ג׳וני דפ ב״חוקי הפשע״. אחי הגנגסטר

תראו מה זה עולם קטן: שני סרטים חדשים המופצים בעולם (ובישראל) כמעט במקביל, שניהם מספרים סיפורים אמיתיים על גנגסטרים ועל האחים שלהם. אח אחד נורמלי, השני פסיכופט אלים. ב״אגדת האחים קריי״, שביים בריאן הלגלנד, מגלם טום הארדי את שני האחים התאומים רג׳י ורוני קריי, שהטילו טרור של פרוטקשן ואלימות על האיסטסייד של לונדון בשנות הששים. ב״חוקי הפשע״, שביים סקוט קופר, מגלם ג׳וני דפ, עם פיאת קרחת ועדשות מגע כחולות, את דמותו של הגנגסטר ווייטי בולג׳ר, שהטיל טרור על איזור סאותסייד בבוסטון במהלך שנות השבעים והשמונים, זאת בזמן שאחיו (בגילומו של בנדיקט קאמברבאץ׳) כיהן כסנטור בממשל האמריקאי. שני הסרטים, יש לומר, בינוניים ומטה. במקרה ואתם חייבים פיקס של סרטי גנגסטרים – שסובלים בעת האחרונה מירידה נוראית באיכות – ״אגדת האחים קריי״ מעט מוצלח יותר, לא מעט בזכות הפעלול הווירטואוזי של טום הארדי בתפקיד ראשי כפול, אחד בתור גנגסטר שרמנטי רזה, והשני בתור פסיכופט שמן.

״חוקי הפשע״ (״Black Mass״, ״מיסה שחורה״, במקור) הוא אכזבה משמעותית. הדמות האגדית של ווייטי בולג׳ר, אדם כל כך אלים ונטול כל עכבות, פחד או יחס כלשהו לחוק או למוסכמות, כבר זכה למעין מחווה בסרט ״השתולים״ של מרטין סקורסזי, בדמות שגילם שם ג׳ק ניקולסון. לעשות סרט על איש כזה זה כמו לתעד חבית אבק שריפה, זה חייב להיות נפיץ ומותח. ואילו דפ והבמאי שלו, סקוט קופר, מצליחים למצוץ את לשד החיים מתוך הסיפור ומתוך הדמות. איש אלים בסרט פלגמטי. אחרי סרטו הקודם, ״אחים בדם״, קופר מתחיל להצטייר כבמאי שמחפש דרמות שייקספיריות בתוך המציאות החברתית והכלכלית האמריקאית הריאליסטית, אבל מחמיץ שוב ושוב את לב הדרמה. סרטיו נטולי חיים.

אבל השאלה שעולה שוב ושוב בעת הצפייה בשני הסרטים האלה היא: מה הם מנסים להגיד לנו? מה היה בסיפור הזה – שכבר סופר בפורמטים קולנועיים אחרים (עלילתיים או תיעודיים) – שמשך את הבמאי אליו. סרטי גנגסטרים הם כמעט תמיד משל חברתי, דרכם של החלשים למרוד בחברה שמבוססת על חוסר צדק כלכלי (״פני צלקת״, ״בוני וקלייד״). ולפעמים, זו הצצה מודרנית אל תקופות קדומות בתולדות האנושות, תקופות של מלכים שאנחנו קוראים עליהם בספרי היסטוריה, כתבי קודש או ספרי פנטזיה, ימי שלטונם של אנשים שהם עצמם היו החוק, ברצונם אנשים חיים וברצונם הם מתים, ואין אף אחד שיגיד להם מה לעשות. בימינו יש שלטון חוק, יש מוסר, יש משטרה, והיחידים שעדיין מסוגלים להתנהג כמו מלכים וקיסרים הם הגנגסטרים וראשי המאפיה שלא סופרים אף אחד (האם זה מקרי ש״הסנדק״ לוקח השראה לא קטנה מתחילת ספר מלכים א׳? האם זה מקרי ש״קיסר קטן״ נקרא כך?).

אבל באופן משונה – בעיקר משונה כי שניהם מגיעים ממש יחד – נדמה שגם ״אגדת האחים קריי״ וגם ״חוקי הפשע״ עוסקים בנושא אחר: מוטיב התאום, או הדופלגנגר. שני הסרטים מספקים הצצה אל נפש האדם, ואל הפיצול שעל פי רוב נמצא מודחק בתוכה, ורק במקרי קיצון פורץ החוצה. הדופלגנגר הוא הכפיל המרושע, הצד האפל בנפש האדם. מ״פאוסט״ ועד ״מועדון קרב״ האמנות אוהבת לעסוק בזה באופן סמלי, לתת פנים ליצרים האלימים והמודחקים. אבל גם הלגלנד וגם קופר מוצאים דמויות אמיתיות מעולם הפשע, אלה בריטים ואלה אמריקאים, שהופכים את המטאפורה למציאות: שני אחים הפכים. האחד נורמטיבי, השני הוא הר געש של אלימות חסרת מעצורים. אם זה אכן הנושא של הסרטים האלה, הרי ש״אגדת האחים קריי״ הוא באמת המוצלח מביניהם: רג׳י קריי כל הזמן מנסה לשלוט ברוני קריי. העובדה שאותו שחקן מגלם את שניהם רק מעמיקה את התחושה שהבמאי רצה לגרום לנו לחשוב שמדובר במעין פיצול אישיות סמלי, שני חצאים של אותה אישיות: האגו נלחם באיד (אין סופר-אגו בסיפור שלהם). ורג׳י קריי הולך ונכבש בעצמו על ידי אחים האלים והחזק ממנו. הדופלגנגר מנצח, הטפיל מביס את המארח.

ב״חוקי הפשע״ נדמה שמשהו השתבש. אתה לא מלהק את בנדיקט קאמרבאץ׳ לתפקיד אחיו התקני של ג׳וני דפ המופרע, רק כדי להתעלם מקיומו ברוב הסרט ולא לעמת ביניהם. יש כאן עלילת משנה שלמה שמן הסתם צומצמה מאוד, והפכה את הסרט לכרוניקה לאה של מחדלי אכיפת חוק. ווייטי בולג׳ר, גילינו באחרונה (באמצעות הסרט הזה וסרט תיעודי שהופק לפני כן) שמר על צווארו בכך שהיה מלשין על מתחריו לאף.בי.איי. יש כאן כותרת משעשעת, על הגנגסטר הכי אלים שהוא גם משת״פ של רשויות החוק, אבל אני תוהה עד כמה זה באמת יוצא דופן, זה כמעט נראה מתבקש ונפוץ. וכך, המתח והאינטסיביות הפוטנציאליים של ״חוקי הפשע״ מתמוססים תחת בימוי מוחמץ ומשחק חסר נוכחות.

=====================

שתי הערות לסיום:

א.

מה נעשה עם ג׳וני דפ? האם אחרי 30 שנות קריירה, נוכל לסכם שאפשר לתת לדפ הרבה מחמאות, בעיקר על חן ושרמנטיות, אבל שהוא לא באמת שחקן טוב במיוחד? דפ לוקה במניירה משונה שבה הוא פשוט לא מסוגל ל״שחק״, או לעמוד מול מצלמה, אלא אם הוא מוחבא כולו תחת איפור שמכסה את כל פניו. לכן הוא כל כל אוהב לגלם את ג׳ק ספארו ב״שודדי הקריביים״, שבסוף הימים ככל הנראה תהיה הדמות היחידה של דפ שתיזכר בתולדות הקולנוע. ולכן החיבור הכה משונה ומטריד שלו עם טים ברטון, שכנראה בעצמו מעדיף ששחקניו יעלמו מאחורי איפור. וכך גם כאן: לכאורה דפ בתפקיד רציני, דרמטי, כבד, מבוסס על דמות אמיתית, החומרים שכריסטיאן בייל היה ממנף למועמדות לאוסקר, ואילו דפ כאילו לא טרח להגיע לעבודה ורק שלח את עדשות המגע שלו לצילומים במקומו. יש משהו חיצוני מאוד בעבודתו של דפ כשחקן, אבל זו אפילו לא החיצוניות שלו. הוא כל הזמן רק עסוק בהסתתרות.

ב.

שמתם לב כמה סרטים מוקרנים כעת בבתי הקולנוע (בארץ ובאמריקה) שמבוססים על סיפורים שכבר סופרו בסרטי תעודה מהוללים? אני נזכר בזה, כי ״חוקי הפשע״ מספר את הסיפור שסופר לפני כשנה בסרט התעודה המשובח ״ארצות הברית נגד ווייטי בולג׳ר״. וכך גם ״על חבל דק״ מבוסס על ״איש על חבל״ התיעודי, ״אוורסט״ העלילתי מבוסס על ״אוורסט״ התיעודי, ״שובר את הכלים״ מכיל בתוכו קטעים מתוך ״בובי פישר נגד העולם״ התיעודי, ל״סטיב ג׳ובס״ העלילתי קדם ״סטיב ג׳ובס״ התיעודי, ל״התוכנית״ העלילתי קדם ״השקר של ארמסטרונג״ התיעודי. ובקרוב יגיע ״סנודן״ העלילתי, בעקבות ״סיטיזן פור״ התיעודי.

ציוץ