מי התנקש במי? מתוך ״ראיון סוף״

שלשום עוד חשבתי שזה אחד הסיפורים הכי מצחיקים של השנה. אולפני סוני היו סבלו לאורך כל דצמבר ממתקפת פריצות למחשביה שהתקיימה לפני כחודש על ידי קבוצת האקרים תאילנדית (כנראה) בשם GOP. מאז סוף נובמבר חבורת פורצי המחשבים האלה עשו לאולפני סוני בושות נוראיות. תחילה הם הפיצו ברשתות השיתוף החברתיות סרטים של האולפן שעדיין לא יצאו לבתי הקולנוע, ואז – במרווח של כמה ימים זה מזה – הם הפיצו עוד ועוד מסמכים רגישים ותכתובות מייל שהשפילו את האולפן. החל ממשכורות וחוזים, דרך תסריטים שעדיין לא צולמו, מצגות שיווק, מספר הטלפון של בראד פיט, והשיא – תכתובות המייל הפרטיות בין איימי פסקל, נשיאת האולפן, ומפיקים שונים. מתברר שבמיילים, המפיקים שונאים את הכוכבים. סקוט רודין בעיקר התגלה כמי שאוהב ללכלך על כולם (רודין מוכר כאחד האנשים הכי גסים, בוטים וצעקניים בתעשיית הקולנוע בהוליווד, אבל מצד שני יש לו טעם משובח ועין נדירה לזיהוי איכות ולטיפוח כשרונות, כך שכולם סולחים לו). אולפני סוני זעקו, הם הרי הקורבן כאן, אבל העולם דווקא הביט בהם במבט של תוכחה. הציניות ההוליוודית, האגו ותאוות הבצע, הפכה משמועה לעובדה מוצקה ומבוססת בראיות.

וכל זה למה? כי סוני עמדה להפיץ את הסרט ״ראיון סוף״ (״The Interview״) שכתבו וביימו סת רוגן ואוון גולדברג, שבו רוגן וג׳יימס פרנקו נוסעים לראיין את מנהיג צפון קוריאה ומתנקשים בחייו. את מנהיג צפון קוריאה זה לא הצחיק, והוא ככל הנראה הזמין את ההתקפה. וכך, במשך שלושה שבועות, בגלל סרט מסכן אחד, חבורת האקרים קרקסו את סוני. וכל העולם נהנה לצחוק על הקורבנות, שאוכלים עכשיו את מה שהם בישלו לעצמם. לפני יומיים – כשהתראיינתי בנושא בתוכניתו של גיא זוהר ברדיו 103FM, אני עוד חשבתי שזו בדיחה אנטי-תאגידית, וגיא זהר העלה את הרעיון שאולי זו הכל מזימת יחסי ציבור לקידום הסרט.

האמת היא, שלא רק אני מצאתי את זה משעשע, בשיחה שבדיעבד נשמעת מאוד קצרת רואי. אפילו רוגן ופרנקו, כמנחי ״סאטרדיי נייט לייב״ לפני שבוע, התבדחו על הנושא. אבל אז האיומים הקיברנטיים הפכו לאיומים בחיים, ומסיפור של מלחמה תאגידית זה הפוך לסיפור של פגיעה בביטחון לאומי. ההאקרים פרסמו הודעה שהם מתכננים לבצע פיגוע ״בסגנון 9/11״ בבתי הקולנוע שיציגו את הסרט. וזה היה הרגע שבו נמחק לכולם החיוך מהפרצוף. סוני הודיעה לרשתות בתי הקולנוע שהם יכולים לבחור אם הם רוצים להציג את הסרט או לא.  במשך כמה שעות שלשום, נדמה היה שהאמריקאים עונים לאיומים הצפון קוריאניים בנחירת בוז ועמידה איתנה. בטוויטר הגיבו אנשים שלמרות שהם לא תכננו לראות את הסרט, עכשיו הם יתייצבו לצפות בו, כדי להגן על חופש הדיבור. ההמנון נוגן, הדגל הונף, רגע קטן, קצרצר של אחדות ועמידה מאחורי ערכים. זה הרגע שבו הייתם מצפים שבעלי בתי הקולנוע יענו לאולפני סוני: ״אתם צוחקים? לבטל את ההקרנה? חבורת מטורפים עם מקלדת מאיימת עלינו בפיגועים אם נקרין סרט של סת רוגן? פאק יו! אותנו אף אחד לא ישתיק״. זה מה שהייתם מצפים שהם יגידו. זה מה שכל גיבור בכל סרט אמריקאי היה אומר. אבל אנשי קולנוע לא מתנהגים כמו גיבורי קולנוע, כי הם חלק מתאגיד, ושם השליטה היא לא על ידי הגיון פשוט, אלא על ידי עורכי דין. בתוך שעות רשת אחרי רשת הודיעה שהיא מוותרת על הסרט וכמו מגדל קלפים הכל קרס מהר מאוד, עד שאתמול בלילה הודיעה סוני שהיא מבטלת את הפצת הסרט. ״ראיון סוף״ נגנז. איומי הטרור הצליחו. צפון קוריאה ניצחה. קים ג׳ונג און כבש את הוליווד בלי להנחית חייל אחד על אדמת אמריקה. מרגע זה הוא מנהל את העסק. יש אור שלעולם לא כבה, חוץ מאשר אם אתה אולפן הוליוודי. זה לקח חודש בדיוק. הפריצה היתה ב-20 לנובמבר, וחודש אחר כך הסרט הזה הפך לפרט הטריוויה היקר ביותר בהוליווד, הסרט שאיש כנראה לא יראה בקרוב, ושלימד את העולם שקל להשתיק להוליווד את הפה.

אן תומפסון הסבירה בבלוגה מה עומד מאחורי החלטת רשתות הקולנוע לבטל את הקרנת הסרט. למשל, דאגה אמיתית לשלום עובדיהם והקהל שלהם. הם באמת חשבו שחוליות טרור קוריאניות יתחילו לפוצץ בתי קולנוע? זה נשמע כמו רעיון מסרט של סת רוגן וג׳יימס פרנקו. לטענתה, עורכי הדין של רשתות הקולנוע חששו שאם אכן תבוצע פעילות טרור אפילו באולם אחד, זה יוביל לתביעת נזיקין נגד רשת בתי הקולנוע עצמה מצד משפחות הקורבנות, כמו שקרה בקולורדו. עם כל הכבוד לחופש הביטוי והחוקה האמריקאית, תביעת נזיקין היא עילה מספיק טובה כדי לצנזר קומדיה.

ואז, למשך כמה שעות צץ רעיון אחר: הסרט יופץ ישירות ל-VOD. אחד מאנשי הוליווד טען שעם כל הפרסום סביב הסרט, זה יהיה כותר ה-VOD המצליח בכל הזמנים. אבל עד מהרה גם התוכנית הזאת ירדה מהפרק. למה? כי מנהלי רשתות הכבלים באמריקה חששו שאם הם יציגו את הסרט, השליט קים ג׳ון און יתרגז, ואז הוא יורה שיפרצו למחשביהם. הם לא יוכלו לעמוד בבושות שפריצה כזאת תעשה להם. הם גם מעדיפים לדחות את ההגנה על חופש הביטוי ליום אחר.

וכך, מסתמן כרגע, שסוני פשוט הולכים לזרוק את הסרט לפח. לא הפצה בקולנוע, לא ב-VOD ולא בבלו ריי. במקרה כזה, מדווחים ב-The Wrap, אם הם מבטלים לחלוטין את יציאת הסרט הם מפסידים 90 מיליון דולר (45 מיליון סכום הפקת הסרט והשאר תקציב שיווק והפצה), אותו הם יוכלו לדרוש מחברת הביטוח. אם הם ייראו הכנסה ולו של דולר אחד מהסרט – כך על פי הדיווח – הם לא יהיו זכאים לתבוע את חברת הביטוח. וכך, חישובי רווח והפסד ניצחו את שיקולי ההגיון הבריא ורוח החופש. אני רוצה מעכשיו לראות סרטים הוליוודיים שבהם הגיבור – איירון מן, למשל – ניצב לשואו-דאון הסופי מול הנבל ומחליט לפרוש מהקרב כי מבחינה עסקית זה לא כל כך משתלם לו כרגע להציל את העולם.

מה המשמעות? מי צריך מוסר השכל כשכבר יש השלכות מיידיות שרק הופכות את הסיפור הזה ליותר ויותר חמור. אולפני פוקס מיד ביטלו את הפקת ״פיונגיאנג״, דרמה עם סטיב קארל שמתרחשת בצפון קוריאה. מי צריך צרות. קולנוע אלמו דראפטהאוס בטקסס, שרצה להקרין את ״ראיון סוף״ אבל נתקל בסירוב מצד סוני, החליט לשבץ במקומו את ״Team America״ של אנשי סאות פארק, סרט בן עשר, עם בובות, שבו את הדמויות היא קים ג׳ונג איל, השליט הקודם של צפון קוריאה, ואביו המנוח (והכנראה שפוי יותר) של קים ג׳ונג און. אבל – שימו לב – אולפני פרמאונט סירבו לאפשר לו להקרין את הסרט. המסר ברור: ״השתגענו? אנחנו צריכים שהם יפרצו לנו למחשב ויפרסמו את הקללות של המפיקים שלנו על כל כוכבי הקולנוע?״. לכולם יש מה להסתיר במחשבים שלהם, וזה משתיק אותם ומשתק אותם מפחד.

כלומר, מרגע זה הוליווד הופכת בת ערובה לכל קבוצת לחץ עם גישה להאקרים ממש טובים (או אפילו לא ממש טובים). לאו דווקא צפון קוריאנים או איסלמיים, אלא גם דמוקרטים או רפובליקנים או סיינטולוגים שיירצו למנוע הפצת סרט או תוכנית טלוויזיה שתציג אותם באור לא מחמיא. פריצה אחת למחשבי התאגיד, פרסום מיילים מביכים – ומתברר שלכולם יש כאלה – והסרט נגנז. הוליווד עברה משוברי קופות לשוברי קופות השרצים. הפרשה הזאת היא ביזיון קולוסלי. פיאסקו.

(ומה האירוניה? שהתסריט המקורי עסק במדינה אסיאתית בדיונית – בדומה למדינה המזרח תיכונית הבדיונית שבה מיקם סשה ברון כהן את סרטו ״הדיקטטור״, אבל המפיקים בסוני הציעו להם לשנות את זה לצפון קוריאה, שזה יהיה אקטואלי יותר).

ומה בישראל? נכון לרגע כתיבת שורות אלה ״ראיון סוף", שמופץ בארץ על ידי פורום פילם/א.ד מטלון, עדיין מופיע באתר של יס פלאנט כמיועד להפצה בעוד חודש, 22.1. אבל אם הדיווח של The Wrap נכון, וסוני מתכננת לגנוז את הסרט לחלוטין כדי לדרוש פיצוי על ההפסד מהביטוח, זה אומר שהם בקרוב מאוד יודיעו גם על ביטול ההפצה הבינלאומית של הסרט (מה שעשוי לשחרר אנחת רווחה מצד המפיץ הישראלי. את הסרט הקודם של רוגן/גולדברג/פרנקו, ״הסוף״, ראו בארץ 10,000 איש בלבד). במקרה כזה סת רוגן צריך להשיג לעצמו חבורת האקרים פטריוטיים, שייפרצו למחשבי סוני, יגנבו עותק של הסרט, ויעלו אותו לאתרי שיתופי הקבצים. כסף הם לא יראו מהסרט, אבל לפחות שלא ישתיקו אותם.

יופץ?

ולסיום: יש סיכוי שאלה חמש הדקות היחידות של ״ראיון סוף״ שאי פעם נראה. התענגו עליהן כל עוד אתם יכולים. זה כבר לא סרט, זה שיר הלל לחופש הביטוי ולרוח האדם ולזכותו ההיסטורית של שחקן לצלם את עצמו דוחף פצצה לישבנו.

ציוץ