הלוגו של סינמסקופ מתוך כרזת ״מציצים״. ביום רביעי הקרוב, בסינמטק

מחר, 6.1, לפני עשר שנים (2006) פורסם הפוסט הראשון בבלוג הזה. זהו הפוסט ה-5,089 בו. השבוע לפני עשרים שנה בדיוק, בסוף השבוע הראשון של ינואר 1996, הושק מדור הקולנוע שלי ב״זמן תל אביב״ ובהברקה של רגע הענקתי לו את השם ״סינמסקופ״. סמיכות התאריכים לא ממש מקרית: השקת הבלוג תוכננה להיות בסמוך ליום ההולדת השירי להשקת מדור הדפוס. כדי לציין את התאריכים האלה אני מזמין אתכם מחר (רביעי) להצטרף אליי לסינמטק תל אביב לראות סרטים ולדבר קצת על ביקורות קולנוע. אם אין לכם מנוי לסינמטק, אני מציע לכם גם כרטיסים בחינם. הפרטים כאן, או בסוף הפוסט הזה.

ולפני שאני מתחיל את הפלאשבק שלי, הזמנתי כמה חברים להשתתף בחגיגה האינטרנטית ולנסות לקיים מעין בלוג-א-תון (מרתון בלוגרים), לעצור רגע את העדכונים השוטפים ולנסות להרהר רגע בדבר הזה שנקרא ״בלוג״, שיש בו משהו שדומה יותר לאובססיה מאשר לקריירה אז הנה:

דבורית שרגל, שמציינת עשור להקמת ״ולווט אנדרגראונד״ בדיוק השבוע גם (זה לא צירוף מקרים, תכף אסביר), ממשיכה לחיות און-ליין גם בלי הבלוג שלה המפורסם.

תומר קמרלינג (שהחליף אותי ב״פנאי פלוס״) נע בין הבלוג לדפוס ומנסה לברר מה עושה מבקר קולנוע.

״כל אחד יכול לכתוב ברשת. זוהי ברכה נפלאה וקללה איומה״, עופר ליברגל מהבלוג ״סריטה״, חי באינטרנט ומתגעגע לימי הפרינט

עידו קינן הוסיף מילים בבלוג שלו ובתוכנית הרדיו הגל״צית שלו, ״רבע לדיגיטל״

בנימין טוביאס מ״חדיעות אחרונות״ בינתיים לא מוכן לעזוב את הפרינט לטובת הבלוגים

אורון שמיר מ״סריטה״ מוכן כבר לחסל סופית את הפרינט ולעבור לגור סופית באינטרנט

ועכשיו אני. אלה תולדות. אני כותב את כל הפירוט הזה עכשיו, כי אני מפחד שבחגיגות העשרים ל״סינמסקופ״ הבלוג אני כבר לא אזכור את כל זה.

ינואר 1996. מבקר הקולנוע של ״זמן תל אביב״ עזב את העיתון. קראו לו חגי לוי, והוא התפטר במחאה על פרסום תחקיר החלב של תנובה במוסף ״סופשבוע״ של ״מעריב״ מאת רונאל פישר. באותם ימים לוי היה נשוי לנילי לנדסמן, בתו של מנכ״ל תנובה, והוא לא רצה להמשיך לעבוד בעיתון שהכפיש את משפחתו. מאז תחילת שנות ה-90 יצא שבכל פעם שחגי לוי יצא לחופשה כדי לביים סרט או סדרה היו קוראים לי להחליף אותו, תחילה ב״חדשות״ ואחר כך ב״זמן תל אביב״. אני הייתי ללוי מה שהוא היה לשניצר בימי ״חדשות״, lady in waiting, מספר שתיים. ועכשיו הוא עזב והבוסים – אמנון רבי, אמיר רותם ומי שהיתה העורכת הישירה שלי, דבורית שרגל – החליטו לתת לי מדור קולנוע. הייתי בן 27, כל מבקרי הקולנוע היו מבוגרים מאוד, מבקרים צעירים (חוץ משמוליק דובדבני ואני) לא היו. רציתי להיות ״הדור הצעיר״. זה שמגיע לביקורת קולנוע מאהבת ספילברג ולוקאס ולא אנטוניוני. בעולם ביקורת הקולנוע של אז, דווקא על הקולנוע האמריקאי הפופולרי היה צריך להגן. מהאוסקרים התעלמו.

את המדור הייתי כותב כל שבוע תחת עיניהם של רבי, רותם, שרגל ועמית שהם, שערך אותו, ושם למדתי מה זו עיתונות. קראתי לו ״סינמסקופ״, כי אני אוהב סרטים שמצולמים בפריים סינמסקופי, ובעיניי זו היתה הכרזה: קולנוע בסך רחב, שיורד לפרטים טכניים, עם אובססיה קלה לצילום. וגם, רבים טועים וקוראים את השם עם שורוק ב-ו׳, והופכים אותו לסינמה סקוּפ, זו טעות שתמיד חיבבתי. את חגי לוי אפגוש שוב ארבע שנים אחר כך, הפעם בתור העורך שלו ב״העיר״. כמה שנים אחר כך הוא כבר יצר את ״בטיפול״ והפך לאחד האנשים הכי חשובים בטלוויזיה העולמית. לוי, כמו אבי נשר לפניו ואהרון קשלס אחריו, עזב את ביקורת הקולנוע לטובת יצירה.

בערך שנה אחר כך, ״סינמסקופ״ בדפוס זכה לשדרוג רציני כש״זמן תל אביב״ עבר לידי יואב צור (שהיה העורך הראשון שלי – לצד פיני איתן ורונית רוקאס – ב-1989, כמבקר הקולנוע של המקומון ״ערים״ בראשון לציון, שם למעשה התחיל הסיפור שלי בעיתונות). אז קיבל ״סינמסקופ״ את העיצוב הפרוס על כפולת דפים, עם טורי צד מימין ומשמאל, פורמט שפחות אותו יותר יהיה מזוהה איתו עד יומו האחרון במאי 2014. בשלב הזה הכנסתי לתוך המדור את טבלת שוברי הקופות השבועית של אמריקה, בעיקר כדי להמחיש (אז) כמה סרטים מצליחים באמריקה מעולם לא מגיעים לישראל. היום אין אתר ישראלי גדול שלא מפרסם את הטבלה הזאת, אבל היא התחילה ב״סינמסקופ״.

בשנים 1998-1999 כתבתי את המדור מרחוב 14 במנהטן, ושם גם גייס אותי גדי שמשון להעלות גרסה שלו לאינטרנט, ב״וואלה״ תחת הנהגתו (אם תתמידו עם הטקסט עד הסוף תגלו שלא מעט שמות יחזרו על עצמם בשלבים שונים של חיי המדור). וכך, איפשהו ב-1998, מעל לוגו המדור הופיעה כבר כתובת אינטרנט.

בארבע השנים של ״סינמסקופ״ ב״מעריב״ כתבתי אותו במקביל למדורים נוספים: הכפולה הפותחת של ״תרבות מעריב״ של גל אוחובסקי (מדור שהתחיל אצל אבנר ברנהיימר ועבר גם לדרור פויר) ומדורי הביקורת והמלצות הטלוויזיה של ״רייטינג״, בשנה הראשונה להקמתו על ידי יובל נתן. אני די משוכנע שב-1998-1999 כתבתי למוספי ״מעריב״ השונים יותר מילים בשבוע מאשר רון מיברג (שהיה אז עורך ״סופשבוע״ עם ציפה קמפינסקי).

בסוף 1999 עברתי יחד עם המדור ל״העיר״, שם הייתי עורך התרבות וסגן העורךֿ, ובהמשך התחלתי לפרק את מדורי המשנה שלו – שוברי הקופות, המלצות הטלוויזיה, המלצות די.וי.די – לתוך ״עכבר העיר״, אותו ערכתי מ-2001. את תפקיד מבקר הקולנוע של ״רייטינג״ קיבלה העורכת שלי לשעבר, דבורית שרגל. היא עוד תשוב.

״סינמסקופ״ ב״העיר״. הבלוג הראשון שלי, למעשה (לחצו להגדלה)

לקראת סוף 2004 התחלתי לתכנן את פרישתי מ״העיר״, והרעיון להקים אתר אינטרנט המוקדש לביקורות קולנוע. את הדומיין הזה קניתי בספטמבר 2004 ואת ״העיר״ עזבתי בסוף השנה.

לקריאת מבחר מהטקסטים שלי ב״העיר״ ו״זמן תל אביב״ לפני הקמת הבלוג, לחצו כאן.

במהלך 2005 ניסיתי להבין איך מקימים אתר אינטרנט. כמה חודשים לפני כן השיק רוג׳ר איברט את האתר הסופר-מושקע שלו, ודמיינתי משהו כזה. משהו שדורש לא מעט משאבים – כסף וכוח אדם – להכניס אליו את כל ארכיון הביקורות שלי ולהפוך אותו למגזין מרובה משתתפים שמוקדש כולו לקולנוע. חיפשתי שותפים – הייתי ב״הוט״, הייתי ב״האוזן השלישית״, הייתי ב״וויינט״, הגעתי למשקיע אינטרנט שגילה עניין, והיה לו גם חזון טכנולוגי מרחיק לכת, אבל איכשהו זה התפוגג וכל השת״פים האלה לא יצאו לדרך. ביולי 2005 חזרתי לדפוס בתור מבקר הקולנוע של ״פנאי פלוס״, עם שני תנאים: האחד, שהמותג ״סינמסקופ״ בא איתי (זה מופיע בחוזה שלי עם כל גוף תקשורת שעבדתי בו: הלוגו ״סינמסקופ״ בא איתי והולך איתי), והשני – שאוכל להקים אתר אינטרנט משלי במקביל לעבודתי בעיתון.

החודשים הראשונים שלי ב״פנאי פלוס״ הוכיחו לי כמה אתר כזה חיוני לי. הייתי מגיש את המדור ביום רביעי או חמישי, והוא היה מתפרסם ביום רביעי שאחרי, ואז בשבוע שחולף רואה איך ידיעות קולנועיות שעניינו אותי מתפרסמות ואין לי מקום לכתוב עליהן, לעדכן, להגיב, להתעצבן, או להריע. מהבחינה הזאת העבודה ב״העיר״ היתה בעצם הבלוג הראשון שלי: בין אם זה בעיתון עצמו או ב״עכבר העיר״ יכולתי לכתוב, לעדכן, לשנות ולהגיב במהירות ממש כמעט עד רגע הירידה לדפוס. ב״פנאי פלוס״ חייתי בדיליי של שבוע. הייתי חייב משהו מיידי וספונטני יותר. ומסביבי עוד ועוד מבקרי קולנוע אמריקאים עזבו את כלי התקשורת שלהם והקימו בלוגים. התחלתי לשחק עם כל תוכנות הפאבלישינג הקיימות, אלא שהן לא ידעו להתמודד עם עברית. הרעיון כמעט התחיל להתמסמס, פשוט לא ידעתי איך ליישם אותו.

ואז קרו כמה דברים בשרשרת. עידו קינן התחיל לדרבן אותי לצאת לדרך ולהקים בלוג. לעשות הכל לבד, בלי פרטנרים, בלי תאגידים, בלי ספונסרים. הוא זה שגרם לי להפסיק לדבר על ״אתר״ ולהתחיל להגיד ״בלוג״ (מושג שהיה מזוהה אצלי עם הבלוגיות המקושקשות של ״תפוז״, ״ישראל און ליין״ ו״ישראבלוג״), והוא גם זה שסיפר לי שיצאה סוף סוף – ממש באותה תקופה – גרסת וורדפרס בעברית. אני חושב שמעולם לא פגשתי את רן יניב הרטשטיין, האיש שיצר את גרסת העברית של וורדפרס, אבל האיש הזה שינה את חיי. סוף סוף אפשר היה לכתוב עברית באינטרנט בלי שאותיות, מספרים וסימני פיסוק החליפו צדדים ויצרו בלגן. זה קרה בסך הכל לפני עשר שנים. ועידו קינן שידך לי את אחיו, אהוד קינן, שיעזור לי עם כל הצד הטכני של ההקמה והתקנה. ובכל זאת, התמהמהתי.

ואז ב-1.1.2006 סיפרה לי דבורית שרגל, שבפרץ ספונטניות, בלילה שלפני, רגע לפני סוף השנה, היא הקימה לעצמה בלוג בשם ״ולווט אנדרגראונד״ לביקורת תקשורת אנונימית, בתוך ״ישראבלוג״. לא שמתי לב באותו רגע לכך שהפכתי להיות שותף סוד למה שעומד להפוך לתופעה, ולאחד מחמישה אנשים בכל העולם שידעו מי היא ולווט, ובעיקר נתקפתי קנאת סופרים נוראית: אני שובר את הראש שנה שלמה איך להקים אתר, והיא הולכת ועושה את זה בלילה אחד? עד כאן. הגיע הזמן להפסיק להתמזמז. אני הרי חשבתי על זה קודם. בלי דבורית, יש סיכוי שהייתי ממשיך להסתכל על מסך העריכה של הוורדפרס ומתלבט איך לעשות את זה. וכן, לא רציתי להיות חלק מבלוגיה חינמית, רציתי את המקום הפרטי שלי. וכך, חמישה ימים אחר כך, כשהכל עבד, שטח האיחסון נקנה (תודה לסוויטהום, שאני מציין יום הולדת עשר גם כלקוח שלהם), הדומיין הועבר, ואפשר היה לצאת לדרך. ״סינמסקופ״ הבלוג הופעל ב-6.1.2006. העדכון הראשון הגיע יומיים אחר כך, ב-8.1.2006. דיווח אוסקר ראשון, יום אחר כך. סקופ ראשון, למחרת. היה קל להשיג סקופים ופרסומים ראשונים אז: אף אחד אחר לא ממש התעניין בכותרות קולנוע בעדכון יומי באף עיתון או אתר אחר. ואם התעניינו, אז רק כשיצאו הודעות רשמיות לעיתונות. הודעות רשמיות נורא משעממות אותי. במרץ 2006: הלייב בלוג אוסקרים הראשון. מאז, כולם עושים אותם, אבל אז? הייתי לבד (בחודש הבא, בפעם ה-11).

ארי ואני. ״סינמסקופ״ מתארח בסטודיו של ארי פולמן ביפו, רגע לפני ש״ואלס עם בשיר״ נסע לאוסקרים ב-2009. צילום: עידו קינן

עם הזמן, גיליתי שבאינטרנט אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות בדפוס (כמו לתקן טעויות מביכות). וכך ב-2009 אירחתי בבלוג את ארי פולמן, שענה לשאלותיכם, רגע לפני טקס האוסקר בו היה ״ואלס עם בשיר״ מועמד (האירוח המלא עדיין כלוא במרתפי תפוז, זה הלינק, אני לא יודע איך לחלץ אותו משם. זה סיכום הדברים). וב-2012 אירחתי בבלוג את יוסף סידר, רגע לפני האוסקר בו היה מועמד ״הערת שוליים״. אתם שאלתם, הוא ענה.

בעשר השנים שחלפו, המגיבים שלי (חלקם זפזפו בין ״סינמסקופ״ ל״עין הדג״, עם הזמן כל אחד מצא את המקום הטבעי שלו) הפכו לבלוגרים, עיתונאים ויוצרי קולנוע. נלחמים בטרולים, עד שהחלטתי להסיר לחלוטין כל מגע של רשע ואלימות באיזור התגובות, ועם השנים ממילא זירת התגובות עברה לפייסבוק. ובמשך שנתיים וחצי הבלוג היה סוג של עיסוק כפייתי – תחביב, לא פרנסה. הפרנסה היתה ב״פנאי פלוס״.

אלא שאז חזר לחיי גדי שמשון, ב-2008, עם הצעה: חברת אורנג׳ מקימה איזור לבידור ותוכן. שירות סטרימינג קולנועי בשם אורנג׳טיים, והם רוצים בלוגים. ״סינמסקופ״ ו״ולווט אנדרגראונד״ הפכו ב-2008 לבלוגים תחת חסות מסחרית. ארבע שנים הייתי עם אורנג׳ – היו יתרונות (כסף, חשיפה) וחסרונות (עבודה על המערכת של תפוז).

ב-2012 אורנג׳טיים נסגר (השירות הזה, מעין נטפליקס ישראלי, לחלוטין הקדים את זמנו, חבל) והייתי צריך להחליט האם אני ממשיך את הבלוג שוב בחינם או לא. ואז הבנתי, שזה באמת חזק ממני. אני חייב להמשיך לכתוב בו. חזרה לוורדפרס והמשכתי. בדרך היה שיתוף פעולה מעניין עם גל מור ב״חורים ברשת״, שעזר לי להבין איך אפשר לנסות להוציא כסף מהאינטרנט, אבל לא ממש הצלחתי.

אבל כאן נזכרתי באיזושהי תובנה שהיתה לי אי שם ב-2004, כשקניתי את הדומיין שלי: לאנשים כמוני, שעוסקים בכתיבה אבל לא עוסקים בעסקים או ביזמות, הדומיין הזה, הבלוג הזה, זה הנדל״ן שלי. בכל השנים האלה אני משקיע בו כסף – לחדש את הדומיין, לקנות שטחי אחסון הולכים וגדלים ככל שהתנועה בבלוג גדלה, מתוך תקווה, אבל גם בטחון, שהקרקע הזאת מתישהו גם תניב פירות. ואכן, זה קרה עם אורנג׳, ומאז יולי 2014 אני תחת החסות של ״מאקו״ (תודה איתי, תודה אורי, תודה ניב).

בדרך גיליתי שלכתוב בכנות ובאהבה על קולנוע גם יוצר פרויקטים מעניינים. עידן אלתרמן, שהכיר אותו בזכות המדור בעיתון, הפך לחבר, ויחד יצרנו תוכנית רדיו (״ציפורי לילה קולנועיות״) וסרט תעודה שעידן ביים ואני עזרתי (״נמוך״). אסתר נייר, שהיתה ממגיבות הראשונות בבלוג, גייסה אותי ליצירת סדרת הטלוויזיה ״קטמנדו״. הכל פירות מהבלוג ואנשים שאני עובד איתם עד היום.

===================

מה השתנה? וואו, המון. אנחנו חיים היום בעולם קולנועי שונה לחלוטין מזה שהיה לפני עשר שנים.

בין 1996 ל-2006, בימי הדפוס, ראיתי מול עיניי את הקולנוע הישראלי עובר מהםכה מדהימה. ההתארגנות של היוצרים בחצי השני של שנות התשעים, שהובילה למחאות שהולידו את חוק הקולנוע, היו רגע מעורר השראה. ואז הפירות: ״ההסדר״, ״חתונה מאוחרת״, ״כנפיים שבורות״, משנת 2000 עברתי מהקטגור הגדול של הקולנוע הישראלי לסנגור הכי גדול שלו. הוא עבר מהםכה מול עיניי, הפך מקולנוע זניח, לקולנוע ברמה בינלאומית עם פרסים בפסטיבלים הכי גדולים ומועמדויות לאוסקר.

בבעשר השנים שחלפו מאז השקת הבלוג נדמה שעולם הקולנוע הפיזי בארץ עבר שינוי מאסיבי מאוד. בינואר 2006 עוד היו לי בתי קולנוע ליד הבית, במרכז תל אביב, והיה רק סינמה סיטי אחד, בגלילות. חצי שנה אחר כך נפתח גם יס פלאנט ברמת גן, שנה אחר כך בחיפה וכן הלאה. בתחילת ימיי כמבקר וכבלוגר התלוננתי בלי סוף על איכות ההקרנה הירודה בבתי הקולנוע המיושנים, ודירגתי את אולמות הקולנוע שאסור לכם להיכנס אליהם (בתגובה, בעלי בתי הקולנוע הפסיקו לפרסם באיזה אולם מוקרן כל סרט). העותקים היו גרועים, המקרנות ישנות, המקרינים חפיפניקים, איכות האולמות היתה ירודה, המסכים קטנים, הסאונד איום. וכל זה נעלם. זה די מדהים. מזה חמש שנים, כל ההקרנות בבתי הקולנוע דיגיטליות, בתי הקולנוע חדשים, ואין יותר תלונות (בינתיים). לפני עשר שנים סרטים חדשים עדיין הגיעו באיחור לישראל, כעת כל הסרטים הגדולים כבר מופצים בו ביום עם אמריקה. וכיום, כל מה שהמפיצים מחליטים למנוע מאיתנו, יש כבר דרכים אלטרנטיביות לראות, גם בלי לחכות לדי.וי.די. בסך הכל, כיום קל הרבה יותר להיות חובב קולנוע, אפילו מבלי לצאת מהבית.

ב-1996 היו מעט מאוד מבקרי קולנוע (ומבקרת אחת). ב-2016 יש בישראל לא מעט מבקרי קולנוע, או לפחות כאלה שכותבים על קולנוע באופן סדיר. פורום מבקרי הקולנוע של ישראל מכיל 34 מבקרים ומבקרות, ויש עוד.

מה עשיתי בעשרים השנים של ״סינמסקופ״ בדפוס ובעשר השנים באינטרנט? לא יודע, תגידו אתם. אני מקווה שלפחות שיעשתי אתכם, או עוררתי דיון. מספיק לי האיש האחד שאמר לי שבזכותי הוא ראה את ״הרמוניות ורקמייסטר״ (ואהב) כדי להרגיש שזה שווה את זה. מקווה שנהניתם. ניפגש עוד עשר שנים לרטרופסקטיבה נוספת. עכשיו, ברשותכם, יש לנו אוסקר על הראש.

=====================

אוקיי, ועכשיו חגיגות יום ההולדת.

אז איך אני חוגג? רשמו לפניכם: ביום רביעי (6.1) בסינמטק תל אביב שני דברים.

א. ב-18:00 פאנל מבקרים על ההבדל בין עיתונות דפוס וין בלוגים והשפעתם על עולם ביקורת הקולנוע, ואחריו הקרנה של ״מציצים״, סרטו של אורי זהר. שימו לב, גם למי שראה את הסרט בעבר, זהו עותק דיגיטלי חדש שסוף סוף משמר את המסך הרחב של צילום הסינמסקופ הנפלא של אדם גרינברג. פרטים כאן.

ב. ב-21:00 הקרנה של ״על חבל דק״ (״The Walk״), סרטו של רוברט זמקיס שהיה מסרטי השנה שלי ב-2015. אתן לסרט הקדמה קצרה ואנסה להסביר למה. פרטים כאן.

והנה הבונוס: יש לנו כרטיסים חינם בשבילכם, רק כי אתם קוראי ״סינמסקופ״. 50 הראשונים שרוצים כרטיס ל״מציצים״ ו-100 הראשונים שרוצים כרטיס ל״על חבל דק״, צריכים להגיע לקופות סינמטק תל אביב וללחוש לקופאים את מילת הקוד ״סינמסקופ״, ותקבלו כרטיס חינם. מי שיש לו מנוי לסינמטק, מומלץ להזמין מהר כי הכרטיסים אוזלים. 

ציוץ