״סיפור על אהבה וחושך״. הסרט הכי מבוקש של היום?

המלצות תמצאו גם בפודקאסט השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן.

יום הקולנוע הישראלי מתקיים היום (9.9), זו הפעם השניה. כל בתי הקולנוע, רק סרטים ישראליים, כרטיס בעשרה שקלים (בקופה. 14 שקלים בהקדמה מוקדמת באינטרנט, כי האולמות מתמלאים). בפעם הראשונה, לפני שנה ושבוע ב-3.9.2014, 120,000 כרטיסים נמכרו. האם יש סיכוי שהמספר הזה יחזור על עצמו גם השנה? קשה להאמין. למה? כי אין את ״אפס ביחסי אנוש״. שנה שעברה היתה שנה מבורכת שלאגרים לקולנוע הישראלי, ואנשים מילאו את ההקרנות של ״אפס ביחסי אנוש״, ״שושנה חלוץ מרכזי״, ״גאליס״, ״גט״, ״את לי לילה״, ״מיתה טובה״ ו״ערבים רוקדים״. אבל השנה הזאת חלשה יותר. לדעתי, נראה את זה בתוצאה הסופית של מספר הכרטיסים שנמכרו.

אני מניח שבסיכומו של יום נגלה ש״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן היה הסרט הכי מבוקש בבתי הקולנוע. זה גם הסרט שמשובץ להכי הרבה הקרנות באולמות סינמה סיטי. אחריו, במספר ההקרנות, ״פלאפל אטומי״ של דרור שאול ו״המילים הטובות״ של שמי זרחין (הסרט הישראלי הכי מצליח השנה עד כה). אלה הסרטים שיביאו את המספרים הגדולים. כשם שיום הקולנוע בשנה שעברה גילה לנו של״את לי לילה״ ול״מיתה טובה״ יש סיכויים מסחריים גדולים, כך יהיה מעניין לראות מה מיבול הסרטים של המשך השנה, שיוצג היום בטרום בכורה, כבר מביא אליו צופים.

ואם אתם מתלבטים מה לראות היום, הנה רשימת המלצות, המסודרת לפי סדר עדיפויות, מהכי מומלצים והלאה.

המומלצים:

״המילים הטובות״

הסרט הישראלי האהוב עליי השנה, והסרט שתבתי עליו הכ הרבה מילים השנה, במה שנראה כמו סיבוב ההדרן שלו אחרי יותר משלושה חודשים בקולנוע. אם החמצתם, תקנו זאת.

״סיפור על אהבה וחושך״

למרות מגרעות ותקלות, אהבתי את הסרט הזה. קראו כאן.

״תיקון״ ו״היורד למעלה״

תארו לעצמכם את יום המסעדות הישראליות, בו כל המנות בכל המסעדות מוצעות בעשרה שקלים בלבד. מה תבחרו לאכול באותו יום? שוב פלאפל, שווארמה או קרם בוואריה? או שתנצלו את היום הזה לנסות משהו מאתגר יותר, משהו שהייתם חוששים לנסות ביום רגיל, בעיקר בגלל הכסף, אבל כעת יש לכם הזדמנות. כנ״ל ביום הקולנוע הישראלי. הניחו רגע בצד את הקולנוע המיינסטרימי של היום יום, זה שמספק לנו ריגוש ונחמה, ושגם יש בו משהו צפוי (אנחנו רוצים את הצפוי הזה ביום יום, בחיפוש אחר בילוי ובידור, צפוי שאנחנו יודעים שישביע אותנו והוא טעים לנו, מתוך הרגל), וקחו את היום הזה כדי לנסות קולנוע מאתגר יותר. הקולנוע הישראלי, כתבתי בעבר, הגיע לשלב שבו הוא מצטיין בשני תחומים נפרדים: הדרמות המסחריות (אלה שזוכות בפרסי אופיר) וביצירות המופת (אלה שזוכות בפסטיבלים בחו״ל). ״תיקון״ ו״היורד למעלה״ נמצאים בקטגוריות סרטי האמנות, יצירות המופת. סרטים שלא מאכילים את הקהל בעלילה וברגש, אלא מאתגרים את הקהל להתמודד עם יצירות שנעות על גבול האבסטרקטי. אבל בשניהם יש משהו נגיש שרק מחכה שיגלו אותו. ״תיקון״, למשל, הוא סרט עוצר נשימה ביופיו. צילום שחור-לבן, בעיקר של ירושלים, בסרט שהוא שיטוט סמלי של דמות שנופלת מהרוחני אל הגשמי. בסרט שמתחיל עם שחיתת פרה ומסתיים עם סצינת סקס ביזארית לא עושה לקהל הרחב והשמרני חיים קלים, אבל מי שינסה, יגלה יצירה שיש בה חוצפה והתרסה, אבל גם עומק מרשים.

״תיקון״ של אבישי סיון

״היורד למעלה״ מעט נגיש יותר כי בו יש לפחות חוש הומור. אירוניה דקה, עם חוטים עדינים של אבסורד, בסרט שדורש מהצופים לחפש את העלילה. הסרט מצולם רובו מרחוק, ועוקב אחר שתי דמויות: האחת עולה במדרגות במעלה הכרמל בחיפה, השניה יורדת. שוב, הרצון כאן הוא לברוח מהקונקרטי אל הסמלי, ולדון במצב האנושי. ״תיקון״ ו״היורד למעלה״, שניהם נציגי ישראלי בפסטיבלים הבכירים בעולם, הם גרסאות עכשיות לקולנוע הגדול של שנות החמישים והשישים: ״תיקון״ מושפע מהקולנוע הדני והשבדי; ״היורד למעלה״ מושפע מהקולנוע הצרפתי של ז׳אק טאטי. אם יש לכם זמן וכסף לשני סרטים ביום הקולנוע, אני מתחנן שתתנו צ׳אנס לשני הסרטים האלה, שנכון לרגע זה יופצו מסחרית בארץ רק בתחילת 2016.

״חתונה מנייר״ ו״ארץ פצועה״

יום הקולנוע הישראלי הוא הזדמנות נדירה לקהל הרחב לצפות בששת הסרטים המועמדים לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותרץ חוץ מ״המילים הטובות״ ומ״10% ילדה שלי״, ארבעת האחרים עדיין לא הופצו (אנחנו מקווים שהמצב הזה ישתנה כבר בקרוב). ובפרסי אופיר כמעט תמיד, הסרטים שלא הופצו עדיין מסחרית, הם אלה שיש להם סיכוי מוגדל לזכות (סוג של הפרעה נפשית קולקטיבית ודי משונה של חברי האקדמיה). ל״ארץ פצועה״, ״באבא ג׳ון״ ו״חתונה מנייר״ יש סיכויים גדולים לזכות בפרס אופיר ב-21.9. את ״באבא ג׳ון״ אני מתייק בסעיף ה״אכזבות״ בהמשך, סרט שלא ממש אהבתי. ״ארץ פצועה״ ו״חתונה מנייר״ הם שניהם סרטים עם הרבה פגמים, אבל גם עם רגעים יפים. ״ארץ פצועה״, העוסק באירועים שמתחוללים במשך לילה אחד בעבקות פיגוע התאבדות במסעדה בחיפה, מתחיל מצוין, ואז הולך ונהיה מעיק ומפוזר וצפוי בהמשך, לרגעים אפילו מקומם; ״חתונה מנייר״ עובד הפוך: הוא מתחיל נדוש, ואז הולך ובוקעים ממנו לב גדול ועדינות רבה, שממיסים כל התנגדויות שהיו לנו בתחילה. ״חתונה מנייר״, סרט שהגיע משום מקום, הוא פרויקט הביכורים העלילתי של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי ויש לי תחושה שהוא עשוי להפוך ל-sleeper hit, לסרט שיפתיע בקופות לכשיופץ.

״סוף עידן התמימות״

הסרט הזה שביימה וידי בילו (״קרוב לבית״) התחרה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים (שנתיים!) ואז קראו לו ״פלסטלינה״ (שם נהדר בעיניי). בקרוב הוא ייצא לבתי הקולנוע עם שם נדוש, ועם סיכויים מסחריים נמוכים, אבל מי שמחפש דרמה נשית עדינה ושברירית, שיש בה פגמים אבל גם רגעים מפתיעים של יופי, כדאי לו לבדוק את הסרט הזה. סרט שהכניסה אליו תהיה בלי ציפיות, אבל יש בו משהו שיפתיע צופים (ואולי בעיקר צופות) לטובה. ירושלים, רגע לפני מלחמת ששת הימים, בבית אחד על קו התפר, על דייריו המעט אקסצנטריים, ועל אשה אחת שנמצאת במצב מאוד פריך מבחינה רגשית. הצילום של שי גולדמן והמשחק של ריימונד אמסלם הם הברקות הסרט.

"ירח בבית 12״

דרמות נשיות על נשים שבריריות, זה מה שהולך היום. סרט הביכורים של דורית חכים מצטיין אף הוא במראה ויזואלי פנטסטי, ומשחק ממגנט של שתי שחקניותיו הראשיות: יערה פלציג ויובל שרף שבן. זה סרט שהיופי הוא תכונתו העיקרית. פלציג ושרף מגלמות אחיות, הפוכות באופיין, שחוזרות לגור יחד בבית אביהן במושב נידח. המון מגרעות דרמטיות, אבל זהו כמעט האלוף מבין סרטי היום בכל הקשור בבניית אווירה עם צילום ומוזיקה ומבטים נוגים אל האופק.

״מה כבר יכול לקרות?!״

לא השתגעתי על הסרט הזה, אבל אני מודע לכך שלהבדיל מהשנה שעברה, השנה אין לילדים ולבני הנוער מה לראות בקולנוע, אז למי שמחפש סתם צחוקים ובידור, זו בחירה סבירה (בוודאי הרבה יותר מ״איביזה״).

(הערה: אני שומע דברים טובים על ״ציפורי חול״. לא ראיתי. זה הסרט שאני מתכנן לתפוס היום).

המאכזבים:

״פלאפל אטומי״

סרטו החדש של דרור שאול (״מבצע סבתא״) יוצא מחר להקרנות מסחריות, והיום הזה הוא מעין מקפצה שיווקית בטרום בכורה (הוא משובץ להמון הקרנות). הציפיות שלי מקומדיה חדשה של שאול היו גבוהות, אבל הסרט הזה הוא אכזבה מדכאת. בלאגן היסטרי עם מעט מדי פאנצ׳ים כדי להצדיק את הרעש הגדול שהסרט הזה עושה.

״באבא ג׳ון״

הפרויקט השני השנה שרוכב על גל הקשר בין ישראל ואירן, ולמרות שהוא טוב בהרבה – או לפחות עדין יותר – מ״פלאפל אטומי״, אני לא ממש מבין את הסרט הזה. במושב בדרום אי שם בשנות השבעים, משפחה ממוצא פרסי נקלעת למצב מתוח: האב מגדל תרנגולי הודו ורוצה שבנו יצעד בדרכו, וגם יתרחק מהחינוך הדתי שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים במושב הזה (ששעריו סגורים בשבת). הבן בשום אופן לא מוכן ללכת בדרכי האב. יש כמה מעלות בסרט, אבל אני לא יכול להתחמק מהתחושה שיש כאן סרט יפה באורך 17 דקות שנמתח לשעה וחצי ברצף מייאש של סצינות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. המשונה הוא, שברגעיו הטובים, ״באבא ג׳ון״ דווקא מזכיר את ״אדמה משוגעת״, סרטו הקודם של דרור שאול.

״איביזה״

הסרט השני הכי קופתי השנה בישראל, ועם כמה שהצלחתי להיות סלחן לגבי ״שושנה חלוץ מרכזי״, במקרה של ״איביזה״ – שמגיע מאת אותם יוצרים – אני לא מצליח. זו באמת קומדיה ירודה.

הערה: הפוסט המקורי הכיל את הנתון השגוי שיום הקולנוע בשנה שעברה התקיים ביום חמישי. עדכנו אותי שגם אז הוא היה ביום רביעי. הפוסט נערך ועודכן על פי התיקון הזה.

ציוץ