״גאווה ודעה קדומה וזומבים״. בנות בנט הברוטליות

מאז יצא לאור ספרו של סת גראהם-סמית, ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ ב-2009, אני מחכה לבואו של הסרט על פיו. לא הייתי צריך לקרוא את הספר או לראות אף טריילר כדי לדעת שאני רוצה לראות אותו. בעולם ההיי-קונספט, הסרט המשווק על סמך רעיון בודד אחד המשווק במוטו קצר וקליט, גראהם-סמית (״אברהם לינקולן: צייד ערפדים״) ככל הנראה רקח את השם המבריק ביותר שיכול להיות ליצירה. אם אתם אנשי המאה העשרים שניזונים מדיאטה פוסטמורדנית של תרבות פופ המעורבבת בספרות גבוהה, כל מה שאתם צריכים לדעת על הסרט נמצא בשמו: ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״. זה שם, סינופסיס וז׳אנר בארבע מילים, והכותר הכי מצחיק של השנים האחרונות. שש שנים וחצי אחר כך, ואחרי אינספור גלגולים, התחלות ונטישות (וככל הנראה מלחמה מתמדת בין מפיקים ובין במאים על המינון המדויק של אחוזי ״גאווה ודעה קדומה״ מול אחוזי ה״זומבים״), מגיע הסרט סוף סוף ועימו ההכרה המעט מצערת: השם היה ונותר הבדיחה הכי טובה בו.

בר סטירס (״איגבי״), שהפרויקט הזה איכשהו התגלגל לפתחו כמו ראש ערוף שאף אחד לא רצה להחזיק, הפך את המאש-אפ הספרותי לסרט עם קונספט מעורר צחקוקים: מה היה קורה אם אליזבת בנט, גיבורת ספרה של ג׳יין אוסטן, היתה צריכה להתמודד עם סיפור האהבה-שנאה שלה עם מיסטר דארסי, וגם צריכה להשמיד זומבים באמצעות מיומנותה באמנויות לחימה סיניות (אותן למדה בעת שהותה במקדש שאולין)? התוצאה: יותר באפי מבנט.

זהו הפרויקט האצילי ביותר להשכנת שלום-בית בין זוגות שבהם האשה רוצה לראות דרמה רומנטית תקופתית והאיש רוצה לראות סרט אקשן מדמם ואין אף פעם סרט ששניהם רוצים לראות יחד. גרהאם-סמית וסטירס רקחו את השיקוי המושלם שאמור לספק את שני בני הזוג – לקחת את הסיפור הרומנטי מכל, ולהוסיף לו רוטב טסטוסטרון עם ציר דם מצומצם. בבית הפרטי שלנו, בו ״גאווה ודעה קדומה״ הוא סוג של התמכרות בקרב מאה אחוז מבנות הבית הבוגרות, ייחלתי בעצמי למרקחת כזאת: לו רק ג׳יין אוסטן היתה טורחת להוסיף לפחות חללית אחת לספרה, הייתי מוצא ביצירתה את אותו עניין ועומק שאני רואה את שותפתי לחיים מוצאת בו. רק חללית אחת. ואין. אז במקום חלליות או ערפדים, קיבלנו זומבים. ואיתם ההבנה המעט מצערת: למעשה, שני בני הזוג יוצאים מאוכזבים מהשעטנז הזה.

למען האמת, אחרי כל התלאות שעברה ההפקה עד הגעתה, כמעט בדממה ובמבוכה, אל מסכי הקולנוע, ״גאווה ודעה קדומה״ הוא באופן מפתיע טוב יותר ממה שאפשר לצפות. אני חייב להודות שלילי ג׳יימס (״סינדרלה״, ״אחוזת דאונטון״) וסם ריילי (״קונטרול״) הם ליז בנט ומיסטר דארסי הרבה יותר מוצלחים ומלאי להט מאשר קירה נייטלי ומתיו מקפיידן מהעיבוד המעט חיוור של ג׳ו רייט מ-2005 (מעמדו של קולין פירת כנושא התואר ״אלוף העולם במיסטר דארסי״, בזכות הסדרה של הבי.בי.סי משנות התשעים, לא התערער). סטירס, שאיש כנראה לא ציפה ממנו להרבה, לפחות מדייק בעניין הטון: הסרט הזה מטופש וחינני כפי שהוא אמור להיות, ובלי שהוא לוקח את עצמו ברצינות ולו במעט. הבעיה היא שאין בו רגע אחד אמיתי של הברקה, אפילו לא שניה אחת שבה הסרט מצליח להיות יותר ממה שהוא. ובסופו של דבר, מתברר ש״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ הוא רעיון מבריק למערכון בן חמש דקות ולא יותר. ומערכון כזה דווקא יש בסרט – רגע או שניים שבהם הדיאלוגים לקוחים בשלמותם מתוך ספרה של אוסטן, אבל הולבש עליהם אקשן אמנויות לחימה שלכאורה לא מתאים כלל למקור, אבל עובד היטב בתוך הקונטקסט הנוכחי. מעין סיפור ערבב-שלב, גבוה ונמוך, אלגנטי וברוטאלי, רומנטי ואבסורדי, מהסוג ש״סאטרדיי נייט לייב״ היו יכולים לעשות במערכון קצר. ובעצם, מונטי פייתון כבר עשו:

אם יש מגרעת עיקרית בקונספט, כפי שהוא נחשף אחרי 110 דקות של סרט, היא העובדה שמיזוג הז׳אנרים לא משדרג את היצירה, אלא דווקא משנמך אותה. אם הסרט היה מגיע לידיו של תסריטאי אמיץ יותר, אפשר היה לדמיין קוקטייל חתרני בין הז׳אנרים, כזה שלוקח את המסרים החברתיים של היצירות הנפרדות והופך אותם למעשייה בעלת רלוונטיות מודרנית. ״גאווה ודעה קדומה״ הוא סאטירה על חיי החברה הגבוהה באנגליה של המאה ה-18, על המתחים החברתיים, ועל הפערים, בתוך האריסטוקרטיה עצמה; סרטי הזומבים עוסקים בבהלה מפני קונפורמיזם, מפני חברה שהופכת להיות נטולת אנושיות, אבל ממשיכה לחיות כמעין מת-חי, ומציבה בפני המיעוט המודע את האתגר – האם להילחם או להיכנע. אם ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ נכשל – גם כקומדיה וגם כסרט אימה – זה כי אף אחד לא באמת פיצח מהו התפקיד הסמלי של הזומבים בסיפור. האם זה משל חברתי המייצג את חרדת האריסטוקרטיה מבני המעמד הנמוך שיבואו לאכול אותם? או האם זה משל לאהבה שנושכת את בני האדם והופכת אותם ליצורים שונים, מתים מבפנים, ותלותיים באחרים? אולי, אבל בסרט זה רק קישוט, מעין התחכמות, שמחזיקה מעמד כמה דקות משעשעות ואז הולכת ודועכת (ואולי טעה גרהאם-סמית שלא יצר בעצם את ״גאווה ודעה קדומה וערפדים״, נדמה לי שזה היה יוצא באופן ברור מבריק יותר רק מעצם הדמויות). והאמת, חבל לי שהסרט הזה נותר זניח , חסר חשיבות וכנראה גם כושל, כי זה רעיון רב השראה שהיה יכול להוליד סדרה ארוכה של סרטי המשך לעיבודי מופת עבור קהל אדיש, שהייתי שמח לראות: ״מלחמה ושלום וזומבים״ (הצרפתים הם הזומבים, כמובן), ״החטא ועונשו וזומבים״, ולמה לא גם ״מדאם בובארי וזומבים״.

ציוץ