23 ינואר 2015 | 01:15 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

״צלף אמריקאי״, ביקורת

״צלף אמריקאי״. צלף עם הרוח

״צלף אמריקאי״. צלף עם הרוח

ובכן, ובכן, מה אתם יודעים: קלינט איסטווד מוציא סרט חדש לבתי הקולנוע, והוא חוטף על הראש עליו. ״צלף אמריקאי״ יצא לפני שבוע ברחבי ארצות הברית, עשה כמות עצומה של כסף, והקפיץ להמון מבקרים ועיתונאים את הפיוז, על היותו סרט מלחמה חד צדדי שבו האמריקאים הם ההורגים והעירקים הם הנהרגים. איסטווד, קראו הקוראים, גזען. איסלמופוב. אני מביט בביקורות ומגרד בראשי. עוד לפני שאני בכלל מתייחס לסרט, אני מרגיש את עקצוצי האירוניה באצבע המקלידה שלי. איסטווד?! מעצבן את המבקרים?! מה עוד חדש תחת השמש? איסטווד עשה קריירה בלהיות לא-ג׳נטלמן. הוא המאדרפאקר הכי קשוח בקולנוע, ובגיל 84 הוא גאד-דאם מאדרפאקינג יעשה מה שבראש שלו. יש כאלה שכועסים עליו כי הוא שמאלי מדי, יש כאלה שכועסים עליו שהוא ימני מדי, אבל איסטווד – בסופה של קריירה בלתי נגמרת – לא קשור באמת לאף מפלגה חוץ מאשר למפלגת ה״מה-שבא-לי״. יודעים איך קוראים לזה שיוצא סרט של איסטווד ולאף אחד לא אכפת ממנו? ״ג׳רזי בויז״. בשאר המקרים, כולם קופצים.

כבר 40 שנה שאיסטווד מקפיץ את כולם. בסרטי ״הארי המזוהם״ האשימו אותו שהוא פאשיסט, כוחני, לוקח את החוק לידיים, רומס את זכויות האדם של הפושעים. איסטווד שמע את הביקורת, והסרטים הבאים בסדרה היו אפילו יותר קיצוניים ואלימים. לעומת זאת, זה היה הימין האמריקאי שקפץ בזעם כשאיסטווד הציג את האנושיות שבלוחמים היפניים במלחמת העולם השניה ב״מכתבים מאיוו ג׳ימה״, ואת מכונת הפרופגנדה המלחמתית הצינית של אמריקה ב״גיבורי הדגל״. אותו ימין גם ניתר על רגליו בזעם כשב״מיליון דולר בייבי״ נדמה היה שאיסטווד מצדד בהמתות חסד. אבל הימין ישב בשקט ונתן לשמאל לקפוץ בזעם כשב״גראן טורינו״, איסטווד חזר לפוזת הארי המזוהם שלו, והפך את כל ההיספנים הקוריאנים של קליפורניה לעבריינים. היספנופוב. קוריאנופוב. אותו שמאל שזעם על איסטווד הרוסיופוב שמציג את הרוסים בתור הרעים ב״שועל האש״. 40 שנה ולא לומדים כלום. לאיסטווד כל הניתוחים האלה פשוט לא מזיזים. ״ייצוג״ מבחינתו זה מה שעושה הסוכן שלו.

איסטווד תמיד הצליח לבלבל את הוליווד. כשנדמה היה לממסד ההוליווד שאיסטווד הקשוח מתרכך, ובסרטים כמו ״צייד לבן, לב שחור״ ו״בלתי נסלח״ הוא בא חשבון עם המורשת הקולנועית שבה הוא גדל, ומציג את הצד הפגיע של גיבוריו, ואת הצד האמפתי של האחר, היא מיד הפכה אותו ליקירה והעריפה עליו פרסים. אבל איסטווד לא באמת מחליף דעות פוליטיות כל שנה, הוא פשוט מספר סיפורים לא מאוד מתוחכמים, על אנשים שהוא רואה בהם גיבורים ועל מה היא, בעיניו, ״גבורה״. ולכן, מן הסתם, כשסטיבן ספילברג העביר אליו את הפרויקט של ״צלף אמריקאי״ – סיפורו האמיתי של כריס קייל, הצלף הכי קטלני בתולדות הצבא האמריקאי – הוא פשוט ראה סיפור על אדם פשוט שעשה דברים שאף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעשות במקומו.

ראשית, אבהיר את עמדתי, כאדם שחושב שהוא די פציפיסט: אני לא רוצה מלחמות. אני רוצה שממשלות יעשו הכל כדי למנוע מלחמות. אני לא מבין מה היה לצבא ארצות הברית לחפש בעירק אחרי אירועי 11/9, ואני מתנגד למלחמה הזאת. אבל את כל הטיעונים האלה אני מפנה כלפי הממשלות. בשטח? אם אני אמריקאי, איש שמאל, פציפיסט, שמפגין נגד המלחמה, עדיין הייתי רוצה שהחייל האמריקאי יהיה זה שלא יחטיא. ואני מניח שכל מי שנמצא בשדה קרב בהחלט רואה את כל מה שזז מולו כסכנה ברורה ומיידית לחייו (ולחיי החיילים שלידו). האם כל הערבים טרוריסטים? לא. ונראה לי שאפילו קלינט איסטווד לא חושב ככה. אבל מי שנמצא עם מדי ארצות הברית בשטח כבוש, כנראה חייב לחשוב ככה כדי להישאר בחיים. אז מה שאחרים קוראים לו ״איסלמופוביה״ הוא מה שאני קורא לו ״תיאור אמין של מלחמה״. כלומר, הבעיה אינה עם הייצוג, הבעיה היא עם הז׳אנר: סרטי מלחמה אינם מעודנים. והרשו לי גם להבהיר: סרטי מלחמה, על פי הגדרתם, אינם פציפיסטיים. תעשו סרט מלחמה, ואתם עולים על מוקש אידיאולוגי. סרטי מלחמה תמיד גורמים למלחמה להיראות – נו – כמו בידור מלהיב. והמסר ב״צלף אמריקאי״, כמו כל סרט מלחמה שראיתי בשנים האחרונות, הוא: מלחמה זה חרא. אתה יכול להיות הכי מורעל, הכי צודק, הכי קטלני, הכי גיבור, אבל בסוף המלחמה אתה חוזר הביתה שבר כלי. כל מי שרואה את ״צלף אמריקאי״ ומתעלם מהמערכה האחרונה שלו מבקר סרט אחר.

עקצוץ האירוניה עז במיוחד בכל הנוגע ל״צלף אמריקאי״, כי זה סרט שכאילו נתלש הישר משנות השמונים. ב-1986 יצר איסטווד את סרט הצבא ״המקצוע: לוחם״ (״Heartbreak Ridge״). אני התגייסתי באותה שנה לכן אני כבר מבוגר מספיק כדי לזכור כמה שיט איסטווד חטף על זה שהוא עושה סרט על הפלישה האמריקאית לגרנדה. זה היה מבצע צבאי כה שנוי במחלוקת ומעורר חימה, כוחני ואימפריאליסטי, שהרעיון שחיילי המארינס יוצגו כגיבורים בתוך קונטקסט כזה הסעירה את המבקרים.

אבל הפלאשבק לשנות השמונים לא נגמר שם. לכל מי שמבקר את הפוליטיקה של ״צלף אמריקאי״ יש לי רק שלוש מילים להגיד: ״נולד בארבעה ביולי״. סרטו של אוליבר סטון מ-1989 מספר סיפור כמעט זהה לזה של ״צלף אמריקאי״: לוחם נלהב, מורעל, פטריוט וחסר מורא (או מודעות), חוזר לווייטנאם שוב ושוב, כדי להילחם שם נגד הווייטקונג. הוא לא רואה פסול במלחמה, הוא חייל קרבי מצוין והוא רוצה לתרום למדינתו. רק אחרי הכניסה הרביעית שלו לשטחי הקרב, ורק אחרי שהוא נפצע והופך משותק ברגליו, רק אז הוא מתעורר, מבין את השקר הגדול והופך להיות אחד מהמפגינים הבולטים הקוראים להפסקת המלחמה. גם זה, כמו זה, סיפור אמיתי. שניהם סיפורים על האופן שבו המלחמה משנה את בני האדם, ועל כך ששינוי העמדה מגיע רק אחרי שמחיר המלחמה מתחוור לך, ולא רק המחיר שאתה גובה מאויביך. רק כשהיא נוגעת לך באופן אישי.

ובכנות, הסיפור של כריס קייל באמת מדהים. הוא מדהים בעיקר בגלל הכותרת שאיתה מסתיים הסרט, שמעדכנת מה קרה לגיבור אחרי שהסיפור הרשמי שלו לכאורה נגמר, אחרי שהתפרסמה האוטוביוגרפיה שלו, שהפכה לרב מכר מטורף ב-2009, אחרי שהעבודה על הסרט כבר היתה בעיצומה. אני לא אסגיר את הכותרת הזאת, שהיא-היא הסיפור האמיתי של הסרט, אבל מי שלא רוצה לראות את הסרט, שייכנס לדף הוויקיפדיה של קייל ויקרא. זו הסיבה שאיסטווד עשה את הסרט.

אז לא, אני לא חושב ש״צלף אמריקאי״ הוא סרט גזעני או פשיסטי או ימני יותר מכל סרט מלחמה אחר שראיתי. הוא נאמן לז׳אנר. אבל אחרי 900 מילות הסנגוריה הרשו לי להוסיף את הטייק שלי לעניין: הבעיה שלי עם ״צלף אמריקאי״ אינה הפוליטיקה שלו, אלא העובדה שזה פשוט לא סרט טוב במיוחד. איסטuוד ביים, לטעמי, סרט מלחמה רופס, נטול דופק. אני מזכיר, אנu נמצאים בדוק שנה מאז הפצתו של סרט מלחמה נוסף שגם זכה להאשמות נגד היותו סרט ימני וגזעני: ״השורד האחרון״. כן כן, הכל נכון. פשיסטי וגזעני. אבל איזה סרט אקשן מעולה (ברובו)! אני שונא מלחמה, מתעב, ובכנות מפחד ממלחמות פחד מוות, אבל אני מת על סרטי מלחמה. זה מלהיב אותי ברמה הכי בסיסית, אפילו הכי בהמית, שאני יכול לדמיין. ו״צלף אמריקאי״ הוא פשוט סרט מלחמה בינוני, לפעמים מרושל. ברדלי קופר מועמד לאוסקר על התפקיד שלו בסרט, אבל לדעתי זו מועמדות של הערכה על כך שהוא האבא של הפרויקט – הוא קנה את הזכויות לספר, הוא פיתח את התסריט, הוא זה שהביא את הסרט מוכן ומבושל לאולפני וורנר, שם הוא עבר מדיוויד או. ראסל לסטיבן ספילברג לאיסטווד. אבל כשחקן? אני חושב שהוא עושה עבודה נוראית בסרט. כולו ערימת שטיקים, מצמוצים ומשיכות באף. חוץ מסצינה משובחת אחת, של קרב בעיצומה של סופת חול, אין בסרט הזה סצינה אחת שהיא בלתי נשכחת, שהיא מורטת עצבים, שהיא עוכרת שלווה. הכל בקצב נינוח, עם רצף של סצינות קרב שפשוט משכפלות זו את זו. ובסופו של דבר הרגשתי שאני כאילו רואה את ״לא נשבר״ שוב. זה מבחינתי אותו הסרט: סיפור אמיתי על בן אדם שאני במקומו הייתי מת תוך רגע, שעשה דברים יוצאי דופן בסיטואציה של מלחמה, הופך למעין מייצג של מושיע דתי כמעט, ושאין לי מושג מה סיפור חייו הפלאי והלא הגיוני אמור להגיד לי על החיים שלי, או למה החליטו יוצרי הסרט לביים אותו בלי שום השראה.

==================

האזינו לשיחה שלי בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״: האם ״צלף אמריקאי״ הוא באמת סרט גזעני?

 ביקורות נוספות:

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “״צלף אמריקאי״, ביקורת”

  1. הדר 23 ינואר 2015 ב - 9:41 קישור ישיר

    כאחת שצופה בכל סרט חדש שיוצא כבר שנים על גבי שנים ומבינה גדולה בקולנוע על בוריו אינני מבינה את פשר הביקורת על “צלף אמריקאי”. אין שום סיבה מלבד עיוורות ואיוולות לבקר את סרט זה בביקורת נגטיבית,אני צפיתי בסרט ונהניתי מאוד,המשחק של בראדלי קופר היה מושלם יחד עם הסיפור העריכה והבימוי.להבדיל מסרטי מלחמה משעממים למיניהם ,הסרט יצר הצליח ליצור אווירה של מתח ועניין רב. מאיפה הביקורת המוזרה והלא נכונה הזו??

  2. עידן 23 ינואר 2015 ב - 14:31 קישור ישיר

    סרט גרוע אפילו.. מזל שראיתי באינטרנט ולא יצאתי מהבית לקולנוע.. הקטע הדפוק שהוא מדבר עם אשתו בטלפון באמצע צליפה או התקלות.. סרט מעורר בדיחה. הקטע היחיד שטוב הוא ההתחלה, יש איזה מתח שהולך והופך להיות ציני לאורך הסרט.

  3. לירון 23 ינואר 2015 ב - 15:09 קישור ישיר

    אתמול צפיתי בסרט הזה ואני חייבת לציין שאני פשוט לא מסכימה עם הכתבה, הסרט השאיר אותי צמודה לכיסא כמעט בכל סצנה, דווקא בגלל שהן לא היו מוגזמות כמו בכל סרט פעולה, סצנות אנושיות ומותחות שגרמו לי להחזיק את עצמי במתח כל הזמן.. והגעתי לסרט הזה עם כאב ראש ועייפות לא נורמאלית… לפני שראיתי את הסרט הייתי בטוחה שמדובר בעוד סרט שגורם לך לחוש רגשי אשם וצער על הפליטים ועוד איזו התייפייפות אמריקאית שבאה להגיד כמה פשעים החיילים עשו שם.. הרגשתי שהמלחמה הייתה הסיפור הצדדי על אף שהיא הייתה ברקע כל הזמן, הסיפור העיקרי הייתה של אדם אחד, ההתמודדות האישית שלו והמשפחה שלו… אומנם אני בחורה אז יגידו מה לה ולסרטי פעולה אבל זה הז׳אנר שאני אישית הכי אוהבת גם אם לא לחמתי באף מלחמה.. בקיצור, סרט טוב, דינאמי, מותח ואנושי!!

  4. דור שטיין 24 ינואר 2015 ב - 0:38 קישור ישיר

    ככה זה שהשמאל “הליברלי” שולט בשיח של הערכים, צלף אמרקאי הוא לא עוד סרט בסגנון ויטנאם הוא סרט פטריוטי אמיתי, כפי שאותו צלף היה רוצה שיציגו אותו.. הוא הרי לא התגייס כדי לחזור בו ולצאת נגד המדינה ששלחה אותו, כמו שאותם “נאורים” היו רוצים שנחשוב, הוא נלחם עבורה, גם במצבים קשים ביותר רוחו לא נשברה, ובעייני זאת גבורה אמיתית.

  5. איריסע 24 ינואר 2015 ב - 8:35 קישור ישיר

    אם כל אהבתי לקלינט איסטווד, קטרין ביגלו עשתה את זה הרבה יותר טוב במטען הכאב.

  6. רועי 25 ינואר 2015 ב - 18:33 קישור ישיר

    יש כמה קטעים ממש מרושלים בסרט – שימוש בבובת תינוק בצורה שנראית בבירור לעין הצופה,קטעי CGI שנראים כאילו יצרו אותם במחשב ביתי.
    לא מובן איך בסרט עם תקציב גדול נותנים לדברים כאלה לקרות.


השאירו תגובה