החלטה הפקתית להפוך את הסרט הזה לחלק ראשון בסדרה – כי כך נהוג בימינו – הסרט מסתיים ללא סוף, אלא רק עם סוג של טיזר להמשך, שנראה – על פניו – מאוד לא מעניין. זה עצלני, אבל זה בעיקר לא הוגן.

אבל לאורך הסרט אמרתי לעצמי (אני מדבר לעצמי בסרטים): ״מפיקי ׳גאליס׳? ראו, כך עושים את זה!״. ״הרץ במבוך״ בנוי על פי אותן מולקולות מהן רקמו סרט כמו ״גאליס, המסע לאסטרה״. כולל הדמות של הילד השמנמן שמקבל את הפאנצ׳ים הכי טובים. כולל כמה סצינות מאוד דומות. אבל בהבדל עיקרי: ״הרץ במבוך״ היה לופת באקשן שלו, בדרמה שלו, ואפילו האמנתי לדמויות. אם ב״גאליס״ חושבים על סרט המשך, ״הרץ במבוך״ הוא בית ספר טוב – לא כדי לגנוב את העלילה – אלא איך ליצור חבורת דמויות מלוכדת שרצה בתוך עלילה שלא נחה לרגע.

ציוץ