01 אפריל 2015 | 22:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״הדב פדינגטון״ ו״בית״, ביקורת

״הדב פדינגטון״

״הדב פדינגטון״

פסח הגיע. מה שאומר שהגיע הזמן לטורניר סרטי הילדים. ״הדב פדינגטון״ הבריטי מול ״בית״ האמריקאי. מי מנצח? את שני הסרטים, בגרסתם האנגלית, ראיתי בזה אחר זה, ולהפתעתי גיליתי דמיון רב ביניהם: בשני המקרים מגיע יצור זר אל העולם האנושי, המודרני, בן זמננו, ומנסה להסתגל אליו. חלק ראשון של הבדיחות מבוסס על אי ההבנה של המבקר – הדב פדינגטון ב״פדינגטון״ והחיזר או ב״בית״ – על איך הדברים עובדים ולשם מה הם משמשים. פדינגטון משתמש במברשות השיניים כדי לנקות את אזניו, או משתמש במברשת האסלה כדי לצחצח את שיניו. בהמשך שני הסרטים, הדמויות ישתמשו בעובדה שהן זרות בעולמנו כדי להאיר בפנינו מנקודת מבט חיצונית את האבסורדיות שבחיי האדם. שני הגיבורים האלה יגלו את חשיבות המושג ״בית״ (״בית״, למעשה, היא המילה האחרונה שנאמרת בסרט ״פדינגטון״), ואת החשיבות בהשתייכות לתא משפחתי. ובכל זאת, שני הסרטים שונים לחלוטין. אז נעבור אחד אחד. נתחיל עם החביב יותר:

״הדב פדינגטון״

לפני שניכנס להרחבות ולטענות, אקדים ואסכם ש״הדב פדינגטון״ הוא כמעט סרט מושלם לכל המשפחה – מתוק, מצחיק, יצירתי. פול קינג, במאי אלמוני מבחינתי (הוא ביים את ״ותודה שטסתם״, סדרת המערכונים של אנשי ״הממלכה הקטנה״, את חלקם תמצאו מפוזרים בתפקידי משנה ברחבי ״פדינגטון״). הוא מושקע, הוא חינני, ויש לו לב טוב. זה לא סרט בלתי נשכח או אחד במינו, אבל הוא בהחלט מתוק כמו דובי. בקיצור, אחלה.

עכשיו בואו נתבונן בו מקרוב. העניין הוא שהסרט ״פדינגטון״ – הפקה בריטית מושקעת, המבוססת על שחקנים בשר ודם ודב מונפש – מגיע למסכים יד ביד עם הוצאה מחודשת של ספר הילדים שכתב מייקל בונד, עליו הוא מבוסס. וכך, כשם שאני גיליתי אותו בגיל עשר, כך גם בת ה-10 שלי גילתה אותו כעת. ולהגיע לסרט אחרי הקריאה בספר, הופכת את הצפייה בבת אחת לבית ספר לתסריטאות מסחרית, מהסוג שגורם לילדים להרים גבה. כי ילד שמכיר את הספר, מבין מיד שיש בספרות הילדים כוח עצום – הכח של הבלתי מובן – שהקולנוע המיינסטרימי חושש ממנו. הספר ״פדינגטון״ מתחיל עם אחד הדימויים הוויזואליים, המקסימים והזכירים ביותר: דב יושב על מזוודה בתחנת רכבת, כובע אדום לראשו.

האיור המקורי של פדינגטון על ידי פגי פורטנם לספרו של מייקל בונד מ-1958

האיור המקורי של פדינגטון על ידי פגי פורטנם לספרו של מייקל בונד מ-1958

ואז מגיעה משפחת בראון ולוקחת אותו אליה. הסרט, לעומת זאת, משבץ את הרגע הכה איקוני, של פדינגטון על הרציף של תחנת הרכבת הלונדונית שעל שמה הוא קרוי, איפשהו בדקה ה-15. ועד לאותו רגע אנחנו בעולם ״סיפור הרקע״. דודה לוסי, שאליה ממען פדינגטון את מכתביו וששלחה אותו למסעו לאנגליה, מוצגת. ואנחנו מתוודעים לאקספוזיציה שלמה שמסבירה לנו א) איך הדובים האלה מדברים אנגלית; ב) למה הם אוהבים ריבה; ג) ומה היו הנסיבות הטרגיות שגרמו לדודה לוסי לשלוח את הדב הקטן לאנגליה. הסצינות בג׳ונגל של ״פרו המסתורית״ (כך היא נקראת בספר) חמודות מאוד – מעין ״כוכב הקופים״ של דובים – אבל מיותרות. אין בהן כל צורך. הקולנוע ההוליוודי והדמוי הוליוודי עושה זאת שוב ושוב: מנסה לעגן דמות דמיונית בתוך ריאליזם פסיכולוגי. כאילו שנבין את הכמיהה של פדינגטון לבית ולמשפחה, רק אם נראה את האובדן שהוליד את הכמיהה הזאת. וכך הקולנוע הזה מחרב ספרי ילדים בכל פעם: ״חתול תעלול״, ״הגרינץ׳״ או ״אליס בארץ הפלאות״, בכולם מנסים התסריטאים למצוא נימוקי בשר ודם לדמויות פנטזיה, ולהמציא להן ביוגרפיה שתסביר את מעשיהן. אני חרד לרגע שבו יוחלט ליצור סרט ״פו הדב״ חדש, שיתחיל עם סצינות של פו הקטן עם אמו, שיסבירו לנו למה פו הוא דב בלי הרבה שכל.

תוספת נוספת לגרסה הקולנועית היא הוספתו של נבל. סליחה, נבלית (ניקול קידמן). עוד מצרך שהקולנוע לא יכול בלעדיו, ואילו הספרים הסתדרו בלעדיהם. בספרי פדינגטון האנטגוניסט היה המציאות עצמה, זו שפדינגטון שוב ושוב כשל להתמודד איתה. בין אם זה הבנתו המוגבלת על דרכי העולם, או אם זו השלומיאליות שלו שגורמת לו לרסק כל מה שנמצא בסביבתו. אבל הסרט – שבוודאי בונה שכל הילדים (באנגליה) מכירים את פדינגטון אבל לאו דווקא קראו אותו – רוצה להוסיף מתח. מייקל בונד כתב ספר מקורי, נטול קלישאות, חד אבחנות שמתמקד בדב אחד שעושה בלאגן גדול. פול קינג ושות׳ הוסיפו לבלילה גם קרואלה דה-ויל אחת, שרוצה לפחלץ אותו. מיותרת.

העניין הוא שזה לא באמת משנה. הסרט נותר חינני גם עם התוספות המיותרות. אבל בני ה-10 שצופים בסרט מתחילים לשאול ״רגע, בשביל מה אנחנו צריכים את כל התוספות האלה״, ולנו לא נותר אלא להשיב: כי להבדיל מסופרים, יוצרי הקולנוע לא סומכים עליכם שתבינו לבד.

״בית״

"בית״. ריאנה וג׳ים פרסונס

“בית״. ריאנה וג׳ים פרסונס

הסרט החדש של אולפני דרימוורקס אנימיישן מבוסס גם הוא על ספר ילדים, מעניק לאולפן קצת אוויר לנשימה: ״בית״ מסתמן כלהיט לא צפוי. דרימוורקס אנימיישן של השנים האחרונות הוא אולפן על סף קריסה. ״הפינגווינים ממדגסקר״? נכשל. ״מר פיבודי ושרמן״? נכשל. ״טורבו״? מאוד נכשל. המשונה הוא שדווקא ״בית״ הוא הסרט שמסתמן כמצליח ביותר של האולפן מזה שלוש שנים. משונה כי… ובכן, כי ״בית״ הוא סרט מאוד משונה. אם היו אומרים לי שזה סרט יפני או אסיאתי או משהו רחוק שלא מגיע מאמריקה הייתי מאמין. ״בית״ הוא סרט שלא יצא מהשבלונות הצפויות של אולפני האנימציה האמריקאים. לא בצבעוניות, לא בדמויות, לא בעלילה. אולי רק בסוף. זה מפתיע ומקורי, אבל לא תמיד לטובה. הצד הוויזואלי של הסרט, מאוד משונה. הרקעים מושקעים ומרהיבים, אבל הדמויות הראשיות – גזע חיזרים בשם בוב (Boov) נראים כמו גוש פלסטי אחיד. פלסטלינה או מרשמלו. לא חיבבתי אותם במיוחד. והסרט מתחיל בקצב מעודד הפרעת קשב: גזע הבובים, חבורת חיזרים מאוד טיפשים שבטוחים שהם פלא הגלקסיה, פולשת לכדור הארץ, בשמחה וחיוכים. כדי לעשות להם מקום, הם מפנים את כל בני האדם לעיירות קטנות וצפופות באיזורי הספר של כדור הארץ, ובאמצעות שליטתם בכוח הכבידה הם מפנים מהכוכב שלנו כל מה שנראה להם מיותר ולא נחוץ, כמו אופניים, או אסלות. אחד הבובים האלה הוא או (בקולו של ג׳ים פרסונס), שאף אחד מבני מינו לא מחבב. הוא פשוט… שמח מדי, וכמו פדינגטון, קצת שלומיאל. כשאו נתקל בטיפ (ריאנה), נערה שהצליחה להתחמק מהטרנספר האנושי הגדול, הם מתגברים על העוינות הראשונית ויוצאים למסע חוצה אוקיאנוסים (ושירים של ריאנה) למצוא את אמה.

״בית״ מתנדנד בין המקורי לנדוש, בין היפהפה לגולמי, עם רגעים של קצב היפנוטי, ורגעים של נפילות מתח ואיבוד עניין. אבל לכל אורכו יש בסרט הזה משהו שנראה לחלוטין אחר מכל מה שהוליווד עושה, החל מהצבעים הזרחניים וכלה בהצבתן של דמויות באמת מטומטמות במרכז הסרט, שבטוחות שהן מושיעות את היקום, בשעה שהן מדרדרות את היקום לכמעט כליה (סטיב מרטין, שיהיה בריא, גונב את ההצגה בתור מנהיג הבובים, האידיוט הגדול מכולם).

ואולי יש כאן עניין נוסף. או הוא חיזר שאיש לא מוכן להתיידד איתו והוא פשוט לא מצליח להבין מה היא תקשורת אנושית תקנית. נדמה לי שאו הוא מעין ילד עם אספרגר, המיוצג על ידי חיזר. ונדמה לי שילדים על הספקטרום עשויים להתמוגג מהחיזר הזה שמנסה לפצח איך מתקשרים עם בני אדם ואיך מפענחים תגובות רגשיות.

 

 

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה