״חתונה מנייר״. האביב שלה הגיע

״אם תתפרי לי שלוש שמלות יפות כמו באגדות, אתן לך את המחלקה של שמלות כלה, שתהיה כולה שלך. כך אמר ליונה מנהל המתפרה. ויונה חייכה אליו, על אף כאבי השיניים העזים שהיו לה, כי היא באמת שמחה על ההזדמנות שנתן לה, וחשבה שהנה – מגיע האביב שלה״.

המשפטים האלה אינם מפתיחת ״חתונה מנייר״, סרט על בחורה צעירה ורומנטית שמעצבת לעצמה שמלות כלה, לקראת היום שאולי יום אחד יגיע ויהיה תורה ללבוש אחת. המשפטים האלה הם מפתיחת ״אביבה אהובתי״ של שמי זרחין. ב״אביבה״ מגלמת אסי לוי טבחית במלון בטבריה, ב״חתונה מנייר״ היא מגלמת חדרנית במלון במצפה רמון. שני הסרטים עוסקים בחלומות של נשים שמחכות ששעתן הגדולה תגיע, על הציר שבין העיירה הרחוקה שלהן ובין תל אביב, עיר האפשרויות החמקמקות. בכל חיי כמבקר קולנוע, המתבונן בעיניים סקרניות וחקרניות, בתולדות הקולנוע הישראלי, אני מרותק מהאופן שבו יוצרים ישראליים הושפעו – לפעמים במודע, לעיתים שלא במודע, לעיתים בכוונה, לעיתים על דרך ההיפוך – מהיוצרים הישראליים שקדמו להם. מרתק אותי למצוא רמזים להשפעות של אורי זהר אצל אבי נשר ואסי דיין (כל אחד מהם לקח משהו אחר מזהר), מופלאה ההמשכיות שבין משה מזרחי לשמי זרחין. והנה, עשר שנים אחרי צאת ״אביבה אהובתי״ של זרחין, אני מתקשה שלא להבחין במחווה שעורך ״חתונה מנייר״ לסרטו של זרחין (צרפו את זה להומאז׳ המובהק שעורך הסרט ״ציפורי חול״, שייצא בקרוב, גם עם ״מסוכנת״ של זרחין וגם עם ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״ של הפנר ויש כאן כבר משהו – הקולנוע הישראלי הגיע לגיל שבו הוא מתחיל להתכתב עם עצמו. אני מחבב את זה).

״חתונה מנייר״ הוא הפתעה מתוקה ומקסימה, סרט שיש לו לב טוב ועין טובה. התקציר, חוששני, אינו מזמין במיוחד: זה סיפורה של בחורה צעירה (בגילומה של מורן רוזנבלט, שזכתה על תפקידה כאן בפרס אופיר) הסובלת מפיגור שכלי קל ושעובדת במפעל לייצור נייר טואלט. אבל היא שמה את המוגבלות שלה בצד בשעה שהיא חולמת להתחתן עם הבן של הבוס שלה. יש משהו בתקציר הזה שלא גורם לי לרצות לרוץ לסרט: מוגבלות, נייר טואלט, אהבה בלתי אפשרית, נשמע כמו מתכון לשברון לב, דרמה קשת יום. אבל סרט קולנוע הווא הרבה יותר מהתקציר העלילתי שלו, ו״חתונה מנייר״ הוא ההוכחה לזה. זה סרט שערכו הגדול נמצא בנשמה שבו, והיא זו שמפצה על מגרעותיו.

״חתונה מנייר״ הוא הפתעה, כי מבחינתי הוא סרט שהגיע משום מקום. ניצן גלעדי, הבמאי, התסריטאי והמפיק של הסרט, מוכר כבמאי סרטי תעודה, שזה לו סרטו העלילתי הראשון. סרט קטן מידות, צנוע מאוד, שמעיד שחזון ולב שווים יותר מכסף. סרט שנעשה בלי הרבה כסף, בלי שמות מוכרים, אבל כשנכנסנתי לראות אותו הוא מיד שבה את ליבי, בדיוק בגלל העובדה שיש בו ניסיונות לחרוג מהברור מאליו לז׳אנר כזה. זה סרט שמתייצב לצד הגיבורה שלו, ומעצב את חייה הקשים כאגדה.

״חתונה מנייר״. נווה מדבר

לכן, הבחירה האמנותית הראשונה והחשובה ביותר בסרט הוא מיקומו במדבר. מצפה רמון היא כמו דמות בסרט והגיבורה שלנו היא מעין נווה מדבר. גלעדי והצלם שלו, רואי רוט, ממסגרים אותה ואת שאר הדמויות בקומפוזיציות מרתקות, מלאות עוצמה, מול המדבר, ממחישות את העודה שכל הדמויות, אבל בעיקר זו של חגית, גיבורת הסרט, תקועות באמצע שום מקום. כמו ב״אביבה אהובתי״, גם כאן האמא עובדת בתעשיית האשליות – בבית מלון יקר לצידה של עיר ענייה. אבל מהבת שלה היא מבקשת להתפכח – להתפכח מהאשליות שלה לזכות בעצמאות ובאהבה.

הרגש בסרט, לפיכך, לא נמצא דווקא בסיפור, שיש בו משהו שגרתי, אלא באופן שבו הסיפור מועבר, בניסיונות היפים לעצב את עולמה של הגיבורה. ״חתונה מנייר״ אינו חף מרגעי בוסר, ממקומות שבהן סרט שהיה יכול להיות קומפקטי יותר קצת נמתח, אבל יש בו גם רגעים של תעוזה צורנית, של אמביציה לפרוץ החוצה מהמגבלות – של הסיפור, של התקציב, של הז׳אנר – וליצור סרט שיש בו לא מעט רגעי פאר. ובסופו של דבר, זה הלב העדין, הרגיש ומלא החמלה של הסרט – ובאופן מלא האהבה שבו הבמאי מביט בפניה של רוזנבלט – שהופך אותו ליצירה קטנה וכובשת לבבות.

ציוץ