ג׳ורג׳ סקנדר מגלם את החוטף הפלסטיני עלי טהא אבו סניינה ב״סבנה״

בחודש מאי 1972 חטפה חוליה בת ארבעה טרוריסטים מארגון ספטמבר השחור מטוס 707 של חברת התעופה הבלגית סבנה, שהיה בדרכו לישראל. הם דרשו לשחרר כ-300 מחבריהם הכלואים בישראל, אחרת יפוצצו את המטוס. יממה אחרי שנחת המטוס בשדה התעופה בלוד (לפני שהוא נקרא על שם בן גוריון, שהיה אז עדיין בחיים), השתלט עליו צוות לוחמים של סיירת מטכ״ל, במבצע שנמשך דקה, ושיחרר את החטופים. בראש צוות החילוץ עמד מפקד הסיירת, אהוד ברק, ובצוות הלוחמים היו בנימין נתניהו, דני יתום ועוזי דיין. עכשיו מגיע הסרט שמתאר, מתעד ומשחזר את האירוע הזה.

״סבנה״, שיצר נתי דינר, שגייס אליו את הבמאי רני סער (״זגורי אימפריה״) ואת התסריטאי משה זונדר (שכבר תיחקר את הפרשה הזאת לספרו, ״סיירת מטכ״ל״), הוא סרט היברידי, יציר כלאיים, שקשה לחלוטין להכריע מה הוא: סרט תיעודי או דוקודרמה? יוצריו, בהחלטה נבונה, מתייקים אותו כסרט תיעודי, המכיל ראיונות עם האנשים שהיו שם, לצד קטעי שיחזור. ההכרזה עליו כעל סרט תיעודי מאפשרת לנו לקבל את המבנה הלא שגרתי שלו, למרות שנדמה שמבחינה טכנית רוב דקות הסרט מוקדשות לשחזור. וכך, למרות שהסרט נראה כמו אוסף משונה של טעויות ובחירות משונות, הוא מצליח בסופו של דבר לעשות דבר מפתיע: הוא מרתק. ״סבנה״, שישודר הערב בערוץ 2 ויוקרן בהמשך גם בבתי הקולנוע, הוא דוקו-דרמה מותחת, ולרגעים מצוינת.

מבחינת אופיו ומבנהו, ״סבנה״ מזכיר במעט את ״יום אחד בספטמבר״, הסרט התיעודי זוכה האוסקר של קווין מקדונלד מ-1999, על טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן. לדמיון בין הסרטים יש צידוק: גם חטיפת סבנה וגם הטבח במינכן התרחשו ב-1972, בהפרש של ארבעה חודשים זה מזה, ושניהם פעולות של אנשי הספטמבר השחור, כך ש״סבנה״ ו״ספטמבר״ יכולים ליצור מעין דיפטיך, העוסק בטרור הפלסטינאי של 1972. המודל של מקדונלד, ובעקבותיו של ג׳יימס מארש, וההשפעה של ארול מוריס על שניהם, אכן ראויים לחיקוי, והם רלוונטיים לחלוטין לסרט מסוג זה. ההבדל העיקרי בין הסרטים, ובין סרטים דומים להם, הוא המקום המאסיבי ש״סבנה״ מקצה לשיחזורים. זו כבר לא אילוסטרציה אלא עיקר הסרט. וזו לאו דווקא מגרעת: ההפתעה הכי גדולה ב״סבנה״ היא שבכל מה שקשור בתיאור האירועים שהתרחשו בתוך המטוס החטוף, הסרט אפקטיבי להפליא, ולמרות סופו הידוע מראש, הוא גם מאוד מותח. יותר מזה: למרות הכותרת ״סרט תיעודי״, סצינות המטוס מכילות כמות לא קטנה של פולמוס פוליטי, שמפתיע בתוך סרט שנראה על פניו פטריוטי.

זה מתחיל בליהוק ובמשחק: את צוות החוטפים ואת הטייס הראשי, רג׳ינלד לוי, מגלמים שחקנים לא מוכרים שמצליחים למגנט ולשכנע. זה סרט שלא נבוך להיות ציוני, אבל הוא גם מספיק הגון כדי להיות הוגן: החוטפים כתובים ומשוחקים כמו בני אדם, והם מצליחים לעורר להזדהות, כאנשים שמצוקה פוליטית דחפה אותם למעשים רדיקליים (צריך לשים לב לדגש שהסרט נותן לעובדה שהחוטפים, ילידי ישראל, מפרידים בין הישראליים ובין הלא-ישראליים, ולא בין היהודים והלא-יהודים, כפי שעשו חוטפי אייר פראנס במבצע אנטבה, שש שנים אחר כך). ההוגנות של ״סבנה״ זוכה לציון לשבח בכך שהסרט מעז אף להביא ראיון נרחב עם תרז הלסה, אחת החוטפות, וככל הנראה הדמות הכי רדיקלית שהיתה על המטוס. הלסה נשפטה למאסר עולם אבל שוחררה בעסקת ג׳יבריל וכיום חיה בירדן. בראיון איתה, כשם שהיא מצוטטת בראיונות איתה מאז שיחרורה, היא מודה שהיא תכננה לפוצץ את המטוס (זאת לעומת מנהיג המבצע, שכונה קפטן רפעת, שהעדויות גורסות שהוא לא היה מסכים לפוצץ את המטוס, למרות איומיו). היכולת של ״סבנה״ להציג גם את המניעים הפלסטינאים לאירוע, הופכת אותו לסרט שלא רק מנפנף בדגלי הלאום, אלא עוסק בין השאר בסיבות ותוצאות, במעשים ובהשלכותיהם, ובמעגל אלימות, של פעולה ותגובה שגוררות פעולה ותגובה נוספות, של טרור ולוחמה בטרור, מאז ועד היום ללא הרף, ורק עם הסלמות.

תרז הלסה, אחת החוטפות של מטוס סבנה, כיום (מתוך הסרט ״סבנה״)

לעומת האפקטיביות הקולנועית והדרמטית של סצינות המטוס, הסצינות במגדל הפיקוח גובלות במביכות. חלק מהסיבות לכך שבמגדל הפיקוח ישבו דדו (הרמטכ״ל), משה דיין (שר הבטחון) ושמעון פרס (שר התחבורה, ובא כוחה של גולדה מאיר, ראשת הממשלה). כל הפאתוס שנמנע מסצינות המטוס נארז בסצינות עם הדמויות הישראליות, שמבוצעות קצת כמו מתוך מערכון. אלה נקודות התורפה העיקריות של הסרט.

אבל בסופו של דבר, הצופה ב״סבנה״ מחכה בעיקר לחציו השני של הסרט, המתאר, ממחיש ומתעד את מבצע החילוץ ההירואי. וגם כאן הסרט לוקה בדבר והיפוכו: קטעי הראיונות לא מספיק מלוטשים (השוו אותם למונולוגים של המרואיינים ב״שומרי הסף״, המספרים סיפורים דומים על פעולות בזק), ובכל זאת הם מרתקים. אני מודה שנקודות התורפה של הסרט מתאזנות היטב עם האהדה המוזרה שאני רוחש, מאז ילדות, לסיפורי גבורה של הקומנדו הישראלי. אנשים השותפים לתשוקה הזאת לשמוע סיפורים על פעילויות בעורף האויב (גם אם הם בלב המדינה) יקבלו ב״סבנה״ ערב הווי מושלם, גדוש באנקדוטות מופלאות. כמו הסיפור המדהים על הריב בין האחים יוני וביבי נתניהו מי מהם ייצא למבצע, ומי מהם יישב אותו בחוץ. או הסיפור הלא יאמן על לוחם הסיירת, שרגע לפני ההזנקה היה חייב ללכת לשירותים (כשאין שירותים באיזור). גם סיפור פציעתו של נתניהו מקליע של לוחם עמית, מובא בסרט. כמו גם התובנה – המרשימה? המבעיתה? – שאירוע חטיפת מטוס סבנה הפגיש שלושה אנשים שלימים יהיו ראשי ממשלה. דווקא האנקדוטות הקטנות, הטופשות כמעט, חותרות תחת הזחיחות המסוימת שמתלווה לסיפורם של המנצחים.

כל המרכיבים האלה, לעיתים טובים ולעיתים מרתיעים, נמזגים יחד לתוך ״סבנה״ שנותר סרט מאוד לא אחיד, אבל אם מניחים ציניות ופוליטיקה בצד, הוא חתיכת מסע מרשים של הרפתקאות והירואיזם.

===============

אנקדוטה משונה: מאמן הספורט גלעד ינקלביץ׳ מופיע בקרדיטים של ״סבנה״ כאחד ממפיקי הסרט. הוא גם מגלם בסרט את דמותו של שמעון פרס, באחת ההחלטות המוזרות והבעייתיות של הסרט (שפרט לכך הוא מלוהק לעילא). קשה שלא לתהות האם כספו של ינקלביץ׳ כאחד המשקיעים בסרט רכש לו תפקיד, או שאיפשהו מסתובבת קלטת אודישן מבריקה. ואותו ינקלביץ׳ מופיע כעת גם בתפקיד אורח (cameo) ב״איביזה״, בתפקיד עצמו, כמושא הערצתו של אבי קושניר. כיף להיות המפיק.

ציוץ