״מועדון קרב״ של דיוויד פינצ׳ר (1999). המציאות היא הזיה סיכזופרנית

זוכרים את הימים שבהם האחים וושאובסקי עשו סרטים מדהימים? 15 שנה חלפו מאז תחילת המילניום השלישי, ובכורת הסרטים החדשים של האחים וושאובסקי (״עלייתה של ג׳ופיטר״) ופול תומס אנדרסון (״מידות רעות״) היא הזדמנות טובה להיזכר בגל הסרטים המרהיב שהגיע בין 1998 ל-1999, וסימלו את תחושה של חרדה מפני האפשרות של בואו של סוף העולם.

פורסם ב״ליברל״, גיליון ינואר 2015

אחד הסרטים המעניינים שיצאו ב-2014 היה ״הדרך לגיהנום״, פילם נואר מטריד שביים התסריטאי סקוט פרנק, ובמרכזו מרדף של בלש פרטי אחרי קבוצת רוצחים פסיכופטים שמטילה את אימתה על נשות ניו יורק. זהו סרט תקופתי: הוא מתרחש בסוף 1999. טלפונים סלולריים קיימים, אבל לא לכולם; האינטרנט כבר נוכח בעולם, אבל עדיין לא בכל בית. וכותרות העיתונים מדווחות על החרדה ההולכת וגוברת מפני באג המילניום, שהיה אמור לאפס את כל מערכות המחשבים ב-31 בדצמבר בחצות, להפיל את מערכות הבנקאות, לנטרל את תחנות הכוח, לאפס את מערכות בקרת המטוסים וההגנה מפני טילים בליסטיים, ובאופן כללי, היה אמור להחזיר את האנושות לתקופת האבן. כשאחד הרוצחים קורא באחת הסצינות את הכותרות המדווחות באימה מפני באג המחשבים הזה, שאיש לא ידע מה הוא יעשה, הוא אומר לעצמו: ״אנשים מפחדים מכל הדברים הלא נכונים״. פרנק בסרטו זיהה את התקופה נכון: החודשים האחרונים של המילניום הקודם היו טבולים באווירה של חרדה ואימה קיומית הולכת וגוברת. וכך, הפכה שנת 1999 לראויה להפוך לתקופה המונצחת בסרט תקופתי.

ב-1992 יצא לאור הרומן הגרפי ״Signal To Noise״ שיצרו הסופר ניל גיימן והאמן דייב מקין. תחקיר היסטורי שעשה גיימן, ושהיווה השראה לעלילת המשנה של הרומן, לימד אותי מה קרה באירופה בסוף שנת 999, סוף המילניום הראשון. האימה מהתאריך המיסטי הזה הביאה ליצירת כתות, ולגלים של התאבדויות המוניות. התחושה היתה שהעולם עומד להסתיים ב-31 בדצמבר בחצות. אלפי אנשים התכנסו מול הוותיקן, לקבל את ברכת האפיפיור. בזמן ההמתנה לסוף השנה, חלק מהאנשים פשוט מתו מפחד (ייתכן וזה הבסיס למסורת האמריקאית של התכנסות בטיימס סקוור – או במקומות כינוס אחרים – וספירה לאחור לסוף השנה, אולי מתוך ההבנה שההגעה בחיים לסוף השנה אינה מובנת מאליו כלל).

אלף שנים אחר כך, היינו מצפים לגלות שעידן התבונה יגרור תגובות אחרות לעובדה שהמילניום מגיע לקיצו, ושאין מאחוריו שום משמעות דתית או מיסטית. אז במקום חרדה דתית על סוף העולם, החליף האדם התבוני את הפחדים שלו באלה מפני המחשבים שיקרסו וישתקו את העולם. אלף שנים חלפו, והאנושות עדיין מבוהלת מהחלפת קידומת בתאריך ועל לוחות השנה.

15 שנים חלפו מאז שהתחיל המילניום השלישי, וחרדות סוף המילניום היו יכולות להיוותר אנקדוטות נשכחות, אילולא הם הותירו אחריהם מזכרת תרבותית מרשימה, שהופכת גם לעדות מרשיעה על תרבות שכל התפתחויות הטכנולוגיה שבו לא יצליחו להשקיט את האימה מפני הלא נודע, שזורמת מתחת לפני השטח. שנת 1999, השנה האחרונה של המילניום השני, הניבה יבול מופלא של סרטים. כל אחד בפני עצמו היה מופתי, אבל יחד הם יצרו את אחד מגופי היצירה המרשימים, אך גם המשונים בתולדות הוליווד: בבת אחת (החל משלהי 1998) התחילו לצאת סרטים – שהופקו על ידי אולפנים שונים ונוצרו על ידי אנשים שונים – שנשאו מסרים זהים. ויותר מזה: אפילו סצינות זהות. רובם היו סרטי מדע בדיוני, וכולם ביטאו חרדה עמוקה מפני סוף העולם. כולם היו מטאפורות מתוחכמות, שהחביאו פחדים קמאים למדי.

״מטריקס״ של האחים וושאובסקי (1999). המציאות היא תוכנה

הבכיר מבין הסרטים של לפני 15 שנה והשגריר הבולט של גל סרטי סוף המילניום הוא בעיניי ״מטריקס״, של האחים וושאובסקי. הוא הסרט שמחזיק בתוכו את המשל ואת הנמשל בצורה הנבונה, העמוקה והסוחפת ביותר, אבל לפחות ארבעה סרטים נוספים שהופצו בחודשים שלפני ״מטריקס״ ואחריו, אמרו דברים דומים להפליא: העולם שלנו הוא בדיה. ב״מטריקס״, מגלה הגיבור שכל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו ״המציאות״ או ״ההווה״ הוא בעצם סימולציית מחשב המוזרקת לתוך גזע המוח של בני האדם, שבעצם מוחזקים בתרדמת במעין מפעל עצום מימדים לייצור חשמל. כל מה שצריך כדי לצאת מהשעבוד הזה הוא להתעורר, להכיר בעובדה שהמציאות היא אשליה, שהיא בסך הכל תוכנה, ואז ללמוד לשלוט בה. רעיון דומה להפליא עמד בבסיס סרט מדע בדיוני נוסף, שזכה להצלחה פחותה: ״הקומה ה-13״ של ג׳וזף רוסנק. שם מגלה הגיבור, בלש פרטי, שגם העולם שבו הוא חי הוא בעצם הדמיית מחשב, אותה הוא חווה בזמן השינה. מוטיב השינה והעולם המפוברק חוזר גם בסרט שלישי: ״עיר אפלה״ שביים אלכס פרויאס. גם שם, פילם נואר בלשי (ואחד הסרטים המבריקים והלא-מספיק מוערכים של העשור ההוא), שבו מגלה הגיבור שמה שהוא מכיר בתור ״העולם״, הוא בעצם ניסוי בבני אדם שמנהלים חיזרים, שבוראים לאנושות עולם, יוצרים להם חלומות, כדי לבחון את הסוגיה ״מהו אנושי״. כולם בדקו בדרכם את האוקסימורון ״מציאות וירטואלית״. זו מציאות, אבל בעצם זו לא. לשלושת סרטי המדע בדיוני האלה אני מצרף גם את ״המופע של טרומן״, שלמעשה אומר דבר זהה: טרומן חי בעולם מפוברק שנברא אך ורק בשבילו – אולפן טלוויזיה. וכל העולם צופה בו מתמודד עם האתגרים שמציבים בפניו יוצרי תוכנית הריאליטי שהוא הגיבור שלה, כשכולם סביבו שחקנים, ובעיירה המושלמת שבה הוא חי היא בעצם סט תפאורה ענק.

״הקומה ה-13״ של יוזף רוסנק (1998). מישהו שכח לגמור לרנדר את העולם

כדי להמחיש את המטאפורה הזאת, של סופיות העולם, ארבעת הסרטים האלה מכילים – באופן מצמרר למדי – סצינה כמעט זהה, שבה הגיבור ניצב, באופן הכי מילולי, מול סוף העולם. הסוף הפיזי של העולם שלו, ההוכחה הניצחת שהוא חי בתוך אשליה, ולכן יש לה גם גבולות. גם ב״המופע של טרומן״ וגם ב״עיר אפלה״ הגיבור מנסה להגיע לחוף מבטחים. הוא רוצה לברוח אל הים. ובשני הסרטים הגיבור, מחפש ומחפש, בורח ובורח, ולבסוף מגיע אל המקום שהיה משאת נפשו, רק כדי לגלות שזה קיר. חוף הים המושלם, או האופק התכול המסמל הבטחה ותקווה, הם פוסטרים צבועים המודבקים על קיר, ומאחוריהם יש ריק. ב״מטריקס״ וב״הקומה ה-13״, בהם המציאות מתגלה כתוכנה, הגיבור מגלה את האמת על העולם כשהוא מתחיל לראות את המציאות בתור קוד, הביטים והספרות שיוצרים את האשליה. בשני הסרטים יש סצינה דומה של התפכחות בה הגיבור עומד מול העולם כפי שהוא נראה על מסך התכנות, ולא בתוצאת האנימציה דמוית המציאות.

״המופע של טרומן״ של פיטר וויר ואנדרו ניקול (1998). לעולם הנברא יש גבול. קיר צבוע של שמיים ועננים

״עיר אפלה״ של אלכס פרויאס (1998). ובקצה העולם: קיר

כלומר, רגע לפני סוף המילניום, יוצרי הקולנוע בהוליווד ניסו להעיר אותנו משנתנו ולהגיד לנו שהעולם שלנו הוא אשליה. ואולי הניסיון לרמוז שאולי ה-31.12 הוא הקיר שתכף נגיע אליו ונגלה שאין מאחוריו כלום, המתכנתים של התוכנה שלנו לא כתבו אותה מעבר ל-1999. הגענו לקצה.

ומה שמרתק לא פחות היא העובדה שארבעת הסרטים האלה מציגים תפיסת עולם דתית ורוחנית מאוד, כולם סרטים המציגים עולם שיש בו בורא, יש בו השגחה, הכל מכוון, לכל יש תכלית. אבל לנו, מנקודת מבטנו הקטנה והישנונית, העולם נראה מבולגן, מרושע וקפריזי. ב״מטריקס״ וב״המופע של טרומן״ זה מודגש במיוחד. ב״טרומן״ ליוצר התוכנית – the creator – קוראים כריסטוף (נשמע כמו כרייסט, ישו). הוא מתחיל את הבוקר בהוראה ״ויהי אור״. הוא מחליט מה יהיה מזג האוויר, והאם טרומן יחיה או ימות. הוא בורא לטרומן עולם שלם, אבל הוא רוצה לתת לו את חופש הבחירה שלו, כי זה מה שהופך את המופע לבלתי צפוי עבור הצופים בבית. הוא קרה לגיבור שלו טרומן, כי מבחינתו הוא איש של אמת, בעולם של שקר. ב״מטריקס״ אנחנו פוגשים את הבורא (או ״הארכיטקט״) רק בשני סרטי ההמשך הפחות מרשימים, אבל גם שם חוזרים ומודגשים המוטיבים הנוצריים שבהם גיבור הסרט הוא מעין ישו – כולל מותו ושובו לחיים – מעין משיח שבא לגאול את האנושות. למרות המוטיביים הנוצריים הברורים, שני הסרטים האלה הם חומר גלם משובח לכל הרצאה העוסקת בהתעוררות רוחנית – מבודהיזם ועד ליהדות, חסידות וקבלה. סרטים המציגים את העולם הזה כעולם השקר, עולם ה״לא טוב״, או עולם של ״סימולקרה וסימולציה״ בלשון הפילוסופיה, שמסתיר לנו את עולם האמת, שהוא יעודנו האמיתי, בו נשתחרר (או ניגאל) משעבודנו.

לארבעת הסרטים האלה ניתן בקלות לצרף גם את ״מועדון קרב״ של דיוויד פינצ׳ר, עוד אחד מהסרטים הבולטים של דקה-לפני-סוף-המילניום. וגם הוא עוסק באשליה: בגיבור שחי את חייו ומגלה שהעולם כפי שהוא מכיר אותו למעשה התנהל לחלוטין בתוך ראשו. אבל בעוד הסרטים האחרים עוסקים במוטיבים של גאולה, בבואו של ״האחד״, הנבחר, שיסיר את כיסוי העיניים שעיוור את האנושות, ״מועדון קרב״ הוא סרט ניהיליסטי ופסימי בהרבה, שנגמר בחורבן. דימוי ניהיליסטי שכזה איפיין גם את ״מגנוליה״ של פול תומס אנדרסון, שלכאורה קצת יותר קשה לכרוך אותו לכאן, אבל למעשה הוא חלק בלתי נפרד מסרטי המילניום: סרט שדמויותיו פועלות בתוך עולם הבדיה של הקולנוע והטלוויזיה, שחיבור המציאות-דמיון שלהן רופף, וגם הוא מעין מחזה מוסר דתי, ששוב ושוב משתמש בציטוטים תנ״כיים כרמזים מטרימים, ומנסה לתהות האם העולם הוא מקום של כאוס, או שיש בו סדר המנוהל מחוץ לטווח ההשגה שלנו.

אם ״מטריקס״ ו״עיר אפלה״ סיפרו על גיבור שהוא מעין משה רבינו, שמביא גאולה, ומוציא את האנושות מעבדות לחירות, הרי ש״מגנוליה״ עסק בנקודת המבט של אלה שלא נגאלו, של תרבות שעומדת בפני כיליון. ולראייה, ״מגנוליה״ מכיל בתוכו שוב ושוב מראי מקום לפרק ח׳ בספר שמות, הפרק של מכות מצרים (אחת המכות האלה, מכת צפרדעים, חותמת את הסרט)

״מגנוליה״ של פול תומס אנדרסון מ-1999. הקהל באולפן הטלוויזיה (משמאל) עם שלט לספר שמות, פרק ח׳

״מגנוליה״. עוד הפניה לשמות ח׳, על שלט החוצות משמאל 

אבל מה כל זה אומר? קודם כל שהקולנוע – בהיותו אמנות הנוצרת על ידי קהילה ומיועדת לצריכת ההמונים – יכול לתפקד בתור ברומטר סוציולוגי מעניין. קולנוע יודע לייצג מצוין את הצייטגייסט, את רוח התקופה. את האקלים שבתוכו הסרטים נעשו. וקולנוע יודע במיוחד לייצג רגעי משבר. אנחנו למדים שהפאניקה והאקסטזה הדתית של סוף המילניום הראשון, עברו תהליך סובלימציה אלף שנים אחר כך. אנחנו חיים בעולם, מתקדם, מדעי, תבוני, טכנולוגי, רציונלי, משוחררים מסממנים של היסטריה המונית. אבל עמוק בפנים, חושפת האמנות הפופולרית, הסימפטומים נותרו זהים במרחק אלף שנים זה מזה. 15 שנה אחר כך, ונדמה שסרטי סוף המילניום לא רק תיארו רגע היסטורי, אלא גם הפכו לנבואה. העולם הטכנולוגי רק הלך והקצין עם הניתוק והניכור הבין-אישי שבא איתו (דיוויד פינצ׳ר המשיך לעסוק בכך בכמעט כל סרטיו מאז ״מועדון קרב״), המציאות נהייתה יותר ויותר וירטואלית, ותוכניות הריאליטי השתלטו על מסכי הטלוויזיה. ובמקביל, כמעין תרופת נגד, העולם המערבי הלך ונהיה יותר ויותר רוחני, אפילו דתי. 1999 היתה השנה שבה העולם הפסיק להיות מובן מאליו.

ציוץ