״החיים, סרט מצויר״. סרט מצוין

מקבץ ההמלצות הראשון היה כאן.

דיברתי על סרטי דוקאביב בחצי השעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. חצי השעה השנייה הוקדשה לשיחה מרתקת עם יעל קיים, במאית הסרט ״ההר״. דיברנו על ההשפעות התלמודיות על סרטה ועל התהייה למה נשים אוהבות את הסרט הרבה יותר מגברים. האזינו או הורידו כאן

רשמו לפניכם: הפודקאסט הבא ישודר חי (וגם יוקלט) הישר מפסטיבל דוקאביב, בספריית סינמטק תל אביב, ביום שלישי, 24.5, ב-14:00. האזינו או בואו. יהיו לנו המון אורחים. 

הנה עוד כמה סרטים מומלצים מדוקאביב. בגלל שהביקוש לכרטיסים גדול, אולי זו פשוט רשימה של מה כדאי להשלים אחר כך.

״החיים, סרט מצויר״

הנה שאלת טריוויה: מי הוא הבמאי השחור הראשון שזכה באוסקר? לא. לא ספייק לי. לא ג׳ון סינגלטון. לא סטיב מקווין או לי דניאלס. הם רק היו מועמדים. הבמאי הראשון שזכה היה רוג׳ר רוס וויליאמס. זה קרה ב-2009 בקטגוריית האוסקר על בימוי הסרט התיעודי הקצר ״Music by Prudence״. עכשיו מגיע סרט חדש שלו, ״החיים, סרט מצויר״, שזכה בתחילת השנה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס, ואומר לכם מיד בתחילה זה סרט שבוכים בו במשך 93 דקות רצוף. לא מעצב, אגב, אלא מהתרגשות.

״החיים, סרט מצויר״ מבוסס על ספר מאת רון סוסקינד, עיתונאי זוכה פוליצר, שתיעד את חייו של בנו, אוון סוסקינד ואת הסיפור הפלאי שלו: אוון הוא אוטיסט שלמד לתקשר עם העולם באמצעות ובזכות סרטי האנימציה של דיסני. כל ההשכלה הרגשית שלו, כל האופן שבו הוא מעבד חוויות, מגיע דרך האובססיה שלו לסרטי דיסני, ובעיקר לדמויות המשנה בסרטים, הסיידקיקס.

אז אפשר לראות את זה כעוד סרט על מצוקה משפחתית, על התגברות על נכות או מחלה, על ההורים שלא הרימו ידיים. אבל בעיניי זה סרט שמצליח לפצח את סוד הקסם הקולנועי ולהסביר לנו מה יש בקולנוע, ובייחוד בקולנוע הבסיסי, הנאיבי והילדותי של דיסני, שהופך עבורנו לעניין כפייתי. למה כל בנות העשר בעולם שרות ״Let It Go״? הסרט מספק אבחנות מקסימות על הסיבות שבגללן סוסקינד, כמו לא מעט מחבריו במועדונית לנערים אוטיסטים, כה מתלהבים מסרטי דיסני (דווקא דיסני) – השימוש בהבעות פנים מוגזמות וברורות לעיכול, השימוש בנראטיבים מובחנים, בהיעדר ניואנסים וסאבטקסט, הכל מאוד חד מדמעי וקל לפיענוח.

אבל לאהבה הזאת יש גם מחיר לא צפוי: כשאוון מתבגר ומעיז לנסות לצאת ולנהל חיים עצמאים מחוץ לבית הוריו, הוא מגיע לשלב שבו אפשר לדבר איתו גם על מערכות יחסים וגם על סקס (או נשיקה צרפתית), אבל כאן יש בעיה: מבחינת אוון העולם הוא רק מה שהוא רואה בסרטים של דיסני, ואצלם אין סקס או מערכות יחסים. רק חיזור שנגמר בנשיקה שמובילה אל כותרות הסיום.

העיון בסרטי דיסני מנקודת מבטו של אוון הוא רגע פוקח עיניים. אנחנו לעיתים נוטים להיות ציניים כלפי סרטי דיסני כשאנחנו מתבגרים, אבל הסרט הזה חושף את הגאוניות שבהם ואת היכולת המיידית שלהם לתקשר, עם כל גיל ועם כל מנטליות. להיות כבל הארקה של רגשות. ובגלל שאוון רואה את העולם כסרט מצויר, ואף מדמיין את עצמו כותב סרט כזה, הולך איתו וויליאמס ומציג את נקודת מבטו על העולם באמצעות קטעי אנימציה מקוריים, שגם מגשימים לאוון את סיפוריו שהופכים בעצמם לסרט. זה מאותם סרטים שעוזרים לי להבין מה אני עושה, ממה אני חי ואיך הגעתי לכאן: לקולנוע יש את היכולת להציל חיים.

״דה פלמה״ (מימין: נואה באומבך, בריאן דה פלמה, ג׳ייק פלטרו). המשוחדים ועוד איך

״דה פלמה״

והנה הצד השני של חווית הקולנוע: אפילה, אלימות, סטיות. תארו לעצמכם מה היה קורה אם אוון סוסקינד מהאייטם הקודם היה מגבש את כל תפיסת עולמו ומנעד רגשותיו מצפייה כפייתית בסרטיו של בריאן דה פלמה? הוא היה הופך לרוצח סדרתי, מן הסתם (אגב, זה פחות או יותר היה הרעיון של הסרט ״כייבל גאי״ של בן סטילר וג׳ים קארי).

האטרקציה הגדולה ב״דה פלמה״ היא האנשים המחוברים לסרט: זהו ראיון ארוך, בן כמעט שעתיים, עם הבמאי בריאן דה פלמה שמקיימים שניים ממעריציו: הבמאים נואה באומבך (״פרנסס הא״) וג׳ייק פלטרו (אח של גווינת). באופן אישי הסרט עניין אותי כי אני גם מתעסק בתקופה האחרונה בצילום ראיונות עם במאים. אז זה לא ״היצ׳קוק/טריפו״. דה פלמה לא יורד לדקויות, לא נכנס לשאלות קשות, לא מפרק את סרטיו לגורמים, אבל הוא כן מדבר בכנות גדולה על הקריירה שלו ועל המעמד שהיה לו, ואולי כבר איננו, והוא עושה את זה על ידי סקירה של כל – אבל כל – הסרטים שהוא ביים (וגם כאלה שהוא לא ביים ורצה, כמו ״נסיך העיר״). בעיקר דה פלמה עוסק בתעלומת ההצלחה: חוץ משני סרטים שלו, ״הבלתי משוחדים״ ו״משימה בלתי אפשרית״, רוב סרטיו לא היו הצלחות מסחריות גדולות בזמן אמת – למעשה, רובם נכשלו. אבל כמעט כולם זכו לתהילה מאוחרת. הוא אחד מאלה שהגיעו מניו יורק להוליווד בשנות השבעים והגיע לעשות מהפכה לצד חבריו הטובים מאז: פרנסיס פורד קופולה, ג׳ורג׳ לוקאס, מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג. הם שיתפו פעולה, עבדו יחד, התייעצו זה עם זה. אבך בעוד האחרים זכו להצלחות ענק ולאוסקרים, דה פלמה נותר בעיקר במאי פולחן. סרטיו פשוט היו תמיד קיצוניים מדי, אלימים מדי, שנויים במחלוקת מדי. אבל סרטיו כמעט וירטואוזיים באופן מעורר השתאות, ובבחירת הסצינות בחדר העריכה, פלטרו ובאומבך שמים דגש על אותה וירטואוזיות. לכן, גם בתור מי שראה כמעט את כל סרטיו של דה פלמה (רובם בזמן אמת), ובוודאי למי שלא ראה אותם (ולא נרתע מאלימות) הסרט הזה הוא קודם כל אוסף מיטב הלהיטים שעושה חשק לרוץ ולקנות את כל האלבומים של הלהקה. חובבי קולנוע, וכאלה שרוצים להיות כאלה, יתמוגגו מהסרט הזה.

היינו חברים וזה היה מזמן: קופולה, לוקאס, דה פלמה, סקורסזי וספילברג הקטן

״ג׳יי.טי לרוי: גרסת המחברת״

כבר היה סרט אחד על הסופר ג׳יי.טי לרוי בפסטיבל אפוס האחרון, אבל זה הסרט המשמעותי מבין השניים, מהסיבה הפשוטה: הסרט הראשון התחיל כתיעוד כנוע אבל סרטו של ג׳ף פוירציג, לעומת זאת, מציג את הדמויות האמיתיות: במרכזו ראיון ארוך עם לורה אלברט, האשה שבדתה את ג׳יי.טי לרוי מדמיונה, כתבה אותו, ושלחה אחרים לגלם אותו. פוירציג הוא הבמאי של הסרט התיעודי המצוין ״השטן ודניאל ג׳ונסטון״ שכבר עסק בעולם של יצירה סביב סמים והפרעות נפשיות, והתבטאות באמצעות אחרים. וכפי שנהוג באחרונה, גם הסרט הנוכחי מורכב מלא מעט הקלטות אודיו, והקראות סיפורים, שהופכים לקטעי אנימציה אילוסטרטיביים. והסיפור של ג׳יי.טי לרוי, והפולחן שנוצר סביבו, בהחלט מפתיע: כל כוכבי הרוק הפכו אותו לגורו שלהם, והוא בכלל היה דמות מומצאת. כוחו של הבדיון. הבעיה היחידה עם הסרט הזה, ועם סרטים מסוגו, הוא שכל הסיפור הזה מבוסס על שקרים ובדותות, לכן קשה להבין למה עכשיו אנחנו אמורים להגיד שזו אכן האמת, ולא עוד שקר.

ציוץ