שני קליין ב״ההר״ של יעל קיים. אוויר הרים צלול

דיברתי על ״ההר״ בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

״ההר״, סרט הביכורים של יעל קיים, הוא יצירה שראוי שנדון בכובד ראש בגבהים והעומקים אליה היא מגיעה, או שואפת להגיע, אבל אני רוצה להתחיל במה שהוא עבורי סוד הקסם שלה: אתר ההתרחשות. ״ההר״ מתרחש בבבית העלמין בהר הזיתים, ולא מעט ממנו אכן צולם שם. למרות שנופים הם לא הדבר שהכי מעניינים אותי בקולנוע, משהו בלוקיישן הזה – ובאופן שבו קיים והצלם שלה, איתי מרום, לכדו אותו – הטיל עליי כישוף. ההר, והמבט הישיר שלו אל הר הבית, נחשב לאחד המקומות הרוחניים והמיסטיים ביותר בירושלים, ובבית העלמין טמונים דמויות החל מהרמב״ן, הרב עובדיה מברטנורה, אור החיים, הרב קוק והרש״ש ועד למנחם בגין, אליעזר בן יהודה וש״י עגנון. קברה של המשוררת זלדה גם נמצא שם, והוא כבר ממש דמות בסרט – וגם הרגע הזה שבו קולטים שהסרט באמת צולם על הר הזיתים ולא באיזה כפיל-הר באיזור פחות מסוכסך – שמפגיש את עולם הרוח עם עולם הרוחניות, את עולם התפילה עם עולם השירה.

הרגעים האלה שבהם הגיבורה צועדת בין הקברים על ההר, לא יכולתי לשבוע מהם.הלוקיישן לבדו הוא כמו אפקט מיוחד ומעורר השתאות שהפך את רוב הסרט לחוויה מצמררת, ביקור באתר שרק קראתי עליו ומעולם לא הייתי בו. העוצמה הוויזואלית שבהם היתה מפעימה, ומצליחה להכיל בכל פריים את ההפכים המוחלטים שכל הסרט נע בתוכם: מצד אחד, עולם דתי, מיסטי, רב השראה, מרומם נפש; אבל באותה נשימה ממש, הקברים האלה משרטטים גריד שבתוכו הגיבורה צריכה לנוע, או מבוך שבתוכו היא כלואה. זו דמות שחיה בתוך המוות.

״ההר״, קופרודוקציה ישראלית-דנית, עוקב בדקדקנות אחרי שגרת ימיה ולילותיה של אשה דתיה (בגילומה של שני קליין, שתפנית דרמטית מהדמות של סגן רמה ב״אפס ביחסי אנוש״) שעוברת תהליך של התפוררות. מה שנראה בתחילה כחיים שלמים ושלווים של משפחה ורוחניות מתגלה בהדרגה כחיים שהניכור תופס בהם מקום הולך וגדל. ההתעלמות של בעלה מצרכיה מובילה לשוטטות הולכת ומתארכת בין הקברים בלילה והתוודעות אל עולם שלם של הפך הרוחניות, עולם של גופניות ויצריות, שמוביל לאיזושהי התעוררות מחודשת בחייה, אבל כזו שתוביל אותה דווקא לנואשות גדולה עוד יותר ולהחלטות גורליות.

ובכל רגע הסרט מציג את עולמה של הגיבורה בתור דבר והיפוכו. בספרות חז״ל, למשל, המילה ״קבר״ מופיעה לפעמים כמילה נרדפת לרחם של אשה. בעינינו המודרניות זו נראית הקבלה מאוד מורבידית, אבל נדמה לי שחז״ל רמזו לנו על מעגליות החיים: רחם וקבר הם מקומות שבהם מונח גוף, וכשם שרחם מסמל את תחילת החיים אולי הם רומזים לנו שלמעשה גם קבר הוא מקום לתחילת החיים, מתים ונולדים בעולם הזה, מתים ונולדים בעולם הבא. אבל החיבור בין ״קבר״ ו״רחם״, ובין ״הר״ ו״הרה״, בעיקר מפנים את תשומת ליבנו לכך שהסרט מציע לנו נקודת מבט נשית מאוד לדמות בתהליכי משבר. מהבחינה הזאת, סרטה של קיים דומה בהרבה מאוד מובנים – מהפורמליזם הצורני ועד לנקודות מפגש עלילתיות – עם ״ז׳אן דילמן״ של שנטל אקרמן, שנראה כמו מושא השראה עיקרי. וזה גם המקום שבו, בערך בנקודת האמצע, התחיל להתפתח גם אצלי ניכור מסוים כלפי הסרט.

קשה לי להניח את האצבע על הרגע שבו תחושה של התפעמות בתחילה פינתה את מקומה לתסכול שלי מהסרט ומבחירותיו. אולי, למשל, כי יש פער צורני ניכר בין היופי של סצינות החוץ ובין הסתמיות של סצינות הפנים? ואולי כי תהליך ההתעוררות והקמילה של הדמות נראים כמעט נדושים – בסרט שכל עולמו מקורי לחלוטין, הדמויות צועדות בנתיבים שכבר נחרשו על ידי סרטים ודמויות קודמות. ובחירתה הסופית של הגיבורה הובילה אותי מאיגרא רמה אל בירה עמיקתא של יאוש. התסכול שלי מסוף הסרט נובע מתחושה שיש כאן בחירה קיצונית של הבמאית שאני לא מושכנע שנותרת נאמנה לדמות שלה. סוף הסרט מרגיש לי כפוי, רצון לזעוק במקומה של דמות דוממה, במהלך עלילתי שהרגשתי שהוא בגידה בה.

עם זאת, למראה טבלת המבקרים של ״סינמסקופ״, ולמקרא כמה מעמיתיי, אני גם מקבל את תחושה הברורה שמבקרות קולנוע ראו את הסרט באור אחר לגמרי והן מגיבות אליו לחלוטין אחרת מאשר מבקרי הקולנוע. כך שכן, מגדר משפיע על הראייה.

ציוץ