״The Neon Demon״ (״שדים ודוגמניות״). רדראם

דיברתי על ״שדים ודוגמניות״ לקראת סוף התוכנית הקודמת שלי ברדיו הקצה, כולל קטעים מהפסקול של קליף מרטינז. האזינו כאן

״שדים ודוגמניות״ (״The Neon Demon״) הוא סרטו החדש והמתריס במתכוון של ניקולס וינדינג רפן, במאי דני שעושה בעיקר סרטים באנגלית ובאלימות. בהקרנות שלו בפסטיבל ירושלים הקרוב הוא ללא ספק עתיד להיות אחד הסרטים הכי מבוקשים וגם אחד הסרטים הכי פלגניים מבחינת הצופים, שיתחלקו לשונאים ולמעריצים. ואני? אני לא יודע. הנה מה שאני כן יודע:

א. זה הסרט של וינדינג רפן שהכי אהבתי עד כה. ובכל זאת נותרתי מסויג. זה מתסכל, כי עם ״דרייב״, ״רק אלוהים סולח״ ו״ברונסון״ וינדינג רפן לכאורה עושה קולנוע שאני אמור להריע לו: אסתטי, הנדסי, מדוקדק, ז׳אנרי, אדג׳י, ועם פסקולים מעולים. אבל אני מרגיש שיש קיר ביני ובין סרטיו. הוא משדר אלינו בתדרים של סטנלי קובריק (תכף ארחיב) אבל אני קולט ממנו רק מייקל מאן. עם תקציב של חמישה מיליון דולר בלבד, זה סרט שהצורניות שבו לא תיאמן, הדקדקנות האנאלית שבו. הכל מדויק אבל גם קצת עקר.

ב. ״שדים ודוגמניות״ (אני חושב שהשימוש במילה ״שדים״ אמור להיות מטאפורי) הוא סרט על עולם הדוגמנות בלוס אנג׳לס, ומספר מה קורה לנערה בשם ג׳סי (אל פאנינג, בת 17), כשהיא מגיעה מעיירה קטנה והופכת להיות הדוגמנית הכי נחשקת על ידי צלמים, מעצבים וסוכנים. אבל רפן, לכל אורכו, מאותת לנו עם סמליו שהוא מתקשר כאן עם קובריק. בסצינה אחת, מדברת דוגמנית על בושם חדש בשם ״Redrum״, שזה איתות ל״הניצוץ״ (Redrum זה Murder הפוך). בסצינה אחרת, מספר לנו בעל המלונית (קיאנו ריבס) שבחדר 214 יש ״לוליטה אמיתית״. ״לוליטה״ הוא גם סרט של קובריק. כשג׳סי עולה בפעם הראשונה על מסלול הדוגמנות, היא חווה מעין התגלות. היא רואה מולה משהו – אולי זהו שד הניאון משם הסרט – אבל החוויה הצורנית היא כמו המעבר אל תוך המונוליט ובין המימדים מ״2001: אודיסיאה בחלל״, והמעבר של הסרט מצבעים קרים לצבעים חמים (בעיקר תאורה אדומה, כמו בסצינות עם HAL ב״אודיסיאה בחלל״). וכשמגיעים אל המערכה האחרונה, אנחנו כבר טובלים בתוך עולם האולטרה-אלימות המפלצתי של ״התפוז המכני״. בתוך המסע הצורני הזה, רפן מניע אותנו בעולם של סטיות – נקרופיליה, קניבליזם, פדופיליה, אונס, פטישיזם. חי נפשי, כמה שהסרט הזה פטישיסטי, הכל בו מחופצן, מנשים ועד כסאות, וכל חפץ הוא כמו איבר/אביזר אירוטי.

ג. ״שדים ודוגמניות״ הוא סרט שרוצה שנטעה לגביו. האם הוא עוסק במיזוגניה, או האם הוא מיזוגני עצמו? האם הוא עוסק בחיפצון, או האם הוא מחפצן בעצמו? האם הוא עוסק בפטישיזם, או האם הוא פטישיסטי בעצמו? האם הוא עוסק בפרוורסיה, או האם הוא פרוורטי בעצמו? התשובה לכך, היא מן הסתם, כן. רפן כתב את התסריט עם שתי תסריטאיות וגייס לצידו צלמת, בין אם כי הוא באמת רצה לעבות את נקודת המבט הנשית בסרט, ובין אם הוא רצה אליבי למי שירצה לתקוף אותו על סרט כל כך שובינסטי, ואולי זו הסיבה שיש משהו כה קפוא בסרט כי למרות שיש תחושה ברורה שהסרט הזה בוים על ידי פסיכופט, הוא עדיין מצליח לגרום לנו להרגיש ניכור, באומרו לנו ״זה לא אני, זה הם״. וזה, ככל הנראה, ההבדל הגדול בין רפן ובין קובריק, למרות שהוא בוודאי חושב שהם זהים: קובריק הרשה לעצמו להיטמע גם לתוך הדמויות הכי חולניות שלו ולכן סרטיו היו מטרידים ומסעירים ומטלטלים כי עלתה מהם תחושה של סכנה אמיתית. רפן רק מדגמן סכנה, לא חי אותה.

ד. בסרט ״היצ׳קוק/טריפו״ מופיע קטע מהקלטת השיחה בין היצ׳קוק וטריפו, ובו מבאר היצ׳קוק את הסצינה מ״ורטיגו״ שבה סקוטי רואה את ג׳ודי יוצאת מחדר האמבטיה אחרי שהיא שינתה את עצמה כדי להראות כמו מדלן, אהובתו. ״בסצינה הזאת יש לו זקפה״, מסביר היצ׳קוק את מה שהפריים הקולנועי לא מראה. ובכן, ״שדים ודוגמניות״ הוא סרט שבו כל הדמויות הגבריות, דומני, מסתובבות עם זקפות שאנחנו לא רואים. רפן קולט את המבטים האלה שוב ושוב, גבר שמצליח לשלוט ברצון שלו לרייר, אבל לא יצליח לשלוט ברצון שלו לכבוש. רפן יגיד לנו שהסרט הוא ביקורת שלו על עולם הדוגמנות והזוהר, ועל הניצול המפלצתי שבו. אבל למעשה, הסרט הזה עשוי לעצבן את צופיו כי הוא ככל הנראה צילום MRI של המוח הגברי 24 שעות ביממה. קטלוג של צילומי אופנה שהם קטלוג של פנטזיות גבריות ונשיות, וכמו בפנטזיות, הכל מודגש, מוגזם, ועם מעט מאוד בגדים. אבל לא רק: בעולם הזה גם כסף הוא צעצוע מין. יש בסרט הזה, שעוסק בנשים, משהו שמאוד מפליל את כל המין הגברי.

ה. אחד הדברים היפים שחוזרים בסרטים של במאים זרים שעובדים באנגלית הוא לא רק היחס הלא-אמריקאי שהם לפריים ולשוט ולקומפוזיציה, אלא היחס הפלסטי שלהם לשפה האנגלית. אולי זה אפקט של הזרה. הרגשתי את זה, למשל, בשנה שעברה ב״לובסטר״ של יורגוס לנתימוס. וכעת גם ב״שדים ודוגמניות״, בו נדמה לי שכל תפנית עלילתית מבוססת על איזשהו צירוף לשוני שהוצא מהקשרו. למשל, כשמישהו תמים עובר לעיר הגדולה יהיו כאלה שיזהירו אותו ״יאכלו אותך שם חי״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). או על מישהו צעיר שמגיע לתעשייה ותיקה אומרים עליו שהוא ״בשר טרי״. או הצירוף הזה, "Blood Bath״. משתמשים בו הרבה בהקשר של סרטי אימה, אבל האם ראיתם באמת אמבט דם? וכשמישהו עושה משהו שקשה לו להתמודד עם השלכותיו, אומרים עליו שהוא ״Can't stomach it״, לא יכול להחזיק את זה בבטן. כל אידיום כזה הוא סצינה בסרט.

ו. זה כמו מסע מסויט בעולם של אגדות. עולם הדוגמנות כעולם ערפדי, בו המבוגרים ניזונים – ליטרלית – מדמם של הצעירים (דוגמניות רשאיות להרגיש שהסרט הזה הוא בבחינת עלילת דם עליהן). והגיבורה כמעין כיפה אדומה, שנעה בתוך עולם של זאבים, שכולם רוצים לטרוף אותה. בסרט שנע על הצירים הקריפיים של דיוויד לינץ׳ ודיוויד קרוננברג, בסופו של דבר הרגשתי קצת כמו ״מתחת לעור״ של ג׳ונתן גלייזר מלפני שנתיים, שכמוהו עוסק בחושניות, פתיינות, סמלים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית, אבל גם נותר מוזר, מרוחק ומעט מתסכל באפאתיות שלו.

״שדים ודוגמניות״

ציוץ