יוסף סידר. צילום: אלירן קנולר

הגעתם לפינת הקידום העצמי. בערך.

מחר (חמישי) ב-21:30 בערוץ יס קולנוע ישראלי עולה סדרה חדשה שאני חתום עליה בשם ״מדברים סרטים״: 35 פרקים של שיחות עם במאי הקולנוע הכי בכירים בארץ. בפרק הראשון, מחר, תוכלו לשמוע את אבי נשר מספר על ארבעת הסרטים הראשונים שביים בשנות השבעים והשמונים. מי שחושב ששיימינג זו תופעה שנולדה בפייסבוק יצטמרר לשמוע על האיומים על חייו שספג נשר בשיחות טלפון בעקבות סרטו ״זעם ותהילה״, שנתפס בציבור כשמאלני מדי. התגובות האלה גרמו לו לתהות אולי לפרוש מעשיית סרטים.

אבל כמה שנים קודם, אותו אבי נשר דווקא התחבר מצוין עם הקהל עם סרטו הראשון, ״הלהקה״. הנה קטע שבו הוא מספר על המפגש הראשון של ״הלהקה״ עם קהל:

אם זה נראה לכם קצת מוכר, אתם לא טועים. לפני שנה עלתה בערוץ 1 הסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, שהייתי אחד מיוצריה (יחד עם נואית גבע, שי להב ואריק ברנשטיין) – עשרה פרקים המספרים בסדר כרונולוגי את סיפור תולדות הקולנוע הישראלי (אם החמצתם, תוכלו למצוא את כל עשרת פרקי הסדרה באיכות HD בערוץ היו-טיוב הרשמי של רשות השידור). כדי לצלם את הסדרה הזאת הזמנו, במהלך 2013-2014 לאולפן קטן במזרח תל אביב 150 מרואיינים – במאים, שלקנים, מפיקים, תסריטאים, צלמים, מלהקים ומעצב תפאורה. ראיינו כל אחד מהם כמעט שעתיים ומהראיונות האלה נרקחו פרקי הסדרה. בגלל שהיו לנו תחקירים מצוינים ותסריט שנכתב מראש, ידענו מה אנחנו רוצים לשמוע מכל אחד. אבל אם אתם כבר מביאים שלושה-ארבעה דורות של אנשי קולנוע בארץ, מאפשר אותם ושם אותם מול המצלמה והתאורה של אלירן קנולר, שצילם את כולם כל כך יפה, אתה רוצה לשמוע אותם מספרים את סיפורם המלא, החל מהרגע שבו הם גילו את דבר קיומו של הקולנוע, דרך סרטיהם הראשונים ועד היום. וכשהסדרה היתה גמורה ושודרה, אני נשארתי עם המון סיפורים בראש. ישבנו שם מולם, שי להב ואני, במשך 50 ימי צילום, ושמענו הרבה יותר סיפורים ותובנות ממה שאפשר היה להכניס לסדרה שמנסה לספר סיפור שנע קדימה ולא הצידה. המחשבה שחומרי הגלם האלה יאבדו ציערה אותי. וכך קרה שאחרי שהסדרה ההיא עלתה פנה המפיק שלנו, אריק ברנשטיין, לערוץ יס קולנוע ישראלי והציע להם את תיבת המטמון: המונולוגים של הבמאים הבולטים ביותר בארץ. ומכיוון שהראיונות צולמו לפני שנתיים, הספקנו לראיין שם את אסי דיין, מנחם גולן ורונית אלקבץ, שמאז הלכו לעולמם. וכך נולדה ״מדברים סרטים״ שעולה מחר ותרוץ לכם על המסך ב-35 השבועות הקרובים. סדרה אחות, ספין-אוף. אבל פרויקט שלחלוטין עומד בזכות עצמו.

לא יודע איך ולמה, אבל קרה שם משהו באולפן הקטנטן בפאתי יד אליהו. אחד-אחד הם הגיעו, ישבו על כסא לא נוח, ונפתחו. יצא לנו, ללהב ולי, לראיין לא מעט מהם בתפקידינו כעיתונאים, אבל ראיונות לתקשורת נשמעים אחרת לגמרי. כשיוצר מגיע לקדם סרט, הוא בא למכור, הוא בא לנצח, הוא בא עם סימני קריאה ומשפטים נחרצים. אבל כשהם מגיעים מחוץ לקונטקסט יחצני, לדבר על היצירה עצמה, על התהליך, ההשראה, להביט לאחור, לסכם, פתאום הסיפורים נשמעים אחרת. גאווה בהצלחות, חשבון נפש וספקות מול הכשלונות, תהיות לגבי פשרות. וגם כשיש מרחב לדבר על עבודת היצירה עצמה – הכתיבה, ההכנה, הבימוי – משהו מהקסם שבקולנוע נחשף (והופך קסום יותר). כך, למשל, סיפר יוסף סידר על תהליך ההכנה הארוך והמרתק שלו לקראת ״בופור״ עם הצלם אסף סודרי (״למלא את החלל״), שהסתיים בפיצוץ ובפרישתו של סודרי, אבל הותיר חותם ברור על המראה הוויזואלי של הסרט (עופר ינוב, שהחליף את סודרי, זכה על הצילום שלו בסרט בפרס אופיר). או חשבון נפש מול סרט הביכורים שלו, ״ההסדר״, שסידר מודה כעת שהוא לא אוהב אותו. או הסבר על הסוף האניגמטי של ״הערת שוליים״. פתאום, מחוץ לקונטקסט שיווקי, אפשר לדבר גם על סופי הסרטים, ועל הבחירות שהובילו אליהם.

או רשף לוי, שמספר סיפור מקסים על הרגע שבו הוא צופה לראשונה, עם קהל, בסרט הסטודנטים שהוא כתב ושביים חברו אורן שטרן, ״לוויה על פארק דה פראנס״, וההבנה שלו באותו רגע שכתיבה לקולנוע היא הייעוד שלו. או סיפור נוסף שלו על יום הצילומים הראשון של ״איים אבודים״, סרטו הראשון כבמאי, שבו הוא ניסה להתנהג כדיקטטור, וגילה שהוא לא מצליח. או הזכרונות מ״אהבה קולומביאנית״, שלמרות הצלחתו הגדולה, לוי רואה כעת את הטעויות התמימות שנעשו בו:

מי שאוהב את הסרטים האלה יתמוגג לשמוע מיוצריהם סיפורים על אחורי הקלעים, המשברים והנצחונות. זה גם הייתרון באכסניה כמו יס קולנוע ישראלי: מיד אחרי כל פרק ישודרו סרטיו של הבמאי (או הבמאית), ואז תוכלו לראות אותם מחדש בעיניים אחרות. סטודנטים לקולנוע, למשל, יקבלו כאן שיעורים מקיפים בעשייה קולנועית ובקבלת החלטות. רוצים קורס בליהוק ובדילמות של במאי המתלבט האם לבחור באיילת זורר? צפו בפרק עם שבי גביזון. רוצים לדעת מה חשבה רונית אלקבץ ז״ל על המבקרים שקראו לה ולדמות של ויויאן אמסלם ״מטורפת״ ב״ולקחת לך אשה״?

אסי דיין בראיון איתנו מ-2013. צילום: אלירן קנולר

בחודשים האחרונים אנחנו עוברים מחדש על הראיונות – העורכת מיה קלר, שהסדרה הזאת, לדעתי, שלה לא פחות משהיא שלי, ואני – ועורכים אותם מחדש. חלק מהסיפורים אולי כבר שמעתם ב״חגיגה לעיניים״, אבל את הרוב לא (ועכשיו אני כבר מתחיל להתייסר: מה יהיה עם הסיפורים שלא הצליחו להיכנס לא לכאן ולא לכאן?). התוצאה, מבחינתי, היא היכרות מחודשת עם היוצרים של הקולנוע הישראלי, הפנים מאחורי הקרדיטים. אחד הדברים שגיליתי בעת הצילומים ההם הוא עד כמה שהבמאים הישראלים רהוטים בדיבורם (טוב, רובם). אני מופתע שאני מופתע. הרי במאים חיים מהמילים שלהם: עליהם להנהיג צוות, לשכנע, להדריך, להסביר. הם מדברים בלי סוף כדי להוציא את סרטם אל הפועל, אבל אנחנו הצופים לא שומעים את, כי הם שוכרים אנשים שידברו במקומם: שחקנים, צלמים, עורכים, מפיקים. אבל כאן יש להם הזדמנות למונולוג בן 25 דקות והכריזמה נחשפת, היכולת הרטורית שבזכותה הסרטים האלה נעשו. עבורי, גם אחרי כ-25 שנה כמבקר, זה היה שיעור מאלף בקולנוע.

עכשיו רק נשאר שגם אתם תצפו (שימו להקלטה כסדרה).

ציוץ