15 מאי 2016 | 16:17 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

המיטב של דוקאביב 2016, חלק א׳: ״אש על המים״, עלמה הראל, ארקייד פייר

״אש על המים״

זהו עידן מרהיב לקולנוע הדוקומנטרי, שלא מפסיק להתפתח משנה לשנה ולהגיע לשיאים חדשים, וגם השנה כמה מהרגעים הטובים ביותר של הקולנוע התיעודי העולמי העכשווי קובצו יחד לתוכנייה של פסטיבל דוקאביב, שייפתח ביום חמישי.

דיברתי על כמה מהסרטים שאהבתי, וגם על אלה שאכזבו אותי, בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. דלגו לדקה ה-23 לתחילת האייטם. אפשר להאזין כאן, או להאזין להוריד כאן

אם בשנים קודמות התפעלתי מכך שהקולנוע התיעודי עכשווי מציג את הדרמטורגיה ועבודת המבנה התסריטאי הכי טובה כרגע בקולנוע – עם סרטים כמו ״שוגרמן״, ״איש על חבל״ ו״חבורת הזאבים״, שמכילים החלפת מערכות כמו בקולנוע עלילתי – הרי שכעת אני עסוק בלהתפעל מכך שהקולנוע התיעודי גם הופך יותר ויותר ניסיוני. דיברנו על זה לפני שנה עם הבמאי ברט מורגן, שהיה אורח דוקאביב 2015 עם סרטו ״קורט קוביין, Montage of Heck״ והוא דיבר על כך שהקולנוע התיעודי נהנה כרגע מחופש יצירתי מוחלט, אין חוקים, אין מוסכמות, הכל מותר, והתוצאה היא פרץ אדיר של יצירתיות, ושבירה מוחלטת של חלוקה לקטגוריות הישנות שבין ״תיעודי״ ו״עלילתי״.

אני אדבר על כך מעל במת הסינמטק עם הבמאית עלמה הראל, שסרטה האמריקאי היפה ויוצא הדופן ״LoveTrue” הוא חלק מהמגמה הזאת. זה יקרה ביום חמישי הקרוב, ערב פתיחת הפסטיבל, ב-20:30 בסינמטק תל אביב. הנה דף האירוע בפייסבוק.

הנה מקבץ ראשון של סרטים.

״אש על המים״, ג׳יאנפרנקו רוסי

זהו, בינתיים, הסרט הכי יפה שראיתי מבין המבחר של דוקאביב השנה (באופן כללי, אם אתם מתלבטים מה לראות, לכו לכל מה שנמצא בקטגוריית המאסטרים בתוכנייה). ג׳יאנפרנקו רוסי עושה מהפכות בכל הקשור בקולנוע תיעודי. אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה עם סרטו הקודם ״כביש קדוש״ (שהוקרן בפסטיבל ירושלים) הוא זכה השנה בדב הזהב בפסטיבל ברלין עם סרטו הנוכחי, ״אש על המים״. ועד כמה שזה נדיר לסרט תיעודי להשתחל לתחרות הרשמית בפסטיבל סרטים בכיר, שבדרך כלל מגלה את הקולנוע התיעודי למסגרות יעודיות, רוסי עשה היסטוריה וזכה כבר פעמיים בפרס הראשון בשניים משלושת הפסטיבל הגדולים בעולם. הוא עושה את זה כי סרטיו לא ממש נראים כמו סרטי תעודה שגרתיים. דמיינו את תיאו אנגלופולוס עושה סרט תיעודי, כך נראה ״אש על המים״, שעוסק בנושא שגם העסיק את אנגלופולוס לא מעט: מהגרים ופליטים.

רוסי האיטלקי (שסרטו הקודם תיעד את הטיפוסים הגרים בפאתי רומא) מביים ומצלם את סרטיו בעצמו (באמצעות מצלמה קטנה חדשה של אלקסה שעושה נסים בשעות הלילה והדמדומים). ״אש על המים״ מתעד את התקופה שבה העביר על האי הסיציליאני הקטנטן למפדוסה. הנושא של הסרט הוא מצוקת הפלטים באירופה, נושא תקשורתי לוהט בשנים האחרונות, אבל כזה שעושה לסרט הזה רדוקציה אקטואלית שגויה. למפדוסה הוא אי בכורות: זו פיסת האדמה האירופאית הכי קרובה לחופי אפריקה. כשפליטים אריתראים עולים בהמוניהם על סירות קטנות וישנות, בתקווה למצוא חיים חדשים באירופה, זה האי אליו הם מכוונים (או אל האי לינוסה, אותו תיעד בסרט העלילתי ״טרה פרמה״, הבמאי עמנואלה קריאלזה; קריאלזה צילם על למדפוסה את סרטו ״רספירו״). אלא שלעיתים קרובות מדי בעשרים השנים האחרונות, הספינות האלה לא מגיעות אל יעדן וטובעות או עולות באש בדרך. המתח הזה, שבין המשבר ההומינטרי העצום שמתרחש מול חופי האי ובין הנוף הפסטורלי וחיי הכפר הפשוטים מאוד של תושבי האי, הוא המנוע של סרטו הפיוטי מאוד של רוסי, שיוצא מנקודת ההנחה שאת כותרות העיתונים אנחנו מכירים, אז הוא מציג את הצד הסמוי מהעין.

למעשה, הסרט שבתקשורת זוכה להגדרות ככזה העוסק במשבר הפליטים באירופה בכלל נע סביב סמואלה, ילד איטלקי כבן 12, שמשפחתו מתפרנסת מהים, אבל הוא ההפך הגמור מאביו הדייג – יש לו עין עצלה, בעיות נשימה, אלרגיות, הוא סובל מחרדות ומעדיף ברוב הזמן לשחק לבד. כשהוא עולה על הסירה של אביו הוא מקיא את נשמתו. רוסי מצלם פורטרטים אימפרסיוניסטים של החיים על האי. שוטים דוממים, ארוכים, רובם מתמסרים לטבע. פה ושם ביקור בתחנת הרדיו המקומית או בית החולים. בדרך כלל, סרטי תעודה משתמשים בעדשות רחבות, כדי לשמור על זווית ראייה רחבה, כל הזמן בפוקוס, לא להחמיץ דבר. אבל רוסי מרבה להשתמש בעדשות ארוכות, כאלה המתמקדות בפרט אחד בחזית ומטשטשות את הרקע. הוא לא מנסה לקלוט את המציאות כמו שהוא מנסה לעצב אותה. ולכן רק ברקע הסרט נמצאת הפעילות שמתרחשת על ידי אנשי המשטר ומשמר החופים, שמקבלים עוד ועוד קריאות מצוקה מלב הים, מאת ספינות של פליטים שהמסע בן 150 הקילומטרים עולה לרבים מהם בחייהם. אבל גם כשהוא נצמד לאנשי כוחות הבטחון, רוסי שומר על אותו סגנון מרוחק, אסתטי, שאף פעם לא נראה כמו חומר גלם של מהדורות החדשות. יותר משהוא מציג את מצוקת הפליטים, הוא מראה את אדישות הטבע, כמו גם את הכנסת האורחים של תושבי האי, שמאז 1991 עוד ועוד פליטים, מאפריקה ומהמזרח התיכון, נשטפים אל חופיהם, לפעמים חיים, לעיתים כגופות.

״בית האילמת״, תמר קיי

הסרט הקצר של תמר קיי, פרויקט הגמר שלה בבית הספר סם שפיגל, כבר זכה בפרסים בפסטיבלים אידפ״א ופול-פריים. על הנייר אפשר לדמיין את ״אש על המים״ ואת ״בית האילמת״ כסרטים כמעט זהים – שניהם מציגים איזורי אסון תקשורתיים מנקודת מבטו של ילד חלש וחולה, שמנסה להמשיך את ילדותו כאילו כלום. אבל שניהם שונים לחלוטין. ״בית האילמת״ הוא הנציג הצפוי של הקולנוע התיעודי המוכר, סינמה וריטה. זה קולנוע שמתפקד כמו שגריר. תמר קיי מצליחה להכניס מצלמה למקום שאנחנו רואים בחדשות רק מרחוק ולהציג בפנינו עולם אנושי שמהדורות החדשות לא מציגים. הכל בסרט הזה היה חדש לי, כאילו היא משדרת תמונות מהצד השני של הירח. בדיוק על קו התפר בין הישוב היהודי בחברון ובין הקסבה נמצא בית נטוש כמעט כולו, שלמרגלותיו נמצאת עמדה של צה״ל. רק משפחה פלסטינאית אחת אחרונה נותרה לגור שם: סחר החירשת (שהיהודים קוראים לה בטעות ״האילמת״, וכך דבק בה השם הזה, שמעיד עד כמה שכניה לא באמת רוצים לדעת מי היא ומה היא), ובנה יוסוף, שנולד עם זרוע אחת. אב המשפחה נכנס ויוצא מהכלא הפלסטיני בעיקר בגלל עסקיו במכירת משקאות אלכוהוליים באופן בלתי חוקי. הסרט הקצר הזה הוא קולנוע תיעודי קלאסי, כזה שמעניק פנים, רגשות וקונטקסט לדמויות משנה שחיות ליד כותרות העיתונים. אבל עדיין נדמה לי שסוג כזה של קולנוע נמצא על קו התפר שבין קולנוע ובין עיתונות, בשעה שרוסי מייצר סגנון אחר לחלוטין של קולנוע שאני לא לחלוטין בטוח ש״תיעודי״ היא המילה המתאימה לו.

״LoveTrue״ של עלמה הראל

״LoveTrue״ של עלמה הראל

״LoveTrue״, עלמה הראל

ואם ג׳יאנפרנקו רוסי מרחיב את גבולות הקולנוע התיעודי, באה עלמה הראל ומרסקת אותם לגמרי. גם היא, כמו רוסי, ממירה את התיעוד בהתבוננות ויוצרת פורטרטים שהדבר הבולט בהם לפני הכל הוא יופיים. אבל הראל, יוצרת ישראלית שפועלת בניו יורק, הולכת צעד נוסף הלאה ומנתקת את התיעוד שלה ממעקב אחר ההווה: היא מביימת לדמויותיה פלאשבקים, מעצבת להם חלומות ואספירציות, ומרחיבה את המנעד של הדוקומנטציה אל תוך הקולנוע העלילתי. אמנם סרטים תיעודיים מרובי שחזורים של העבר אינם דבר חדש, אבל החידוש כאן הוא המעבר מהמודע אל התת-מודע של הדמויות. זהו תיעוד לא רק של המציאות אלא גם של הנפש והנשמה של הדמויות.

״LoveTrue״ נודד ברחבי אמריקה ומוצא שלושה סיפורים הקשורים באהבה, אבל כמו ששם הסרט רומז, אלה סיפורים שלא עוסקים באהבת אמת, אלא דווקא באהבה משונה או קצת מקולקלת. אהבה הפוכה. כדרכם של סרטי אנתולוגיה, לא כל אחד יתחבר לשלושת הסיפורים, שלעיתים יוצרים גודש, אבל הראל מצליחה לשלב בין דמויות מרתקות ובין הגיאוגרפיה שבה הן חיות וליצור סרט שהוא כמעט כמו וידיאו-ארט, אוונגרדי – נע בין דמויות, מקומות, מצבי נפש וזמנים.

״ארקייד פייר, Reflektor Tapes״, חליל ג׳וזף

ואחרי שלושה סרטים שהתפעלתי מהם, הנה האכזבה הגדולה, המאסיבית, של הפסטיבל (מבין מה שראיתי עד כה). כמה חיכיתי לסרט הזה, שהיה אמור להיות תיעוד תהליך ההקלטות של ארקייד פייר את אלבום הקונספט הכפול והשאפתני שלהם, ״ריפלקטור״. מתברר שחברי ארקייד פייר צילמו כל שלב בעבודה על האלבום – החזרות בג׳מאייקה, ההקלטות בהאיטי, ההשקות בלוס אנג׳לס – אבל איזה ברדק יצא להם מכל החומר הזה. הסרט הזה מצליח להחמיץ את שתי החוויות הגדולות שסרט רוק יכול לתת: אחד, סיפור על אחורי הקלעים של ההפקה, תהליכים, הרהורים, מאסקים, הברקות, פשרות, כל המרכיבים מהם נבנית לבסוף התוצאה הסופית. נראה שהיה להם את כל החומר המתאים לסרט כזה, אבל הם בחרו לטפטף ממנו במנות ספוראדיות – קצת תובנה כאן, קצת חוויה שם. האופציה השניה של סרטי הרוק היא סרט ההופעה. עזבו את תהליך ההקלטות, הנה אנחנו מגישים את היצירה הגמורה לקהל שלנו. וגם כאן, יש קצת מזה – רגעים מתוך ההופעות העצומות והאינטנסיביות של הלהקה. אבל הלהקה, יחד עם הבמאי חליל ג׳וזף, עירבבה את חפיסות הקלפים ויצרה סרט בעורבל ומעורפל שרק יוצר תסכול: לא מספיק תהליכים, לא מספיק שיאי הופעות. התוצאה היא בעיקר סרט יומרני מאוד שכמעט במכוון מתאמץ לא לתת לקהל איזשהו קתרזיס, אלא רק חלקיקי מסע.

(ובכלל, סקציית המוזיקה בפסטיבל השנה – סקציה שהיתה כה מפוארת בשנים קודמות – מכילה לא מעט אכזבות: הסרט על ג׳ניס ג׳ופלין, שכבר מוצג בערוץ יס דוקו, לא מספיק טוב; והסרט של פול תומס אנדרסון על הקלטות האלבום ״ג׳ונון״ של שי בן צור וג׳וני גרינווד, מכיל מוזיקה נהדרת, אבל אן שם קולנוע עילאי).

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “המיטב של דוקאביב 2016, חלק א׳: ״אש על המים״, עלמה הראל, ארקייד פייר”

  1. ג'וסף 17 מאי 2016 ב - 15:19 קישור ישיר

    הסרט של קיי (בית האילמת) מצויין. רגיש אך נוקב, קליל אך “כבד” (בצורה הטובה ביותר שאפשר).
    יוסוף מחייה ומחזיק כל שנייה שלו על המסך עם חום, צחוק, רגש והנאה מהדברים הקטנים ביותר בחיים – החיים עצמם.

    לא בכדי הסרט זכה כבר במספר פרסים בינ”ל. כמדומני, זו הקרנה פומבית ראשונה בארץ… שווה צפייה.


השאירו תגובה