״האיש שנולד מחדש״. חזיונות וחלומות (לחצו להגדלה)

זה הפוסט הרביעי וככל הנראה האחרון שאני מקדיש ל״האיש שנולד מחדש״, שהיה הסרט הכי נצפה בסוף השבוע האחרון בישראל. היתה לנו ביקורת לפני עשרה ימים; ואז טקסט מאת הבמאי תום שובל שהיה שם על הסט, וראה איך מצלמים תקיפה של דב, בלי הדב; ואז את זה (ואם תרצו בונוס, גם ביקורת שלי בגלי צה״ל). בין לבין, ״האיש שנולד מחדש״ זינק לצמרת טבלת המבקרים, אבל גם עבר מעמדת המועמד המוביל לזכייה באוסקר (אחרי 12 מועמדויות) לעמדת המפסיד הבטוח (אחרי שהפסיד את פרס גילדת המפיקים), אבל אנחנו כאן משוכנעים שבעוד 50 שנה, כשייזכרו בשנת 2015, נגלה שאת ״האיש שנולד מחדש״ מלמדים בבתי ספר לקולנוע, אבל את ״ספוטלייט״ ואת ״מכונת הכסף״ איש לא זוכר. והנה החלק האחרון, בינתיים.

בטקסט מאת תום שובל על חוויותיו על סט הצילומים של הסרט הוא כתב משפט שהפתיע ושימח אותי מאוד: ״לא סתם בקרוואן של איניאירטו היו עותקים מסרטיהם של טרקובסקי ושל קלטזוב והוא היה צופה בהם בין שוטים״. למה זה שימח אותי? כי ״האיש שנולד מחדש״ גדוש בשוטים בהשראת טרקובסקי. גניבות או מחוות, איך שתקראו לזה. כשקראתי שאיניאריטו אכן לקח לגימות של טרקובסקי בין הטייקים, הבנתי שהדמיון לא היה רק בראש שלי, אלא מכוון. וזו אחת הסיבות שהסרט הזה כה הרעיש אותי: עם תקציב של 135 מיליון דולר, עם 220 מיליון דולר בהכנסות עולמיות תוך עשרה ימים, עם כוכב כמו ליאונרדו דיקפריו ועם 12 מועמדויות לאוסקר, ״האיש שנולד מחדש״ הוא בעצם כמעט רימייק ל״אנדריי רובלייב״ של טרקובסקי (מ-1966, לפני חמישים שנה). סצינת הטבח של האינדיאנים בתחילת ״האיש שנולד מחדש״ היא גרסה מתונה לסצינת הטבח של הטטארים בתחילת החצי השני של ״אנדריי רובלייב״. ובשניהם, זהו מסעו הדומם ברובו של גיבור לעבר הגאולה. ויה דלרוזה, סיפור פסיון, משל נוצרי של דמות מרטירית, ישו של ימיה. אבל שני הסרטים באופן מפתיע לוקחים את האמונה הנוצרית של יוצריהם, ומעדנים אותה עם רוחניות מזרחית, שנותנת לסוף הסרט כיוון קצת אחר, רך יותר, פייסני.

החוויה של שובל על הסט חופפת לחוויה שלי בעת הצפייה בסרט הגמור: מדובר בחוויה מכוננת. סרט שמשתמש באינטימיות הפיוטית של סרטי טרנס מאליק וטרקובסקי, כדי לייצר אפוס כמעט תנ״כי במימדיו. ההתפעמות שלי מזיהוי מחוות לשוטים מתוך סרטיו של טרקובסקי – הבית הבוער מ״מראה״, האשה המרחפת מ״נוסטלגיה״ ו״מראה״, מסעו של הפליט הרואה בעיניו את זוועות העולם, שנראה כמו מחווה ל״אנדריי רובלייב״. כל אלה, מתברר, לא היו בדמיוני. ובכן, בעוד חודש רוחו של טרקובסקי תגיע לאוסקר.

בארבעת סרטיו הראשונים לא זיהיתי את איניאריטו כסינפיל, יוצר שתולדות הקולנוע מותירים עליו חותם. אבל כבר בסרטו הקודם, ״בירדמן״, הקדשתי בביקורתי מקום לניתוח המחוות שאיניאריטו שתל לכבוד גיבוריו, המנטורים הקולנועיים שלו, ובעיקר לסרטיו של ז׳אן-לוק גודאר. ואילו כעת, איניאריטו מצטט באופן נרחב מטרקובסקי (הסובייטי), מקרל תיאודור דרייר (הדני), ומעמיתו המקסיקני, קרלוס רייגדאס, שבעצמו מושפע מאוד משני היוצרים האלה.

למשל.

בית נשרף.

״האיש שנולד מחדש״, בקתה בוערת בשלג

״מראה״ (1975) של טרקובסקי. בקתה בוערת בגשם

בית נשרף יש גם ב״הקורבן״, סרטו האחרון של טרקובסקי, מ-1986.

כנסיה הרוסה.

״האיש שנולד מחדש״

בחלומותיו/הזיותיו, מגיע יו גלאס (דיקפריו) לכנסיה הרוסה, בה הוא מדמיין שהוא פוגש את בנו. כנסיות שנחרבו הוא מוטיב שחזר על עצמו שוב ושוב אצל טרקובסקי, שחי בברית המועצות, בתקופה שהשלטון אכן החריב כנסיות ומחק סממני דת. איוון המסתתר בכנסיה המופגזת ב״נעורי איוון״, אנדריי התופס מחסה בקתדרלה השרופה ב״אנדריי רובלייב״ והסוף של ״נוסטלגיה״:

״נוסטלגיה״ (1983) של טרקובסקי

אשה מרחפת.

עוד חלום של יו גלאס:

דימויים של נשים מרחפות נמצאים ב״הקורבן״, ״נוסטלגיה״ וגם ב״מראה״:

״מראה״

לארס פון טרייר עשה את זה ב״אנטי קרייסט״, וטרנס מאליק עשה את זה ב״עץ החיים״, שגם אותו צילם עמנואל לובצקי:

״עץ החיים״ של טרנס מאליק

====================

ואם אנחנו כבר עוסקים בהשוואת שוטים, הנה פרט טריוויה משעשע ומקרי לחלוטין. בישראל מוצגים עכשיו שני סרטים תקופתים מושלגים המתרחשים שניהם בוויאומינג של תחילת/אמצע המאה ה-19: ״שמונת השנואים״ של טרנטינו ו״האיש שנולד מחדש״ של איניאריטו. נדמה שמי שאוהב אחד, שונא את השני. ובכל אופן, שני הסרטים מצולמים כאמור בסופות שלגים. מה שכורם לכך שבשניהם אחת הדמויות עושה מה שעושים כשנמצאים בחוץ בסופת שלגים: מרימים ראש, פותחים את הפה, מוציאים לשון ומנסים לתפוס פתיתי שלג. תראו:

ג׳ניפר ג׳ייסון לי לוכדת פתיתי שלג ב״שמונת השנואים״

ליאונרדו דיקפריו לוכד פתיתי שלג ב״האיש שנולד מחדש״

ציוץ