07 יולי 2015 | 07:07 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״המילים הטובות״ הוא שובר הקופות הישראלי הראשון של 2015. הנה שיחה עם הצלם הקנדי שלו

להאיר את החדר. ״המילים הטובות״

להאיר את החדר. ״המילים הטובות״

בשעה טובה, יש לנו סוף סוף להיט ישראלי ראשון לשנת 2015. לפני שבועיים חצה ״המילים הטובות״, סרטו של שמי זרחין, את קו מאה אלף הצופים, והוא עומד כעת על 120,000 צופים. הסרט, שאני מהמר שרותם זיסמן כהן הולך לזכות עליו בפרס אופיר, הוא אחד משני הסרטים שהכי אהבתי מיבול 2015. הסרט הזה והגיבורה שלו, גם במבט לאחור, לא מפסיקים לרגש אותי.

הכותרת הזאת היא הזדמנות חגיגית עבורי להגשים חלום קטן ולהרים טלפון למונטריאול, כדי לדבר עם צלם הסרט, רונלד פלנט. התאכזבתי כשגיליתי שפלנט היה בארץ בעת צילומי ״המילים הטובות״ ולא הזדמן לי לראות אותו בעבודה. פלנט, הקבקי, הוא אחד הצלמים הכי מבוקשים כרגע בעולם, בעיקר בזכות העובדה שצילם ב-2011 את ״מיסייה לזאר״, שהיה מועמד לאוסקר הזר. מאז הוא חזר לשתף פעולה פעמיים עם במאי הסרט ההוא, פיליפ פאלרדו. הוא צילם לו את סרטו הבא, ״השקר הטוב״ עם ריס וויתרספון, והם עובדים כעת על סרט חדש.

אבל ההתלהבות שלי מפלנט נובעת מהעובדה שהוא צילם את ״הצד הרחוק של הירח״ של רובר לפאז׳, סרט שראיתי בפסטיבל ברלין ב-2004 ושהפעים אותי לחלוטין, לא מעט בזכות הצד הוויזואלי עוצר הנשימה שלו (וזה גם היה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בהקרנת היי דפינישן דיגיטלית). פלנט המשיך את הקשר שלו עם לפאז׳, אחד הבמאים הגאונים (גם אם הקפריזיים) של מונטריאול, כשצילם את סרט ההופעה של סירק דה סוליי, שלפאז׳ היה אחד השותפים לעיצוב העולם הוויזואלי שלהם. ובזכות הסכם הקופרודוקציה הישראלית-קנדית שבמסגרתו הופק ״המילים הטובות״, הצלם הגאון הזה היה בארץ (ולא רק הוא: את הפסקול הסוחף של המחין הקנדי דניאל סקוט, שמענו כאן).

אחד הדברים המרתקים בפילמוגרפיה של שמי זרחין הוא המסע שלו בין צלמים. זרחין עובד באופן עקבי עם צלמים דומיננטיים מאוד – אמנון זלאייט, שהעניק מראה של אגדה ל״לילסדה״; דוד גורפינקל, שהפך את ״מסוכנת״ לסרט אקספרסיוניסטי (זרחין וגורפינקל זכו עליו בפרסי אופיר); איציק פורטל, שהעניק ל״הכוכבים של שלומי״ ול״אביבה אהובתי״, מראה אורבני; וירון שרף, שעשה כשפים בין סגנונות ובין דמויות ונראטיבים ב״העולם מצחיק״. ועכשיו הגיע זרחין אל רולנד פלנט, שיצר האחדה ויזואלית מרתקת בין רחובות ירושלים ובין סמטאות מרסיי, בסרט בו הדמויות נודדות אלפי קילומטרים, אבל כאילו הן מעולם לא זזו מטר מהבית, וכל העולם הוא מבוך מסדרונות אחד ארוך עבורם. את הסגנון הזה מתאר פלנט כ״גרסה ריאליסטית של ׳אליס בארץ הפלאות׳״.

״חיפשנו מפתח ויזואלי לסרט״, הוא אומר לי, ״עד שלבסוף שמי אמר לי ׳תחשוב על גרסה ריאליסטית ל׳אליס בארץ הפלאות׳. ובאותו רגע הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, הבנתי איך הסרט צריך להיות. מבחינתי, זה בדיוק מה שצילמנו״.

רונלד פלנט בצילומי ״המילים הטובות״

רונלד פלנט בצילומי ״המילים הטובות״

איך תקשרתם מבחינה ויזואלית? שמי הראה לך צילומים או סרטים שהיו השראה עבורו?

״לא. הוא סרב לעשות את זה. אני דווקא מבקש שבמאים יראו לי צילומים או סרטים שהם רואים כדומים לסרט שלהם, אבל שמי עובד באופן שונה לחלוטין ממה שהכרתי. במהלך עבודת ההכנה שלנו, התכתבנו הרבה במייל. המון. עשינו את כל התקשורת המקדימה שלנו אך ורק עם מילים. והאמת, זה היה תהליך מרתק של חיפוש.״

אחת ההחלטות של פלנט היתה לצלם את הסרט מהכתף. פרט מידע שהפתיע אותי, כי למעט שניים-שלושה שוטים של ריצה, אין לסרט תחושה של צילוף כתף. ״זה לא צילום כתף תזזיתי, שייקי-קאם, אני שונא את זה. זה צילום יציב מאוד, אבל יש בו יכולת נשימה. המצלמה נמצאת מאוד קרובה אל השחקנים ומגיבה אליהם, במקום שהם יגיבו אליה״.

״אתה מכיר את הצלם האריס סאווידס?״, שואל אותי פלנט.

״בהחלט״, אני עונה לו, ״צלם שמאוד אהבתי״. סאווידס, שהלך לעולמו במפתיע לפני כשנתיים, עבד עם דיוויד פינצ׳ר, גאס ון סאנט, נוח באומבך וג׳ימס גריי.

״הוא מבחינתי המנטור שלי״, אומר פלנט, ״והיה לו משפט קבוע: אני לא מאיר את השחקנים אני מאיר את החדר. אימצתי את המוטו הזה. אני מאיר את החדר, וזה נותן לשחקנים חופש. לבמאי כמו שמי זה משמעותי כי העבודה עם השחקנים היא הדבר הכי חשוב לו על הסט״.

IMG_0920

פלנט ורותם זיסמן כהן

 

IMG_0239

שמי זרחין ורונלד פלנט, ״המילים הטובות״

 

IMG_0631

פנים

 

IMG_0802

חוץ

 

אני מספר לפלנט על האהבה הרבה שלי ל״הצד הרחוק של הירח״ של רובר לפאז׳, מה שגורם לו להגיד: ״אתה יודע, יש דמיון מסוים בין לפאז׳ ובין שמי זרחין״.

באמת? הייתי בטוח שהם שני במאים הפוכים לחלוטין.

״לא. אצל שניהם הסט התאפיין בחופש רב. הם היו מאוד מתוכננים, אבל על הסט שניהם לא חוששים לשנות את התוכנית. אני, למשל, מאוד אוהב שכל מקור תאורה בפריים יש לו הנמקה ריאליסטית. אבל מדי פעם בפעם שמי דרש תאורה שאין לה צידוק ריאליסטי, אלא פשוט עבדה טוב יותר. בסרט שצילמתי אחרי זה גיליתי שזה שיחרר אותי, שלמדתי משהו, ושיכולתי גם להציב תאורה לאו דווקא ריאליסטית״.

בישראל נוטים – או לפחות נטו בעבר – להתלונן הרבה על אור השמש הקשה. בתור מי שמגיע מקנדה, איך התמודדת עם האקלים הישראלי?

״אתה צוחק? יש בישראל אור נפלא. בוא למונטריאול ותראה מה זה אור קשה. צילמתי לפני כמה שנים סרט בשם ׳Stay׳, שצולם באירלנד ובמונטריאול. באירלנד יש באמת אור נפלא, מאוד מרוכך, הכל נראה שם מצוין. ואז עברנו לצלם במונטריאול, והשחקנית הראשית ראתה את הפריימים ושאלה אותי ׳רונלד, מה קה לך? צילמת אותי הרבה יותר טוב מקודם׳, ולך תגיד לה שזה לא אני אלא האור. מה שעשיתי בישראל הוא לצלם מול השמש, ולשים מול השחקנים תאורה, ככה הם מוארים וגם רואים את השמיים בלי לשרוף אותם״.

ובכלל, נשמע שפלנט קצת מתגעגע לישראל. ״מאז ש׳מיסייה לזאר׳ היה מועמד לאוסקר פתאום אני מקבל הרבה הצעות לצלם בכל העולם. אני קצת כמו אקדוחן, נוסע לצלם לבד, אני לא מביא צוות משלי, אני אוהב לגלות את העבודה עם הצוות המקומי. והצוות הישראלי היה נפלא. והשחקנים היו נהדרים״.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “״המילים הטובות״ הוא שובר הקופות הישראלי הראשון של 2015. הנה שיחה עם הצלם הקנדי שלו”

  1. נטלי 7 יולי 2015 ב - 12:02 קישור ישיר

    “המילים הטובות” יצירת מופת המשאיר מחשבות עמוקות על עוצמתם של מילים, נאמרות וכתובות, מילים סמויות, אילמות והנה הסיפור הקצר שלי על מילים ובהקשר לסרט המדהים הזה, בעל משמעויות רבות, המקיף כמעט כל תחומי התקשרות בין-אישית שלנו בחיי יומיום , קשר בין אם לילדיה, קשר בין גבר לאשה, קשר בין אב לילדיו, קשר בין איש למקום, בין איש לדת ולתרבות. ואיך בתוך כל זה מילים מקשות, מפרידות, מעצימות, מורידות …מה בכלל תפקידם של מילים ?מעבר למילים הסרט גם מבטא בעוצמה אהבה בין אשה לגבר, בין הורה לילד ,בין אחים .בעצם המילים באות לשרת את האהבה ,במילים או בשקט. מה עדיף ? האם באמת הסרט בא להגיד לנו ש”מילים שלא נאמרות לא קיימות” או אם כבר נאמרות , אז שיהיו אלה “מילים טובות” ?
    הסרט התחיל כמעט ללא מילים, רק תמונות שניתן להבין מהן את הסיפור המקורי (סיפור אהבה שנקרע באמצע) והסתיים גם ללא מילים …ומשאיר אותנו עם כל התהיות להמשך : איש זקן עם כובע שהתיישב על הספסל , אבא ובת שמחזיקים ידיים ,תמונה ישנה, תקליט ישן עם כתובית…בעצם מסע של משפחה שלמה שמגלה ללא מילים סוד שישפיע על המשך חייהם …..בעצם הכל מובן אך ללא מילים . ועל כך נאמר : “מילים שלא נאמרות לא קיימות . האם לזה התכוון זרחין ב”מילים טובות” ? או יותר למילים הכתובות המעטות שהיו בסרט כגון המשפט שנכתב מאחורי התקליט, ne pleure pas mon amour , והמילים שנאמרו בין אחים, בין בני הזוג בסרט, מילות מתוך השיר ששרה חברתו של האבא …הסרט מעלה הרבה תהיות לגבי מה מותר ועדיף לנו לאמר במילים ומה ומתי כדאי לא להגיד כלום בעצם ..מתוך אהבה לפעמים, מתוך אחריות …האם האימא צדקה להסתיר כדי להגן על משפחתה וילדיה , האם היה באמת עדיף לילדים לחיות בחוסר ידיעה זו כל השנים? האם בסוף היה כדאי להם לגלות ? האם האיש הזקן הופך לדמות של גיבור בכך שהכחיש כל האמת בפניהם, או האם הוא הופך לדמות פאתטי? האם האבא , גבאי ששון, נתפס כגיבור או כקורבן, או פשוט כאבא מסור לילדים שלו (נצמד למסע החיפוש להם ) ,בעצם הסרט משאיר לכל אחד מאתנו חופש לחשוב ולדמיין תסריט המשך לכל אחד מהדמויות בסרט, בין בני הזוג בסרט (האם יישארו ביחד או לא ? ) בין האח הדתי לאשתו (האם הוא סיפר לה על כך שהנו בן של אבא ערבי?) . ומה היא האמת האוניברסאלית בסיפור ? האם מוריס הוא באמת אבא שלהם? האם הוא ערבי ,נוצרי או…? בעצם הסרט משאיר כל האופציות פתוחות . ומה בדיוק מילות השיר “אבניבי ..של יזהר כהן באות להביע ? על אהבה ? אהבה של אם לילדיה, אהבה של אישה לגבר, אהבה של אב לילדיו אהבה בין אחים …. האם בסופו של דבר ,הסרט הנו סיפור של אהבה ללא מילים, או עם מילים טובות, שמוצאת ביטוי בכל אחד מהדמויות בסרט ,שמקורה באהבה בין בני הזוג מ1963 באלג’יר ונמשכה עד הסוף .


השאירו תגובה