״קינגסמן״. לא ״בירדמן״

״קינגסמן, השירות החשאי״ הוא שיתוף הפעולה השני בין מתיו ווהן (במאי) ובין מרק מילר (קומיקסאי), אחרי העיבוד של ווהן ל״קיק-אס״ של מילר. ״קינגסמן״ היה מפתיע ומענג אותי יותר, אילולא הספוילר שכבר עשה לי ״קיק-אס״ לנטייתו של ווהן לקחת את סרטיו אל הקצוות הכי פסיכיים של עולם האלימות הקולנועית. זו המילה שחזרה אצלי שוב ושוב בראש: מטורלל. כמה שהסרט הזה מטורלל.

אם הרעיון של ״קיק-אס״ היה ״איך זה היה נראה אם סרטי גיבורי העל היו מייצגים את האלימות שבהם באופן ריאליסטי?״, הרי ש״קינגסמן״ מנסה ליישם את המחשבה הזאת על סרטי הריגול, מג׳יימס בונד ועד ג׳ייסון בורן: סרטים שבהם האלימות תמיד סטרילית, הפצעים תמיד פנימיים, והמוות תמיד מרוחק. ואילו כאן: מוות, דם ואיברים כרותים, כמעט מהסצינה הראשונה. אף דמות אינה חסינה ממוות. אבל ״קינגסמן״ הוא סרט עם יחס הפכפך למציאות ולאלימות: עם כל האלימות הבאמת די קיצונית שבו, זהו גם סרט קומיקסי לחלוטין, שבו הכל מבוצע למטרות הצחקה. ולראיה, שתי הסצינות הכי אלימות בסרט מוצגות באופן וירטואוזי, אבל גם קומי. באחת מהן, זה הופך למעין סרט מצויר, דמיינו את רודראנר כפי שקובריק היה יכול לביים אותו. כלומר, יש כאן מהלך דו סטרי הפוך: מצד אחד, להציג את האלימות כאלמנט מרתיע, שיש לו השלכות במציאות, ובכך לתקן את ייצוגי האלימות בסרטי הריגול הרגילים; מצד שני, להפוך את האלימות הזאת למין אלמנט קומי בפני עצמה. התוצאה משונה: האלימות המוקצנת, אבל האווירה הקלילה וחסרת האחריות שבתוכה היא מוצגת, הופכים את ״קינגסמן״ לסרט כמעט פסיכופטי, באופן שבו הוא מנותק רגשית מכל הדם שנשפך סביבו.

ובכל זאת, ובזאת אסכם את עניין האלימות (שאני מודה שהקיצוניות שלה הפתיעה אותי), יש כאן מהלך ממזרי: ״קינגסמן״ מוצג בטריילרים כסרט אקשן סטנדרטי, ג׳נטלמני, קריר, מהסוג ההוליוודי, כזה שאתם יודעים מראש שבו אתם לא באמת תהיו מאוימים מהאלימות שבו, ולבסוף זהו סרט בריטי מאוד, כמעט אנטי אמריקאי בהווייתו, שלמרות הטריילר שלו יש בו משהו מאוד לא ילדותי (ולראייה, הוא בעל סיווג R, דבר המעיד על כך שהוא לאו דווקא מיועד לבני נוער). האינטנסיביות שלו חותרת נגד הז׳אנר שלו. ובאותו מהלך, הסרט גם משחק באופן ערמומי עם ייצוגי המגדר שלו. מצד אחד, כמו כל סרט ג׳יימס בונד, יש בו משהו סקסיסטי כמעט במפגיע ביחסם של הגברים לנשים, מצד שני, יש בו עלילת משנה שחותרת תחת הסקסיזם הזה ומציגה דמות נשית שגוברת על הגברים המתנשאים.

״קינגסמן״ מספר על ארגון ביון חשאי ופרטי, הפועל מתחת לחנויות האופנה של סאוויל רו בלונדון, ושואף להיות מעין גרסה עכשווית לאבירי השולחן העגול של המלך ארתור (שמות הקוד של סוכניו הם שמות אבירי השולחן העגול). בהיותו גוף פרטי, הוא לא מחויב לצינורות הדיפלומטיה המחייבים גופי ביון השייכים לממשלות. וכך, אנשיו המחויתים היטב, יוצאים להציל את העולם שוב ושוב, מבלי שהציבור – ועל פי רוב, הפוליטיקאים – בכלל יידעו מכך. עלילת הסרט נעה בשני צירים, שהיו יכולים להכיל שני סרטים נפרדים. הציר האחד הוא סיפור גיוסו של צעיר לונדוני בן המעמד הנמוך לשורות השירות (דומני שהוא גר בשיכון שבו גרו גיבורי ״תקוות גדולות״ של מייק לי, או הדומה לו). זו כבר אמירה מעניינת: סרטי הריגול הבריטים (ובעיקר ג׳יימס בונד) מציגים מרגל ג׳נטלמן, שעל פי רוב אנחנו מסיקים שהוא מגיע מרקע עשיר ומחינוך פרטי. והנה כאן, מנסה אחד הסוכנים הוותיקים (קולין פירת) להוכיח לבוס שלו (מייקל קיין, במשקפי הארי פלמר) שלא רק האריסטוקרטיה יכולה להשתתף בתוכנית הריגול שלהם. משפט המפתח: ״אין קשר בין להיות ג׳נטלמן ובין נסיבות לידתך״.

הציר השני עוסק בארכי-נבל בינלאומי (סמיואל ל׳ ג׳קסון), הרוקח מזימה לדלל את אוכלוסיית העולם – בעיקר את העניים וההמוניים שבה – באמצעות רשת הטלפוניה הסלולרית שלו, אותה הוא מציע ללקוחותיו בחינם. אלא שהנבל הזה עובר בין מנהיגי העולם, מציג את החזון שלו – חזון לתיקון כדור הארץ, שלא יכול להכיל את כמות האוכלוסיה הזאת, המחסלת את משאבי הטבע של הכדור, ולמרבה ההפתעה התוכנית שלו זוכה לתמיכה חשאית מצד רוב שועי העולם. רק אנשי הקינגסמן יעמדו בינו ובין מזימתו לחיסול רוב האנושות (מה שאומר שזה הסרט השני השנה, אחרי ״בין כוכבים״, שבו משחק מייקל קיין ובו נרקחת תוכנית סודית להצלת כדור הארץ מהמצב של חיסול משאבי הטבע, על ידי דילול אוכלוסיית הכדור, באמצעים כאלה או אחרים). בעוד שסרטי ג׳יימס בונד מציגים נבלים שברור שהם מטורפים ושיש לעצור אותם לפני שמזימתם יוצאת אל הפועל, ״קינגסמן״ מציג נבל שאנו הצופים יודעים שהוא מטורף, אבל כל ראשי כדור הארץ חושבים שיש לו טיעון טוב. זה המקום שבו נזקקים לקינגסמן – כי סוכני הוד מלכותה או גיבורי הסי.איי.איי בכלל לא היו נשלחים למשימה לעצירתו.

וכך, עם מרגל ג׳נטלמן שמגיע מביבי לונדון, ועם נבל שהעולם דווקא רואה בו צדיק, מייצר מתיו ווהן סרט ממזרי למדי שכל הזמן חותר תחת עצמו. זה סרט חצוף ובוטה להפליא, שכל הזמן חובט במוסדות שמאפשרים את קיומו. אבל עיקר הסרט הוא ההרמה להנחתות של קטעי הפעולה. ממש מהשוט הראשון (מחווה ל״המוסד הסגור״?), ״קינגסמן״ הוא סרט רב המצאות, שיש תחושה בלתי מעונבת ומלאת חיוניות בהברקותיו. למרות היותו ארוך מדי, הוא מגיע בסופו של דבר אל סצינת סיום המערכה השנייה שהיא סוג של טירוף מוחלט, ואחת ההברקות הקיצוניות – מבחינת עלילה ובימוי – שראיתי בסרט פעולה כבר זמן רב. וכך, כשהוא נע מהקיצוניות של ״קיק אס״, אל המיינסטרים העשוי-היטב של ״אקסמן, שנה ראשונה״ אל הטירלול המוחלט של ״קינגסמן״, מתיו ווהן הפך לבמאי שאני צריך להתרגל כבר לא להיות מופתע ממנו לטובה בכל פעם מחדש.

ציוץ