לורי אנדרסון, בקטע אנימציה שהיא ציירה מתוך ״לב של כלב״

ניגנתי קטעים מתוך ״לב של כלב״ וסיפורים נוספים של לורי אנדרסון בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

לקריאת כל הדיווחים וההמלצות לקראת פסטיבל ירושלים

הצעת הגשה: הרבה לפני שראיתי את ״לב של כלב״, היצירה האודיו-ויזואלית של לורי אנדרסון, האזנתי לא מעט לדיסק הפסקול שיצא לסרט. בשונה מרוב פסקולי הסרטים שמכילים קטעים מוזיקליים מתוך הסרט, הפסקול של ״לב של כלב״ מכיל את כל ערוץ האודיו של הסרט, במלואו. 75 דקות של סאונד, מוזיקה והמונולגים של אנדרסון. ממש כמו שדיסק הופעה מכיל את כל ההופעה, חוץ מאת המימד הוויזואלי, כך גם הדיסק הזה. וכך, למעשה, הגעתי לסרט קצת כמו שמעריץ מגיע להופעה של אמנית אהוב, אחרי שהוא חרש היטב את הדיסק האחרון שלה וחכה לשמוע אותם בגרסה החיה. אז כאן, לורי אנדרסון משכתבת לנו את חוויית הצפייה בסרט ומביאה את החווייה שלנו, אנשי הקולנוע, אל העולם שלה – עולם של במה, מוזיקה, פרפורמנס ומולטימדיה. היא מלמדת אותנו ראשית להקשיב ליצירתה, ואז להתבונן בה. למזלי ולשמחתי, בגלל שלקח לסרט הזה כמה חודשים להגיע לישראל ואני כבר הייתי קצר סבלנות, הגעתי אליו בקיא. כמה מהסיפורים כבר הכרתי… בעל פה. ואז גם לראות אותם, מלווים בקולאז׳ים הוויזואלים שאנדרסון תפרה – מקטעי וידיאו שהיא צילמה בביתה, קטעי אנימציה שהיא ציירה בעצמה או קטעים מומחזים שהיא שיחזרה עם חבריה – הפך את ״לב של כלב״ לאחת החוויות האמנותיות המרשימות, המבריקות, החכמות, הרוחניות והנוגעות ללב שפסעתי לתוכן, כמאזין וכצופה. ולכן אני ממליץ לכם לעשות דבר דומה, ולהגיע לסרט כשאתם כבר מכירים את הדיסק. לא חובה (אתם יכולים לשמוע כמה קטעים מהסרט בפודקאסט שלי המופיע בראש הפוסט).

לורי אנדרסון רגילה להיות נוכחת על במות או בגלריות. בפעם הקודמת שהיא הגיעה לבתי הקולנוע זה קרה לפני 30 שנה, עם ״בית האמיצים״, סרט ההופעה שהיא ביימה לעצמה (והוקרן בישראל, כמובן, במוזיאון – בגן הפסלים של מוזיאון תל אביב – כי זהו ביתה הטבעי). אבל בעוד סרט הופעה הוא נגזרת הגיונית למישהי שמופיעה, ״לב של כלב״ הוא לכאורה בריאה חדשה עבורה. סרט באורך מלא, שהוא לא ממש סרט תיעודי ולא בדיוק וידיאו-ארט. היא כמו המציאה מחדש את עולם הפרפורמנס והספוקן-וורד שבתוכו היא מתנהלת מזה 40 שנה (מאז בכורת ״ארצות הברית, חלק 1״ יצירת הבמה המונומנטלית שלה שהתחילה ב-1976 והתפתחה עד 1983). ״לב של כלב״ הוא מונולוג של אנדרסון – אשפית של מילים ואינטונציה – שמתעד את תהליך הפרידה והאבל שלה מכלבתה, לולה-בל. אבל בעוד היא מדברת על הכלבה, שמזדקנת, חולה ואז גוססת ומתה, היא בעצם גם מדברת על אמא שלה. האמא שמערכת היחסים שלה איתה היתה טעונה, ושהיא החמיצה את ההזדמנות לתקן אותה לפני מותה. ולכן, מציינת אנדרסון, האבל על המתים הוא במידה רבה רגשות האשם של אלה שנשארו בחיים, על כך שהם החמיצו משהו, הזדמנות, בחייו של המת. את רגשות האשמה האלה מנסה אנדרסון לפוגג על ידי המונולוגים האלה, שהם כמו סיור בדמיון מודרך, מהלך של מדיטציה. אנדרסון הופכת את המונולוג שלה לתרגיל רוחני בהתמודדות עם אובדן – היא מנסה ליישם חוקים מספר המתים הטיבטי, ולעצותיו של המורה שלה לבודהיזם (״הוא אמר: בכל פעם שאת חושבת על לולה-בל תתני למישהו משהו שלך. ואמרתי: אבל אז אני כל הזמן אתן דברים שלי! והוא ענה: אז?״). ובתוך האובדן הביתי (הכלבה), והאובדן המשפחתי (האם) יש גם את צל הטראומה של האובדן הלאומי. ״לב של כלב״ ממשיך טקסטים וקטעים שאנדרסון יצרה בשנות ה-2000 ושנכללו בדיסק שלה ״הומלנד״ (שמבוסס על ההופעה איתה הגיעה להיכל התרבות בתל אביב ב-2008) ושעוסקים בהתמודדות של אנדרסון ושכניה בדאונטאון מנהטן לאירועי 9/11.

אבל יש מוות נוסף שמרחף מעל כל היצירה הזאת אבל כמעט ולא מוזכר בשמו: מותו של לו ריד, בן זוגה של לורי אנדרסון. אני די משוכנע שכשהיא מדברת על לולה-בל, היא בעצם מתכוונת ללו ריד. ריד מופיע רק בפריים הסיום (צילום שלו עם לולה-בל) ובהקדשה לזכרו בסוף, ובבחירה שלה לגמור את הסרט לא עם שיר שלה, אלא עם שיר שלו (״Turning Time Around״, מתוך ״אקסטזי״, שיר שמזכיר שלמרות שהוא בא מהרוק והיא באה מהגלריות, למעשה בהגשה הווקאלית ובנטייה הסיפורית/מוזיקלית, היה ביניהם משהו דומה). זה סרט האבל שלה, ההתמודדות שלה, עם בן הזוג שמת ועם זה שהיא נשארה. ומה עושים עם כל האהבה שמשתחררת ברגע המוות. לסרט הנפלא והאידיונסינקרטי הזה יכולתי גם לקרוא על שמו של אחד התקליטים היפים של לו ריד: ״קסם ואובדן״.

״לב של כלב״ יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל ירושלים בנוכחות לורי אנדרסון, אורחת הפסטיבל, ובעוד שבועיים בסינמטק תל אביב.

ציוץ