הצעדה מסלמה למונטגומרי, 1965 בצילומו של ג׳יימס קראלס. הסרט ״סלמה״ מצליח להקטין את ההיסטוריה

אני מודה, בבואי ל״סלמה״, סרטה של הבמאית אנה דוברניי, חיפשתי בו משהו מעט אחר ממה שאולי חיפשו בו צופים אחרים, בוודאי האמריקאים. עבור הצופה האמריקאי, בוודאי הצופה האפריקאי-אמריקאי, סלמה הוא דוקו-דרמה המשחזרת את המהלכים האקטיביסטיים והפוליטיים של מרטין לותר קינג הבן, לקראת צעדת זכויות האדם שהוא הוביל מהעיירה סלמה אל בירת אלבמה, מונטגומרי. זה קרה במרץ 1965 – עוד חודש חגיגות החמישים – ועל ידי הצעדה הזאת, שנמשכה חמישה ימים וארכה 50 מייל, ביקש קינג למחות נגד העובדה שהשחורים אינם מקבלים את זכות הבחירה במדינות הדרום (למרות העובדה שהנשיא ג׳ונסון חתם, שנה לפני כן, על הכרזת שוויון הזכויות, שמבטיחה לשחורים וללבנים שוויון מוחלט, הכרזה שמדינות הדרום – ובראשן אלבמה, בראשות המושל ג׳ים בראון – התעלמו ממנה).

אבל הצעדה הזאת, עבורי, היא גם מפגש מרגש בין דתות. מרטין לותר קינג היה כומר, מטיף דרומי, והוא הפך את מלחמתו לזכויות אדם למאבק דתי. הוא נאם פסוקים מהתנ״ך והברית החדשה, והדגיש את העובדה ששוויון זכויות בין גזעים הוא רצון האל. קינג עשה את זה בתקופה שבה המאבק הרדיקלי של השחורים בממסד השיל מעליו את סממני הנצרות, דתו של האיש הלבן, והתחיל לאמץ סממנים דתיים מהאיסלם, הדת של אפריקה. כדי להדגיש את העניין הדתי, אבל גם את זה שכל הדתות מדברות בסופו של דבר על אותו דבר, גייס קינג לצידו בצעדה את נציגי כל הדתות.

אחד האנשים שהתייצבו לצידו של קינג היה הרב אברהם יהושע השל, מהאנשים המרתקים ומעוררי ההשראה ביהדות של המאה ה-20, שאותו קינג כינה בחיבה ״הרבי שלי״. השל התלווה לקינג בצעדה מסלמה, וקינג – שלוש שנים אחר כך, חודשיים לפני הירצחו – התייצב לצד השל במחאה שלו ושל רבנים אמריקאים נוספים נגד המלחמה בווייטנאם. הצילום של השל, צועד שלוב זרועות עם קינג בראש הצעדה ב-1965, הוא אחד הרגעים היפים ומעוררי הסולידריות בסיפור הזה, שהופך את סיפור המאבק לזכויות אדם האמריקאי לסיפור שאינו רק של השחורים, או שחורים ולבנים, אלא גם של נוצרים, מוסלמים ויהודים.

הרב אברהם יהושע השל (מצד ימין), עם זקן ומשקפיים, צועד שני מימין למרטין לותר קינג. 1965

״אבי פגש לראשונה את מרטין לותר קינג ג׳וניור בינואר 1963, והחל אז את מעורבותו הארוכה בתנועה לזכויות האזרח. הם נפגשו בשיקגו ונהיו לחברים טובים ושותפים לדרך״, כותבת סוזנה השל, בתו של הרב השל באחרית הדבר לספר ״אלוהים מאמין באדם״, המלקט את מבחר מאמריו ודרשותיו של השל (היהדות העכשווית מגלה את השל מחדש – אני מגלה אותו בראשונה – ומבחר מספריו זוכים כעת לתרגום ופרסום). ממשיכה סוזנה השל: ״כאשר אבי הצטרף לצעדה המפורסמת באלבמה בשנת 1965, הוא התקבל בברכה כאחד ממנהיגי התנועה וצעד בשורה הראשונה של הצועדים, לצדם של קינג, רלף באנץ׳ ורלף אברנתי, הפעילים הידועים למען זכויות השחורים בארצות הברית. בקטע אוטוביוגרפי שלא פורסם מעולם, כתב אבי על שובו מסלמה ותיאר את העוינות הקיצונית שבה נתקל מצד הלבנים באלבמה ולעומת זאת את החביבות שבה התקבל בידי עוזריו של קינג, בייחוד הכומר אנדרו יאנג, שמתוך דאגה עמוקה לנוכח אלימות המשטרה, שמר על בטחונו במהלך הצעדה

״רגע לפני שהצעדה נפתחה, נערך מעמד בכנסיה קטנה, שבמהלכה הקריא אבי את פרק כז בתהלים: ׳לדוד, ה׳ אורי וישעי, ממי אירא?׳. בעבור אבי הצעדה בסלמה היתה אירוע דתי; כך כתב בדפי זכרונו: ׳עלו בזכרוני אותן הליכות שהלכתי לצדם של אדמו״רים במגוון הזדמנויות.  הרגשתי תחושת קודש במעשי… חשתי שוב את שחשבתע עליו לפני שנים – שהממסד היהודי הדתי שוב החמיץ הזדמנות אדירה לפרש את תנועת זכויות האזרח במונחי היהדות. היהודים הרבים שנטלו חלק פעיל בתנועה זו לחלוטין לא היו מודעים למשמעותה במונחי המסורת של כתבי הנביאים״.

השל היה, מן הסתם, הערת שוליים בסיפור הצעדה מסלמה. הנוכחות שלו בסרטה של אנה דוברניי מסתכם לכדי שוט וחצי (שוט אחד, ועוד שוט שבו רואים חצי פנים של יהודי דתי, עם כיפה שחורה, נטול זקן). אבל דוברניי מציגה נכון את הצעדה הזאת כאירוע דתי, לא פחות משהוא היה אירוע לאומי.

״סלמה״ הוא סרט שנע על שני צירים, שלמרבה הצער לא נפגשים. כקולנוע, זה סרט הגון, רציני, מלא מחויבות, אבל יש בו משהו פלבאי, שגרתי, שמשקיע את מאמציו בשחזור תקופתי ואמינות היסטורית, ודיוק במהלכים הפוליטיים, הדיפלומטיים והמשפטיים שקדמו לצעדה, ולא ביצירת משמעות אמנותית גבוהה יותר לסרט כיצרה אוטונומית. לראיה, חפשו בגוגל צילומי וסרטונים מהצעדה האמיתית, ותראו שהאירוע הזה תועד בזמן אמת כיצירת אמנות (ראו את הצילום בראש הביקורת, שצולם בצעדה עצמה, ואינו לקוח מהסרט). הסרט באופן משונה, דווקא מקטין את העוצמות שהיו באירוע האמיתי. לכן, כיצירה קולנועית, ״סלמה״ הוא סרט מאכזב. הוא מסוג הדוקו-דרמות שאנחנו רגילים למצוא בעיקר בטלוויזיה. בשנים האחרונות רשת HBO מקדישה תשומת לב לז׳אנר הזה, של הדוקו-דרמה הפוליטית, של סרטם המבוססים על פרוטוקולים, בסרטי טלוויזיה כמו ״ספירה חוזרת״ (על הבחירות ב-2000) ו״Game Change״, על שרה פיילין. את שני הסרטים ההם כתב דני סטרונג, שנהיה מומחה לכתיבת סרטים המבוססים על עובדות היסטוריות, ואותו סטרונג כתב גם את ״המשרת״, סרטו של לי דניאלס, ש״סלמה״ הוא מעין ספין-אוף שלו (אותם שחקנים, פחות או יותר, אותה מפיקה – אופרה ווינפרי). כלומר, שמול אלה שזועקים חמס על היעדרותו של ״סלמה״ מהאוסקרים (הוא מועמד לפרס הסרט ולשיר, אבל לא לבימוי, לתסריט או לשחקנים), אני יכול להגן על האקדמיה ולהגיד שאם יוצריו היו בוחרים ללכת ל-HBO במקום למסכי הקולנוע, הוא היה סוחף את פרסי האמי.

אבל באותה נשימה, עם כל האכזבה המסוימת שיש לי מערכיו האמנותיים של הסרט, ועם היעדר הכריזמה שלו, אני גם רוצה להביע משאלה שלא יהיה אדם אחד במדינת ישראל שלא יראה אותו. מבחינת תכניו, זה סרט חשוב מאין כמוהו. כשם שלא נכון לבחון ספר לימוד במושגים של ספרות יפה, כך ״סלמה״ הוא בעיקרו מסמך היסטורי וככזה הוא בהחלט סרט מעורר השראה. אין מי שיראה אותו ולא יחוש שהסרט הזה מדבר אליו. הוא מציג את היכולת האזרחית להביא שינוי, שינוי מהותי, מהפכני ממש, ולעשות זאת באמצעים בלתי אלימים. הוא מדבר על כוחו של האקטיביסט, שמסוגל לסחוף אחריו תומכים, מכל הזרמים. הוא מציג את אחריותו של ראש המדינה (הנשיא, ראש הממשלה) שצריך לקבל את האומץ לחתום על חוקים אמיצים, שהמצפון האנושי דורש את קיומם, גם אם הם שנויים במחלוקת בקרב הציבור. הוא מציג את שופטי בית המשפט, שיכולים לקדם את מהלכי ההיסטוריה או לבלום אותה. הוא מציג את האנשים הפשוטים, שקמים להילחם בעבור העקרונות שיקרים להם. וכאמור, הוא גם מזכיר שלדת יש את הכוח להוביל שינוי וקדמה, ולא רק רגרסיה ושמרנות. סרט חשוב, ״סלמה״. לא טוב, אבל חשוב. לפעמים די בכך.

ציוץ