"Straight Outta Compton״. החבר׳ה הטובים

הקדמה א׳: אני מאושר שהסרט הזה מוקרן בארץ. זה לא היה ברור מאליו. סרטים העוסקים בתרבות שחורה וגם ביוגרפיות לגיבורים שלאו דווקא מוכרים לקהל הישראל (קרי, למפיץ הישראלי), אין סיכוי גדול שיגיעו. לראייה: ״42״, הסרט הביוגרפי על שחקן הבייסבול השחור החלוצי ג׳קי רובינסון, סרט נהדר שביים בריאן הלגלנד לפני שנתיים ולא הגיע ארצה. למה? כי סרטי בייסבול מגיעים ארתה רק אם קווין קוסטנר משחק בהם. אבל ״Straight Outta Compton" הפך לתופעה תרבותית ומסחרית שהמפיצים בארץ, לשמחתי, החליטו שלא להתעלם ממנה. ונדמה שאגב כך, הם גם קלעו בול לצייטגייסט המקומי: דומני שהראפ וההיפ-הופ רלוונטיים כיום יותר מאי פעם, כסוגה מוזיקלית המשדרת מצוקה חברתית וקוראת בזעם לשינוי ולמחאה. וגם כי הוא מוצלח.

הקדמה ב׳: איזה רגע מקסים בבתי הקולנוע. שלושה סרטים מוזיקליים מוקרנים מסחרית: ״אהבה וחסד״ על בריאן ווילסון, עם ובלי הביץ׳ בויז; ״איימי״, סרט תיעודי על איימי וויינהאוס; ועכשיו גם ״Straight Outta Compton", סיפורו של ההרכב N.W.A, שהרעיש את לוס אנג׳לס מ-1988, ושל אייס קיוב, דוקטור דרה ואיזי אי, שהיו עמוד השדרה שלו. איזה כיף.

הקדמה ג׳: המשותף ל״אהבה וחסד״ ול״קומפטון״? פול ג׳יאמאטי, שמגלם בשניהם דמות דומה של אדם שלא ברור לנו האם הוא מלאך או שטן, האיש שנמצא לצד הגיבור או מי שזומם להפילו. ושני הסרטים האלה מתרחשים בדיוק באותן שנים. כלומר שעל פי הכרוניקה הזאת ג׳יאמאטי זגזג בין ווילסון ובין איזי-אי כדי ללקק להם ולשדוד אותם. מה עבר לו בראש כשהוא אמר כן לשני התפקידים האלה?

האזינו לשיחה שלי על ״קומפטון״, וקטעים מהפסקול, מתוך פודקאסט הקולנועי השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. כאן

סוף הקדמה.

כמו כל סרט המבוסס על סיפור אמיתי אני מניח שהיסטוריונים ועיתונאים הבקיאים במציאות יימצאו דופי בכמה בחירות עלילתיות ב״Straight Outta Compton״, הביוגרפיה המוזיקלית של הרכב הגנגסטה-ראפ, NWA. המילים ״זה לא היה ככה באמת״ הן מכת המוות לז׳אנר הביוגרפיה הקולנועית. והרי ביוגרפיה בקולנוע היא כמו כל עיבוד אחר לחומר גלם אחר, בין אם זה ספר או קומיקס: מבלי לשקר יותר מדי, הרשות ניתנת לשכתב ולבצע שינויים, ואף לשנות קצת את רצפי הזמן, כדי להדק את הסיפור ולחדד את הדרמה. תכליתה של הביוגרפיה הקולנועית אינו להיות הגרסה הרשמית והמוחלטת של המציאות (שהרי אין כזו ממילא, לכל אחד יש את נקודת המבט שלו), אלא להשתמש בסיפור שהיה בעבר כדי להמשיל לנו משל הרלוונטי להווה. אני מקדים את הפסקה הזאת, כדי להוציא אותי מהמעגל של ״אבל זה לא היה ככה באמת״. כשם שלא מעניין אותי האם אברהם לינקולן באמת עצר לילה אחד וסיפר סיפור לאיש המברקיה באמצע הלילה, אבל הערצתי את הסצינה שכתב טוני קושנר ב״לינקולן״ של סטיבן ספילברג, כך גם סוגיות דומות בקשר בין ״קומפטון״ ובין המציאות פחות מעניינות אותי. מבחינתי, קיבלתי דרמה מהודקת וסוחפת על שלושה אנשים – האחד אשף במילים (אייס קיוב), האחד אשף בצלילים (דוקטור דרה) והשלישי מצטיין בעסקים (איזי-אי), התכונה המגדירה של כל אחד מהם היא זו שתזניק אותם לפסגה, אבל גם זו שתדחוף אותם מעליה אל עבר התהום. כמו ביוגרפיות מוזיקליות רבות, ״קומפטון״ הוא סיפורם של אנשים שההצלחה היתה הדבר הכי טוב אבל גם הכי גרוע שקרה להם, אנשים שמגיבים לעוני ולעושר באופן דומה: באלימות. אנשים שעבורם הצלחה היא כמו אקדח טעון: מתכון לאסון. אני מוציא את עצמי ממעגל ה״זה לא היה ככה באמת״ כי מלבד שמם, הכותרות שהם עשו בזמן אמת, והקריירות המפוארות של כמה מהם בהמשך, אני לא מכיר את הסיפור של NWA מעבר לגרסה המוצעת בסרט. ובסרט זו גרסה מסחררת על אנשים שפשוט לא יודעים להגיד די.

הסיבה לכך שהסרט הזה תפס אותי הוא כי הוא אולי בנוי בתחילתו כמו ביוגרפיה מוזיקלית שגרתית, אבל הז׳אנר האמיתי שלו הוא סרט גנגסטרים. זו הברקה, להפוך את הלהקה שלמענה הומצא המושג ״גנגסטה ראפ״ ללהקה שלמעשה מככבת בסרט מאפיה. המודל שעמד מול הבמאי (פ. גארי גריי) והתסריטאים הוא ״החבר׳ה הטובים״. רואים את זה בכל כך הרבה סצינות שזה די ברור מאליו, והאמת שזו הברקה. מרגע שאתם הופכים את הגיבורים שלכם לגנגסטרים, אין יותר את העניין של דמות חיובית או שלילית: גנגטרים הם דמויות שליליות, אבל אנחנו מזדהים איתם כי הם מחצינים בכוחניות את כל מה שהחברה מאלצת אותנו לכבוש. סרטי הגנגסטרים כמעט תמיד היו דרמות חברתיות בעלות כוונות סוציאליות: החברה מקולקלת, הרשויות מתעלמות, הגסגסטרים נכנסים ולוקחים בכוח את מה שהיה אמור להיות שלהם מלכתחילה. לא רק כסף, בעיקר סדר וכוח השפעה. המרתק והמפתיע ב״קומפטון״ הוא שהסרט מתחלק לשני חלקים כמעט סימטריים. בחלק הראשון, הטיפוס למעלה, חברי הלהקה מסתובבים בין גנגסטרים אמיתיים, סוכני סמים, אנשי כנופיות, ששולטים בגטאות השחורים של לוס אנג׳לס; בחצי השני, הם נאלצים לשחות עם הכרישים של המאפיה הלבנה: אנשי חברות התקליטים ועולם התקשורת.

בתור הביוגרפיה הרשמית, שהופקה על ידי גיבוריה (ושארי בשרם), קל לזהות סצינות שהוכנסו לסרט בכוח, על פי דרישת השותפים לסרט. האם היינו באמת צריכים לראות סצינה שבה דוקטור דרה פוגש את מנכ״ל אינטרסקופ, ג׳ימי איובין? לא, אבל דוקטור דרה חייב לו, אז היא בפנים. האם היינו חייבים לראות סצינה שבה אייס קיוב כותב את התסריט של ״יום שישי״ ומתגלגל מצחוק? לא, אבל יש להניח שלו זה היה חשוב. ולמרות כל הרגעים האלה שקל לראות שהם נדחפו פנימה בכוח, ותחושה לפעמים שהסרט הוא גם קצת פרסומת, עדיין קשה להתעלם מהעובדה ש״קומפטון״ מכיל עבודה תסריטאית מרשימה, שמצליחה להחזיק את שלוש הדמויות הראשיות על תקן גיבורים ולתת לשלושתם לא רק זמן מסך דומה, אלא גם מהלך דרמטי שלם, שהופך את החצי השני של ״קומפטון״ למעין דרמה מרובת עלילה, ששומרת יפה על שיווי המשקל ועל ההצטלבויות בין הדמויות וגורלן.

פ. גארי גריי, שביים את הסרט, הוא ה-homeboy שלהם, ובייחוד של אייס קיוב. הקליפ הראשון שגריי ביים היה לקיוב, והסרט הראשון שהוא ביים היה ״יום שישי״. כשקיוב ודוקטור דרה חזרו לעבוד יחד, גריי ביים להם את הקליפ המשותף. אז הוא שם, ממש מהרגע שאייס קיוב טרק את הדלת ועזב את NWA. מה שגריי עשה הוא לא רק לספר סיפור במתכונת סרטי הגנגסטרים, וסיפורם של קיסרים קטנים, הוא גם סוגר סוגריים שנפתחו עם סדרת סרטי ״השחורים בגטו״, שצצו בסוף שנות השמונים, בהשראת ההצלחה של NWA, מספייק לי ו״עשה את הדבר הנכון״ (ובכלל, מקיומו של החוף המזרחי), הסרט מתעלם, אבל ״החבר׳ה בשכונה״ של ג׳ון סינגלטון מקבל כבוד, כסרט שכולו מושפע מהמילים של NWA ומהנוכחות של אייס קיוב. ״קומפטון״, לפיכך, הוא הצד השני של ״החבר׳ה מהשכונה״. אם סרטי הגטו של שנות התשעים עסקו בכך שהשחורים יכולים לצאת משכונות העוני רק בשק גופות או במלגת ספורט, בא הסרט הזה ומתחיל את הסיפור בשנות התשעים, אבל מציג לו סיום אחר, שבו השחורים משכונות העוני הופכים להיות הממסד עצמם, המיינסטרים ומצליחים לשנות את הסגנון, את אוצר המילים ואת השיח. אם בשנות התשעים שמעתי על NWA רק מדיווחי התקשורת על המהומות והבלאגנים שהם עשו, או שנעשו בשמם, מגיע הסרט הזה ומציע נקודת מבט אחרת, של חבורה שלחמה בדיכוי חברתי ותקשורתי באמצעות חרוזים ומקצבים, וכן – גם לא מעט עצבים. היכולת לשנות נקודת מבט ולהפוך את האנדרדוג למנצח הוא נראטיב השמור לסרטים בודדים, שיש בהם עוצמה שקשה להתעלם ממנה.

לאיזה מקום נכנס ״קומפטון״ בטבלת המבקרים השבועית? 

ציוץ