״מפגשים מהסוג השלישי״ שצילם וילמוש זיגמונד

אמש התבשרנו שווילמוש זיגמונד, אחד מצלמי הקולנוע הענקיים של הוליווד בשנות השבעים, הלך לעולמו ב-1 בינואר. הוא היה בן 85. זיגמונד, זוכה האוסקר על צילום ״מפגשים מהסוג השלישי״, צילם בשנות השבעים כמה מהסרטים הכי טובים, והכי יפים של סטיבן ספילברג, רוברט אלטמן, מייקל צ׳ימינו ובריאן דה-פלמה.

עצוב כפליים כי בדיוק השבוע נזכרתי בזיגמונד, כשראיתי את ״האיש שנולד מחדש״ של אלחנדרו גונסלס איניאריטו, וחשבתי על כך שיש משהו מהקולנוע של אלטמן וצ׳ימינו בסרט (״האיש שנולד מחדש״ הוא כמו ״צייד הצבאים״ ו״שערי הרקיע״ שעורבבו יחד, ואת שניהם צילם זיגמונד). וגם, כי אני מציין השבוע עשור לבלוג הזה, ״סינמסקופ״. כשקראתי ב-1996 למדור הקולנוע שלי ״סינמסקופ״ זה היה בגלל אהבתי הגדולה לפורמט הצילום הזה, שיוצר פריים קולנועי רחב מאוד. הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים ידע להשתמש בפורמט הזה הכי יפה, ורוב הפריימים הכי יפים שיש לי בראש מסרטים סינמסקופיים באים מסרטים שצילמו אנשים כמו וילמוש זיגמונד, רוברט סורטיס (צלם הסינמסקופ האהוב עליי), אוון רויזמן, ויטוריו סטוררו וקונרד הול (גורדון וויליס, מגדולי צלמי הסבנטיז, לא כל כך אהב לצלם בסינמסקופ. הוא העדיף את גובה הפריים, ולא את הרוחב). עדשות הסינמסקופ – משנות השבעים אלה בעצם עדשות פנאוויז׳ן, אבל הצרפתים המשיכו לקרוא לגיאומטריה המלבנית של הפריים, ״סינמסקופ״ – עשו דברים יפהפיים לפריים: עומק השדה, פיזור האור, נוכחות הגרעיניות (grain) בפריים, כשאני מתגעגע לסרטים שצולמו בפילם, לזה אני מתגעגע. הצילום הדיגיטלי הרס את הסינמסקופ, השאיר רק את פורפורציות הפריים, אבל העלים את האפקט שיש לעדשה האנמורפית על חומר הגלם.

זיגמונד צילם לרוברט אלטמן את ״הקלפן והיצאנית״ ואת ״שלום לנצח״ (הוא ידע לעשות זומים נורא יפים), שהיו סרטיו ההוליוודיים הראשונים. עם ספילברג הוא צילם את ״שוגרלנד אקספרס״ ואת ״מפגשים מהסוג השלישי״. עם צ׳ימינו הוא צילם את ״צייד הצבאים״ ו״שערי הרקיע״. לבריאן דה פלמה הוא צילם את ״התפוצצות״ ואת ״דליה השחורה״, שעליו היה מועמד לאוסקר בפעם האחרונה. אני די משוכנע שבכל פעם שג׳יי.ג׳יי אברמס מבקש מהצלם שלו (או מאיש האפקטים) להוסיף הבזקי אור לתוך העדשה (flair), זה כי הוא מתגעגע לצילום של זיגמונד ב״מפגשים מהסוג השלישי״ שבו העדשה כל הזמן סונוורה ממקורות האור שהיו חשופים מולה. הצילום של רוברט אלסוויט בסרטיו של פול תומס אנדרסון ״מוכה אהבה״ ו״מידות רעות״ מכיל מחוות מפורשות לצילום של זיגמונד ב״מפגשים״ וב״שלום לנצח״.

מתוך ״שוגרלנד אקספרס״ של סטיבן ספילברג. צילום: וילמוש זיגמונד

מאז שנות התשעים זיגמונד גם השפיע לא מעט על צלמי הקולנוע הישראל, הוא התארח בסדנאות אמן בבית הספר סם שפיגל ואירח צלמים ישראליים צעירים בבית הספר לצילום שהוא הקים. אתמול, כשפורסם דבר מותו, כל צלמי הקולנוע הישראליים בפיד שלי, פרסמו דברי צער על לכתו: לא מעט מהם למדו ממנו, ואף עבדו איתו. הפעם היחידה שזיגמונד ניסה לביים היתה בקופרודוקציה ישראלית בתחילת שנות התשעים, ובתחילת שנות ה-2000 הוא חזר לישראל לצלם את סרט המתח ״הגופה״, עם אנטוניו בנדרס. אבל זה כבר היה בשלהי הקריירה שלו, בה הסרטים שצילם כבר לא היו משמעותיים ורבי השפעה כמו אלה משנות השבעים.

בשנים האחרונות זיגמונד הקים עם שותפו יורי ניימן את המכון הגלובלי לצילום, מעין מכון הכשרה לצלמים, שאירח את גדולי צלמי העולם. המכון הזה הקים ערוץ יו-טיוב שכדאי להכיר, שבעיקר מוכיח שרוב הצלמים הם אנשים מאוד לא ורבליים (חוץ מוויטוריו סטוררו). אבל לפני כחצי שנה התראיין שם זיגמונד עצמו ונתן עצות לצלמים מתחילים. העיקרית שבהם: הכירו היטב את כל תולדות הקולנוע, ובעיקר את הצילום של הקולנוע האילם. זיגמונד גם מסביר מה הצלמים והבמאים מבינים, שהמפיקים לרוב לא (איך לספר סיפור ומה רלוונטי לסיפור). הנה, לזכרו של מאסטרו גאון, מילותיו האחרונות:

והנה עוד:

ציוץ