״נערה הולכת הביתה לבד בלילה״

היה לנו כבר את חלק א׳, שהכיל בעיקר הסתייגויות. הנה חלק ב׳.

והנה פודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה. תוכלו לשמוע בו עוד המלצות על הסרטים הבולטים בפסטיבל ירושלים, אבל בעיקר קטעי מוזיקה הקשורים במישרין ובעקיפין לסרטים המדוברים. האזינו או הורידו כאן.

לעומת המקבץ הראשון, המקבץ הזה מכיל כמה אירועי חובה בפסטיבל שלא כדאי להחמיץ. לקרוא וליישם (אם לא בפסטיבל, אז באמצעי צפייה חלופיים).

טבלת שיבוצי הסרטים בפסטיבל ירושלים.

״נערה הולכת הביתה לבד בלילה״

יכול להיות שזהו סרט הביכורים הטוב של השנה? אנה לילי אמירפור הופכת בזאת ליוצרת שיהיה מסקרן לראות מה היא תעשה הלאה: האם זו הברקה חד פעמית או תחילתה של קריירה קולנועית מופלאה בשולי עולם הז׳אנרים והארט-האוס האמריקאי? הסרט הזה זכה לכותרת ״סרט ערפדים אירני״, שהיא לבדה אמורה להריץ אתכם לקופות. אבל הנה הסיפור המלא: אמירפור היא ממוצא אירני אמנם, אבל היא ילידת אנגליה שעובדת בארה״ב ויצרה בקליפורניה סרט אמריקאי דובר פרסית, שלכאורה מתקיים בעיירה אירנית בדיונית, שנראית כמו פרבר אמריקאי. הסרט, עם צילום שחור-לבן נפלא ועם פסקול רוק/פופ אירני אדיר, עוסק בערפדית שיוצאת בלילות למצוא טרף, רצוי את הג׳אנקיז והחלאות, ולא את טובי הלב והתמימים; ועל בחור, שאביו מכור להרואין, ושמסתבך עם סוחר הסמים השכונתי. כמו סרט אמריקאי עצמאי מוצלח, שבו הז׳אנר הוא רק הסיבה ולא התוצאה, זה סרט שעשיר באווירה, המושגת בעיקר בזכות תאורה ועריכת פסקול.

מהשוט הראשון שלו, ״נההל״ב״ נראה כמו מחווה לג׳ים ג׳רמוש. האינסטינקט הראשון שלי כמבקר הוא להכריז ״סרט הערפדים שג׳רמוש מעולם לא עשה״, אלא שהבעיה היא שסרטו האחרון של ג׳רמוש היה סרט ערפדים, והדמיון ביניהם רב: הקשר בין הרעב לדם ובין התמכרות לסמים והעובדה שגם כאן וגם כאן, הערפדים בעיקר אוהבים לשמוע תקליטים. אבל יותר משזה הזכיר לי את ג׳רמוש, ובאופן ספציפי את ״זרים״ שלו, זה הזכיר לי את ״ראסטי ג׳יימס״ של פרנסיס פורד קופולה. האסתטיקה, ואפילו הקו העלילתי הכללי. ובכלל, כל סרט מ-1982-1984 שנזכרתי בו, מהדהד איכשהו בסרט הזה. למשל, ״הרעב״ של טוני סקוט (עם עריכת הפסקול של ״ראש מחק״ של דיוויד לינץ׳). מה שמאחד בין כולם זו אווירת הרוקנרול שנמצאת בבסיסם, השימוש במוזיקה. לא רק הצילום נפלא בסרט, גם הפסקול (האזינו לקטעים מפסקול הסרט בפודקאסט שלי השבוע).

ההברקה הגדולה של אנה לילי אמירפור היא ההבנה שסרטי קולנוע גדולים, אלמותיים, בלתי נשכחים, מבוססים על איזושהי איקונוגרפיה ויזואלית בלתי נשכחת. וזה בדיוק מה שהיא עושה כאן: היא לוקחת נערה אירנית, לבושה בצ׳אדור מסורתי, רכובה על סקייטבורד. הצ׳אדור פתוח בהתרסה והופך בבת אחת למעין גלימת דרקולה, וכך דימוי ויזואלי המזוהה כל כך עם עולם הנצרות (דרקולה) הופך להיות דימוי המזוהה עם האיסלם. בדמותה של הערפדית, שנראית כאילו נתלשה מסרט גל חדש צרפתי, אמירפור המציאה כאן אידיום קולנועי חדש ומבריק. בתל אביב של 1983, זה היה הופך לסרט פולחן.

נערה הולכת בעקבות נערה הולכת

איש, אישה וחתול (פרסי)

״ראן״ (״Run״)

פסטיבל הקולנוע התחיל את מסעו התקשורתי השנה עם קונטרוברסיה: האם ראוי או לא ראוי להקרין סרט תיעודי העוסק ביגאל עמיר, רוצח יצחק רבין. סרט תיעודי על לי הארווי אוסוולד היה מוקרן בפסטיבל בלי מצמוץ, אבל כשזה מגיע ליגאל עמיר זה לוחץ גם לימין וגם לשמאל בארץ על כל כפתורי האימה והצנזורה. עסקנו בכך כאן. אמ;לק: אני מתנגד לצנזורה.

והנה סרט עלילתי שמגיע מחוף השנהב, והוקרן בפסטיבל קאן לפני שנה, שבסצינת הפתיחה שלו יורה הגיבור בראש הממשלה, באמצע כנסיה.

״ראן״. מתחיל בהתנקשות בראש הממשלה

יותר מזה: ״ראן״ הוא אחד הפרויקטים הראשונים שיצאו מתוך חממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל. במאי הסרט, פיליפ לקוט, פיתח את התסריט בירושלים, שם הוא גם פגש את הצלם דניאל מילר והזמין אותו לצלם את הסרט. וכך, סרט אפריקאי על רוצח ראש הממשלה, הופק בעזרת ישראליים. זו הבעיה עם צנזורה: היא אף פעם לא הגיונית, אף פעם לא עקבית, תמיד שרירותית. אם מחליטים שסרטים על רוצחי ראש ממשלה הם טאבו בישראל, יותר גרוע מפורנוגרופיה, צריך לאסור על כולם, לא רק על אלה על יגאל עמיר. פתאום זה נשמע פחות הגיוני, לא?

והאמת, בשביל זה יש קולנוע ויש אמנות. בשביל האפשרות לבחון עולמות שאינם ברורים מאליהם ולהרגיש בלבול לגביהם. ״ראן״ היא יצירה קולנועית קינטית מסעירה, סרט שכולו במנוסה, העבודה הקולנועית מסחררת, והמוח רץ יחד איתו: רגע, אנחנו בעדו? אנחנו רוצים שהוא יצליח להימלט או חפצים בלכידתו? ולמה? וזה סרט מבריק.

ובהזדמנות זו: חממת התסריטים של סם שפיגל תקיים ביום שישי את אירוע הסיום של המחזור הרביעי. ״ראן״ הוא אחד משלושה סרטים שפותחו בחממה שיוצגו בפסטיבל ירושלים, לצד ״חלומות אימפריאליים״ ו״אנחנו צעירים, אנחנו חזקים״. לסלו נמש, שזכה בגרנד פרי בקאן על ״הבן של שאול״, שפותח בחממה, יהיה אורח אירוע הגמר.

הטרילוגיה של רוי אנדרסון

זה, בעיניי, האירוע הנפלא ביותר המתקיים בפסטיבל השנה. לכבוד הקרנת הסרט ״יונה יושבת על ענף ומהרהרת על הקיום״, הזוכה בפסטיבל ונציה האחרון, מקרין הפסטיבל גם את שני הסרטים הקודמים, המרכיבים את מה שאנדרסון קורא לו ״טרילוגיה על מה זה אומר להיות בן אדם״.

ב-1959, בביקורות שלו על ״זה הדוד שלי״, כתב פרנסואה טריפו כך:

פעמים כה רבות אומרים שהקולנוע משועבד לכסף, עד שבוודאי יש בכך שמץ של אמת. מה שבאמת האמיר מעל ומעבר הוא מחיר הזמן. המחיר לשעה של כוכבים גבוה, הטכנאים כנ״ל, ודמי שכירות האולפנים מרקיעי שחקים. לפיכך, משחק המזל תפקיד חשוב ביצירה הקולנועית, נוטה חסד למוכשרים, ומחמיץ פניו לאחרים.

מכל מקום, יש במאי קולנוע שאינם מוכנים לערב את המזל בעבודתם, ומבקשים לפקח על יצירתם מא׳ עד ת׳. לשלוט עליה. לצלם שוב ושוב שוט שהוחמץ או סצינה שלמה שלא עלתה יפה. להחזיר את היצירה עשרים פעם אל שולחן העריכה. לכל אלה רק פתרון אחד: זמן. כל הדרוש. כל הזמן שבעולם.

טריפו מציין שהבמאים הצרפתיים היחידים שעושים סרטים חסרי פשרות הם ז׳אק טאטי ורובר ברסון. רוי אנדרסון השבדי ממשיך את המסורת של טאטי, וגם הוא מציע לעולם סרטים שהתכונה הבולטת בהם היא השקעת הזמן שלו ביצירתם. הוא עובד שבועות וחודשים על שוט, שנים על סרט. הטרילוגיה התחילה ב-2000 עם ״שירים מהקומה השנייה״, המשיכה ב-2007 עם ״אתם החיים״ והסתיימה ב-2014 עם ״יונה מהרהרת וגו׳״. שבע שנים לסרט, שבע שנים שבהן הוא בוחן כל סצינה באולפן שלו בתנאי מעבדה, מצלם סקיצות עם סטודנטים ואסיסטנטים, מוצא את הקצב, הזווית, מביים עם תפאורה זמנית, ואז לבסוף בונה את הסרט (הכל מתרחש על סט בסרטיו). ואז, כל סצינה מצולמת בשוט רצוף אחד, לרוב סטטי, ובו מסתובבים אנשים בודדים ואומללים, פניהם לבנים, מרוב מסכנות כנראה, והם כולם פוגשים סיטואציות ציוניות, שמציגות את המצב האנושי הכי פסימי, הכי אלים, אבל עם טוויסט של הומור שחור. ברגע שמסתנכרנים עם הקצב שלו, והוא איטי ומאתגר, מגלים יצירות מצחיקות ואיומות שמציגות את האנושות במידה שווה של כיעור וחמלה.

״נד רייפל״

עוד חלק שלישי בטרילוגיה: ״נד רייפל״ הוא השלישי בטרילוגיה של האל הרטלי שהתחילה ב-1997 עם ״הנרי פול״ והמשיכה עם ״פיי גרים״ (סרט לא טוב), ועכשיו מסתיימת (אולי) עם ״נד רייפל״, שמזכיר לנו – בקצב, בדיאלוגים, בהעמדות הכה מדויקות, למה כל כך אהבנו את הארטלי בשנות התשעים. כמו סרטיו של רוי אנדרסון, גם הארטלי הוא אמן הומור ה-deadpan, הומור שמסופר בפנים רציניות לחלוטין. זו מסורת קומית שמתחילה בקולנוע עם באסטר קיטון וממשיכה לז׳אק טאטי, ומגיעה בישראל ל״ביקור התזמורת״. אקי קאוריסמקי, שהשפעותיו ניכרות גם על ״נערה הולכת הביתה לבד בחושך״, גם מציג הומור כזה: בדיחה שלא מסגירה את היותה בדיחה (ולכן, אלה סרטים שלמרות שהם מצחיקים, לא תמיד צוחקים בהם).

על ״נד רייפל״, שעלה 300,000 דולר להפקה, שגויסו בקיקסטארטר, כתבתי לא מעט בחודשים האחרונים. הנה ראיון אחד שלי עם הארטלי, על הסרט. והנה ראיון שני, כשנפגשנו לשיחה בעת ביקורו בארץ בחודש מאי, במסגרת הפסטיבל לסרטי סטודנטים. בשיחה הזאת דיברנו גם על המוזיקה שהוא הלחין לכל סרטיו. הקטע שחותם את פסקול ״נד רייפל״, ממש כמו הקטע שחותם את ״הנרי פול״, נקרא ״Run״, רוץ. וזה מחבר אותנו לסרט הקודם בסקירה הזאת.

למגיהים בקהל, ובייחוד לשי: תודה על התמיכה. המשיכו.

ציוץ