מתוך ״איריס״ של דוד גרינברג

אחד האירועים המעניינים שיקרו בפסטיבל ירושלים הקרוב תהיה המיני-רטרוספקטיבה לקולנוען דוד גרינברג שאצר חן שינברג. גרינברג ביים רק סרט עלילתי ארוך אחד – ״איריס״ מ-1968 – אבל דברו עם לא מעט קולנוענים מילידי תחילת שנות ה-50 ותגלו שגרינברג היה חלק משמעותי מאהבת הקולנוע שלהם ורצונם לעסוק בתחום (ראו הערה בסוף). התרומה הגדולה ביותר של גרינברג לקולנוע הישראלי של שנות החמישים והששים, כפי שאני מבין אותה, היתה בתור מחנך. הרבה לפני שהוקם החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הדרך היחידה ללמוד על קולנוע בישראל היתה להצטרף לאחד מחוגי הקולנוע של גרינברג. חוץ מזה, גרינברג הוציא לאור כתב עת לקולנוע (שינברג יזם הדפסה מחודשת של גיליון אוגוסט 1961) והקים מועדון סרטים באולם התיאטרון של בית לסין (אז בכיכר המדינה), והיה האיש שחשף את הצופים בארץ לסרטים כמו ״אוניית הקרב פוטיומקין״ ו״המזח״ של כריס מרקר. בישראל של שנות הששים, הדרך להידבקות בסינפיליה אקוטית היתה חייבת לעבור דרך אחד ממפעליו של גרינברג.

ובמקביל לזה הוא גם היה במאי. כאמור, הוא ביים רק פיצ׳ר עלילתי אחד, על עיתונאי בן 40 שמפרק את כל חייו בגלל תשוקתו הבלתי ניתנת לריסון לתיכוניסטית בת 16, סרט עם עלילה קצת דוחה אבל עם הצילום היפה של דוד גורפינקל, וסצינת הפתיחה שלדעתי קצת מושפעת מהפתיחה של ״לה דולצ׳ה ויטה״, ועם השפעות מובהקות של הקולנוע הצרפתי של אותה תקופה (בפסטיבל ירושלים הקרוב, גשו לראות את ״גבר ואשה״ של קלוד ללוש ואז את ״איריס״ של גרינברג ותגידו לי אחר כך אם הדמיון הוא רק בראש שלי). אבל הוא ביים לא מעט סרטי תעודה ותוכניות טלוויזיה, ושינברג יגאל את עותקי ה-16 מ״מ וה-35 מ״מ של סרטיו של גרינברג ויציג אותם לקהל שמן הסתם אולי מעולם לא ראה אותם (על חלק גדול מהם אפילו לא שמעתי לפני כן).

לקראת הרטרוספקטיבה, שתתחיל בפסטיבל ירושלים (לפרטים על ההקרנות) ואז תנדוד גם לסינמטק תל אביב, אנחנו מפרסמים כאן קטע מתוך ההקדמה של שינברג, המתפרסמת בפתיחת ההוצאה המחודשת של גיליון ״אמנות הקולנוע״ מ-1961:

דוד גרינברג ז"ל (1931 – 1990) – הנעלם הגדול של הקולנוע הישראלי. מאת: חן שינברג

דוד גרינברג בקפה כסית, 1974. צילום: אורלי ז׳בין פרידלנדר

מפגש ראשון עם דוד גרינברג, 1979

אני ילד בן שבע, היודע כבר לקרוא, ואני זוכר היטב כיצד אני נמשך בבית הוריי אחר ספר מסוים הכתוב בעברית. היה זה ספר בכריכה אדומה כהה ושמו "הקולנוע". נהגתי לעלעל בו ולהסתכל בצילומים שכה הקסימו אותי. שמות ותמונות מהסרטים שבו נחקקו בזיכרוני, במיוחד תמונה של אישה מבוגרת שזגוגיות משקפיה מנופצות והיא מסתכלת למצלמה. רק כעבור שנים ראיתי את הסרטים עצמם: סרטים של סרגיי אייזנשטיין, בהם "אניית הקרב פוטיומקין" (1925), ממנו לקוח דימוי האישה המבוגרת וסרטיהם של אורסון וולס, אינגמר ברגמן ואקירה קורוסאווה. הסרטים הללו הוקרנו בבתי קולנוע בתל אביב, שאליהם נהגה אמי לקחת אותי בהיותי בן עשר, ומאז כבר נהרסו. מאוחר יותר בחיי ראיתי את הסרטים שהופיעו באותו הספר פעם נוספת בסינמטק ת"א, ובחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב שבו התחלתי ללמוד בשנת 1995.

את הספר שהיה בבית הוריי כתב דוד גרינברג.

מפגש שני עם דוד גרינברג, 1997

אני בשנה השנייה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, לומד בקורס על קולנוע תיעודי ישראלי, המרצה דוד פרלוב אומר שאנחנו עומדים לצפות בסרט קצר הנקרא "שער הגיא", משנת 1965. הוא אומר לנו כי לדעתו מדובר באחד הסרטים הייחודיים בקולנוע התיעודי הישראלי. כבר מתחילת ההקרנה אני נוכח לדעת שאני צופה במשהו אחר, אני מהופנט. זהו סרט ללא מילים, רק דימויים. אור, הרבה אור, אור רך, צילום של צמחים, ברזלים, צילום של עצמים דוממים. מוזיקה מוזרה ודיסוננטית. סרט מופשט. מימי לא ראיתי סרט כזה. כעבור שנה הבנתי שזו הייתה הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט אקספרימנטלי, כפי שהוא קרוי בעגה המקצועית, תחום קולנועי שיהיה לתחום העניין והעיסוק המרכזי שלי.

מפגש שלישי עם דוד גרינברג, 2015

אמנם "שער הגיא" סרטו של גרינברג נשאר חקוק בתודעתי במשך שנים, ואף אספתי באדיקות את חוברות "אמנות הקולנוע" שערך, אותם רכשתי בחנויות ספרים יד שנייה, חוברות מאובקות מודפסות על נייר עיתון זול, אך על אף זאת נדחק גרינברג לשולי הזיכרון שלי.

ביוני 2015 עלתה לשידור בערוץ הראשון הסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים", על סיפורו של הקולנוע הישראלי. אני צופה בסדרה וקורא עלייה ומגלה שדוד גרינברג אינו מופיע בה וכלל  אינו מוזכר בה.

למרבה האירוניה – המשפט הפותח והמפורסם של שיר הפתיח לסדרה – "לפני שהקולנוע הפך לאמנות", של ההרכב "הטוב, הרע והנערה", מתוך מופע הקברט בעל אותו השם, הועלה כתוכנית בטלוויזיה הישראלית בשנת 1973. את התכנית ביים, מי אם לא, דוד גרינברג.

ואז נזכרתי  בצירוף המילים "אמנות הקולנוע" ובכתב העת של גרינברג, שחיבר בין שתי מילים אלו, בניגוד לשיר שמתרפק בנוסטלגיה על אותם ימים שבהם טרם חוברו יחדיו. גרינברג הרי כתב וקידם בפעם הראשונה את אותם במאים המוזכרים בשיר ("לא נעים להתנשק בסרט של פליני"). לא נותר לי אלא להעלות פוסט זועם בפייסבוק על כך שדמות כה חשובה בתולדות הקולנוע הישראלי, כדוד גרינברג נעדרה מהסדרה. אריק ברנשטיין, המפיק והעורך הראשי של הסדרה (שאותה יצר יחד עם יאיר רוה, שי להב ונואית גבע), ענה לי. התפתח בינינו דיאלוג, שבו העליתי את הרעיון בדבר עשיית סרט תיעודי על דוד גרינברג. לאחר כמה פגישות הוחלט שברנשטיין יפיק אותו. מאז, במהלך השנה האחרונה, אני עורך את התחקיר לסרט ועמל על התסריט שלו. בפגישתנו התברר שברנשטיין הכיר והעריך את גרינברג עוד מתקופת לימודיו בשנות השישים ב"תיכון חדש", שם גרינברג הרצה על קולנוע. ברנשטיין גם היה בין הפוקדים את מועדון הקולנוע של גרינברג בבית לסין. כך הפך מי שהבעתי את מחאתי מולו באינטרנט, למפיק הסרט, לידיד ולשותף קרוב.

עשיית סרט על גרינברג, הופכת להיות כמעט לאובססיה ומטרתה הנצחתו של גרינברג והחזרתו לתודעה של הקולנוע הישראלי. אני מחליט להתחיל לעבוד על  "פרויקט גרינברג", לערוך רטרוספקטיבה לסרטיו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ולהוציא מחדש את אחת מחוברות כתב העת "אמנות הקולנוע".

הגיליון שלפניכם הוא פרי התשוקה הזו – הוצאה מחודשת של אחד מגיליונות כתב העת "אמנות הקולנוע", חלק ממפעלו התרבותי והקולנועי החלוצי של אדם אחד –  הבמאי, המורה, מבקר הקולנוע, ההיסטוריון, אך יותר מכל איש הקולנוע וחיית הצלולואיד – דוד גרינברג ז"ל. את כתב-עת זה ערך, הפיץ והוציא לאור כמעט לבדו בשנים של שממה תרבותית בקולנוע בישראל, רק תשע שנים לאחר קום המדינה, שנים שבהן כתב העת שלו היה המגדלור של תרבות הקולנוע בישראל.

===================

את המשך הטקסט וניתוח של סרטיו וחשיבותו של גרינברג תמצאו בגיליון המודפס עצמו, שיהיה זמין בסינמטקים.

אבל הערה לסיום: שמחתי לראות שמה שהתניע את הפרויקט הזה היא הסדרה שלנו, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. בעיני, זה היה התפקיד שלה: לנסות לייצר איזשהו נראטיב מרכזי – של מייסטרים עלילתי – ושמולו כעת יווצרו הנראטיבים המשלימים. הנה, שינברג לקח את הכדור ורץ איתו. היתה לנו דילמה קטנה מה לעשות עם גרינברג בסדרה. מצד אחד, זו סדרה על קולנוע עלילתי, וכמעט ולא היו בה במאים שביימו סרט אחד (ועוד לא מצליח). הרעיון היה להראות המשכיות של יצירה ולא אינדקס של סרטים. אבל היה דור שלם של מרואיינים – ביניהם אבי נשר, איתן גרין ורנן שור – שכששאלנו אותם על ראשית ימי הקולנוע שלהם, הזכירו לא מעט את דוד גרינברג ומפעלותיו. הוא באמת העמיד דור של יוצרים ומבקרים, ובעיקר דור של מכורי קולנוע. זה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, שהיתה מחשבה לשבץ איזשהו מונטאז׳ כזה, אבל לבסוף מגבלות הזמן דחקו אותו החוצה. אז הנה, שעתו הגיעה שוב.

כתב העת "אמנות הקולנוע" – גיליון אוגוסט 1961 – בייסודו ועריכתו של דוד גרינברג ז"ל – יוצא לאור בהוצאה מחודשת, ביוזמתו ועריכתו של חן שינברג ובסיוע קרן הקולנוע הישראלי. לרגל מיני-רטרוספקטיבה לסרטיו של דוד גרינברג בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובסינמטק ת"א.

ציוץ