07 יולי 2016 | 12:55 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט אורח לכבוד פסטיבל ירושלים: יורם הוניג מסכם שמונה שנות פעילות של מיזם הקולנוע הירושלמי

על חומותיך עיר דוד הפקדתי יוצרים. מתוך ״ג׳רוזלם״ של האחים פז

על חומותיך עיר דוד הפקדתי יוצרים. מתוך ״ג׳רוזלם״ של האחים פז

היום נפתח פסטיבל הקולנוע ה-33 בירושלים. בפסטיבל ירושלים לפני שמונה שנים, 2008, הוכרז על הקמתו של המיזם לקולנוע בירושלים, קרן עצמאית שתומכת ביצירת טלוויזיה וקולנוע המופקת בירושלים. מחר יתקיים אירוע הסיום של מחזור חדש חממת התסריטאים הבינלאומית של סם שפיגל, עוד פרויקט שמיזם הקולנוע בירושלים שותף לו. ביום חמישי הבא יקיים המיזם, במסגרת הפסטיבל, יום עיון (בחינם) על יצירת סרטי אנימציה. היום גם עולה בבתי הקולנוע סרט האימה הישראלי, ״ג׳רוזלם״, שצולם כולו בירושלים, בתמיכת המיזם. כל אלה, ועוד כמה, הם סיבות מספיק טובות כדי לפנות למנהל המיזם, יורם הוניג, שיסכם בטקסט את שמונה השנים הראשונות, ההישגים והטעויות. והוא מתחיל, בבוקר בו הוא גילה שכמה מראשי קרנות הקולנוע בארץ מנסים לבטל את הקמת הקרן שלו והעברת תקציביה אליהם:

מאידך, קרן קולנוע עירונית. מאת יורם הוניג

נובמבר 2008, ברקים, מכת רוח וגשם ירושלמי חורפי ליוו את הליכתי המהירה כל הדרך ממשרד המיזם אל מנכ”ל הרשות לפיתוח ירושלים שזימן אותי אליו בדחיפות.

גם זיכרון הקמת המיזם ארבעה חודשים קודם לכן – באמצע הפסטיבל, בחום יולי, בהתנשפות בעלייה מהסינמטק, באור הירושלמי הבוהק המטיח גלי קרינה כאלפי שמשות הזורחות מכל אבני הגיר שמסביב, בדרך למשכנות שאננים לאירוע ההכרזה על הקמת “קרן הקולנוע והטלוויזיה, ירושלים” – לא הצליח לגרש את הקור הדוקר.

אני מתיישב מולו. הוא אינו מדבר.

וכמו במיטב סרטי המאפיה, הוא מחליק לכיווני תוך סיבוב דרמטי, את הדף המודפס שעל שולחנו המאגד כמה “מיילים” מודפסים.

“מה יש לך להגיד על זה?” הוא אומר. אני קורא. זיעה.

רק לפני כמה שבועות התחלנו בעבודה. פריים אחד של סרט “שלנו” עדיין לא עלה למסך. אנחנו בארגונים מנהלתיים, בשיפוץ 50 מ”ר של משרד, רק בראשית תכנון הפעילות, באמצע תהליך הערכה של עשרות הצעות שהוגשו.

“נו?! מה אתה אומר?”.

מהנייר זינקו כמה פניות של מנהלי קרנות קולנוע המציעים שתקציב המיזם לשנתיים פעילות יועבר אליהם, וחלקם מספרים מה הם יודעים לעשות עם הכסף וכולם מוחים בתוקף על כניסת עוד שותף עתידי שינגוס בעוגת תקציב מועצת הקולנוע. הרי זה היה, מבחינתם, התכנון הגלוי של מקימי המיזם – תקציב לשנתיים פעילות שייצור אפשרות חוקית לקבלת בהמשך נתח מתקציב מועצת הקולנוע.

“למה לא בעצם?”, הוא מאתגר אותי ומצפה לקבל ממני את תשובת הנוק-אאוט שייתן להם.

“הם צודקים”, אני עונה בירושלמית והוא שוקע באכזבה בכיסאו.

ואני חושב לעצמי באופן לא תסריטאי שפנייתם מוצדקת. הרי עוגת תקציב חוק הקולנוע מחולקת כבר עתה בפיזור. שכן, בשונה מהמקובל בשאר המדינות שתומכות בקולנוע על ידי הקמת קרן ארצית אחת, בישראל קיימות חמש קרנות מקבילות – שמסיבות היסטוריות הן בעלות מאפיינים דומים ושונים – וכל אחת מהן מוציאה תקציבי תקורה. בסופו של יום, תהליך קבלת ההחלטות של תמיכת הקרנות זהה בין אחת לשניה ולא נראה כי מתקיים תהליך מובנה של טיפוח יוצרים מסרט הסטודנטים-לדרמה ראשונה-לפיצ’ר ראשון (הן עלילתי והן תיעודי) והכל תוך בזבוז אנרגיה ומשאבים רבים על עלויות פרסום בתחרות בין הקרנות על גודל פרוסת העוגה. בשלב זה כבר השתכנעתי בעצמי שמאחר ויותר מ-15 אחוז מתקציב מועצת הקולנוע מופנה להוצאות מנהלה, תקורה ופרסום, אין מקום שעוד קרן קולנוע תצטרף לכך.

“מאידך…”, אני אומר בקול וחוזר אליו מרצף המחשבות. והוא מתיישר ומקשיב.

ומאותו יום סגריר בנובמבר 2008, ה”מאידך” הזה הוא אנחנו – “המיזם”, קרן הקולנוע האזורית הראשונה בארץ. ה”מאידך” הוא הפעילות שרק קרן קולנוע אזורית שקמה כל בוקר וחושבת “ירושלים” יכולה לעשות. וה”הם צודקים”, הוא אשר המריץ אותנו למצוא תקציב חדש, מחוץ לתקציב מועצת הקולנוע.

והנה חלפו שמונה שנים ואנו בתחילת החומש הבא. חומש מתוקצב, מתוכנן וחדשני, גם במסלולי תמיכה בהפקות וגם בפעילות ייחודית לקרן אזורית. במאמר באתר האינטרנט של המיזם ישנו פירוט המתאר את תהליך הלמידה שלנו וכולל את היקף הפעילות, הלבטים, האסטרטגיה, הטקטיקה, הסטטיסטיקה, הלקחים ותכניותינו לעתיד.

ההצלחה לא הייתה מובטחת. “ירושלים עולה על המסך”, “Jerusalem of gold on the silver screen”, היה המוטו הראשון ששובץ בפרסומי המיזם והיה יותר כמשאלת לב. במבט לאחור קשה לשחזר את ההתרגשות הראשונית כשגל של סרטי איכות שנוצרו בירושלים מעלה למסך את העיר וגיבוריה וזאת לאחר 60 שנות מידור. ועוד פסטיבל ועוד פרס וירושלים מתחילה להיכנס לאורות הבמה של הקולנוע הישראלי.

כמובן שלא תמיד אנו מצליחים בבחירת הסרטים ובעידוד היוצרים להעלות את ירושלים שלהם למסך, אך כל הזמן אנו לומדים לדייק את הייחוד ולהתמקד ביתרונות שלנו. עד היום תמך המיזם ביותר מ-70 הפקות. יותר מכפול מאשר נעשו בעיר במהלך 60 שנות מדינה ועד הקמת המיזם. הקולנוע הישראלי מבחינתנו הוא היהלום שבכתר והוא היווה את האתגר המרכזי. הוא קפסולת זמן של התרבות הישראלית ואם מטרתנו היא העלאת דימויים וגיבורים ירושלמים לתודעה ולהשאירם שם, הרי שמסך הקולנוע היוא הבחירה האיכותית לכך.

לאחר התייעצויות עם מנהלי קרנות אזוריות בעולם מצאנו שישנן דרכים רבות להתחיל להניע עשייה קולנועית בעיר. אפשר לעשות זאת רק באמצעות תמיכה טכנית כלכלית. ניתן לעשות זאת על ידי הוצאת קול קורא לסרטים בנושאים ספציפיים, או להעדיף יוצרים עירוניים (הרי מדובר בקרן עירונית שמטרתה השנייה הינה בניית תעשייה מקומית ותמיכה ביוצרים מקומיים), או לפנות ישירות ליוצרים שהוכיחו הצלחה ולהזמין מהם יצירה איכותית. לא כל מה שמתאים לחו”ל מתאים לישראל, היצירה הקולנועית בארץ ברובה מבוססת על תאוריית ה״אוטר״, הגורסת כי יצירה תונע בעקבות ובזכות החזון היצירתי האישי של הבמאי. גישה זאת כמעט וקובעה בארץ בעיקר בעקבות התפישה הרווחת במוסדות הלימוד וקרנות הקולנוע. לטוב ולרע, זהו המצב.

לכן, בכדי להשיג הצלחה מיידית, יהיה חסר טעם בשלב ראשון לפעול כנגד התפישה המובילה בארץ ונכון יהיה להשתלב ולפעול תוך הבנת מרכיבי הצלחתה. היתרונות בשיטת ה״אוטר״, שהובילו להצלחה של הקולנוע הישראלי ופריצתו לעולם, נובעות בזכות נתונים של “ניצוץ” ו-“מגע קסם אישי” ו”בעירה פנימית ליצירה”, נתונים שקשה לכמת אותם, להניח את האצבע עליהם ובוודאי שלא ניתן להזמינם ב”קול קורא”. ואם זהו מרכיב עיקרי להצלחת הקולנוע הישראלי, וברצוננו להגיע להישגים אלה בקולנוע שייווצר בעיר, זאת תהיה טעות להכתיב “נושאים” לטיפול.

בנוסף, תמיד היה ותמיד יהיה מתח בין ה-commissioner לבין היוצר. כך היה כשמיכאלאנג’לו נתבקש על ידי כנסייה או פטרון לייצור וכך יהיה כשקרן קולנוע ממסדית-ממלכתית-ממשלתית, נאורה ככל שתהיה, תממן יצירה עצמאית. היוצרים עצמם נרתעים מכך, גם אם אין הכתבת תכנים או הכתבה אמנותית, ערכית או צנזורה. היוצרים בארץ חייבים לקבל את התמיכה הממלכתית וכידוע אין בארץ תמיכה ראויה של גופי השידור (למרות המחייבות החוקית שלהם לכך) ואין תמיכה פרטית נרחבת. לכן היוצרים נזקקים לתמיכה ממלכתית אך אינם מעוניינים ב”חיבוק ממסדי” ואינם מעוניינים בדימוי של “יוצרים מטעם” ואינם מעוניינים להיתפש כמי שמכרו את היצירתיות ואת האמת הפנימית שלהם.

מכאן ההחלטה שהתקבלה במיזם לתת דרור יצירתי בבחירת הנושא והעלילה בכדי לא להיתפש כגוף מכתיב תוכן (בנוסף להכתבה ברורה כי לפחות 50 אחוז מהעלילה חייבים להתרחש בירושלים), וזאת במיוחד אם אנו מעוניינים ביוצרים מרכזיים שייצרו בעיר וזאת משתי סיבות עיקריות:

– הגדלת הסיכוי להשגת יצירות איכות משמעותיות בזמן קצר.

– מיתוג פסיכולוגי. אם יוצרים מובילים יצרו בעיר, יוצרים מתחילים יבואו בעקבותיהם, לא רק בגלל התמיכה הכספית אלא מתוך “חותמת איכות” של מודלים לחיקוי. אם יקרה ההפך, ורק בזכות תמיכה כספית יבואו רק יוצרים מתחילים, הזקוקים לאפשרות התחלה גם במחיר אמנותי גבוה, יוצרים מובילים ידירו רגליהם מפני שהעיר והקרן ימותגו כמקור כסף לנזקקים ולא כמועדון איכותי.

מאותן הסיבות של חתירה ליצירות איכות ולמתג את הקרן כמועדון איכות וכן מהתפישה כי אפליה מתקנת, למרות הצלחה ראשונית, לאורך זמן דווקא מקבעת דימוי של נזקקות ומטרתנו בדיוק הפוכה, קיבלנו החלטה כי למרות היותנו קרן עירונית ולמרות התנגדויות זועמות ובשונה ממודלים של קרנות אזוריות בעולם, השיקול המוביל להחלטת תמיכה אסור שיהיה גיאוגרפי, אלא איכותי בלבד. מדיניות זאת היא שתאתגר למצוינות. כשיוצר עירוני יזכה בתמיכה, הרגשתו והרגשת הסובבים לא תהיה של מקרה סעד אלא חגיגת הצלחה.

לאחר ההצלחה של הסרטים הראשונים שעלו למסך ושזכו לתהודה מקומית ובינלאומית, אושרה מסגרת תקציב גדולה יותר ולמשך חמש שנים נוספות, ומשאלת הלב שהייתה למוטו הראשון התגשמה: ירושלים אכן עלתה על המסך. והיא פילסה את הדרך למוטו המכוון למטרתנו התרבותית: “ירושלים על המסך כפי שלא נראתה בעבר”.

מה היא ה”ירושלים” שזכינו לראות דרך הסרטים שקיבלו את תמיכתנו ומה הן ההתלבטויות?

ברור שברמה הראשונית הדימוי הלא חדשותי והלא סטראוטיפי של העיר נכח בכל הסרטים ובעשרות הצעות לפיתוח שתמכנו בהן. ניתן לחלק את הנושאים בהם עסקו סרטי המיזם עד כה לארבע קטגוריות, שלעיתים מן יש ביניהן חפיפה:

1. הצצה מהחלון על ירושלים שלא נראתה, התככים במחלקת תלמוד באוניברסיטה, קבוצת כדורגל של מתנ”ס רמות ופנים בתי אבות. לא תמיד ירושלים הייתה במרכז הדרמה ולא תמיד הגיבורים היו ייחודיים לעיר, אך גם בנירמול שעל המסך ישנן תמורות שאותן רצינו להשיג. למעשה, דווקא הרקע הסימבולי-לאומי-אוניברסלי של ירושלים יכול למנף את הסיפורים האישיים של גיבורי העיר הרבה מעבר לגבולותיה ולגבולות הדרמה, אם הייתה מתקיימת במקום אחר.

2. מבט במראה על הסטריאוטיפ הירושלמי. ירושלים היא רקע מדהים ומיקרוקוסמוס של מתח בין תפיסות עולם וממש רקע פלסטי לקונפליקט. חלומו של יוצר. חומות פיזיות ודמיוניות, שכונה בתוך שכונה. הביקורת, בעיקר מהשותפים הציבוריים, הייתה ועודנה גדולה: ״היכן ירושלים החיובית?״, הם תוהים. לתפישתנו, אין להתחמק מהבעיות. דווקא העלאת הבעיות אולי תגרום להמסת הדעות הקדומות ותגרום למקבלי ההחלטות ולציבור לחשוב ואולי לשנות. כמו כן, הטיפול החדש בגיבורי העיר הוא בניגוד לדמותה של ירושלים כפי שהועלה בקולנוע הישראלי כמרחב של מלחמות ודמויות לאומיות בלבד, חסרות פנים, כקבוצה או רעיון בלבד. בזיכרון הוויזואלי-קולקטיבי, תל אביב (כסט צילומים) לקחה על עצמה לא רק את הצעיר המגניב והחילוני אלא גם את הסיפור הפרטי והאישי ואילו ירושלים את הדימוי הדתי לצד הסיפור הכללי, הקולקטיבי והלאומי. לכן, הטיפול והשינוי של הסטריאוטיפ נוגע גם בהפיכת הדימוי של ירושלים למרחב אישי ולסיפור פרטי של אנשים יחידים. הסרטים שתמכנו בהם הצליחו להביא למסך את הנושא הסטראוטיפי תוך טיפול עמוק והביאו למסך דמויות עם פנים ועלילות מורכבות כדוגמת הסרטים “ת’אנתור” של תאופיק אבו ואהל, “בורג” של שירה גפן, “נדיה – שם זמני” של טובה אשר, “פלאות” של אבי נשר ו”בית לחם” של יובל אדלר.

3. ירושלים של “cut & paste”. תסריטים שברור שנכתבו נטועים במיקום אחר, ומהסיבה הכלכלית בחרו להעתיק את המיקום לירושלים. הביקורת הינה על חוסר מיקוד ועל התפשרות. נכון, לעיתים טעינו. כמו שקרן ציבורית צריכה לנסות ולטעות. אך עקרונית אין בכך כל רע, נוכל לומר ללא בושה שגם זאת מטרתנו: למשוך לעיר את היצירות הטובות ביותר, גם אם בתסריט שהוגש לעיתים נשכחה שורה:

“רפאל יוצא למרפסת ובינות לשלבי התריסול המאובק מביט אל הים הכחול”.

שכחת השורה אינה רק מקרית, היא מצביעה על הרהורים, לעיתים תת מודעים ולעיתים מודעים, של היוצרים. כפי שאמרנו, יוצרים אמיתיים אינם מעוניינים בהכתבות אמנותיות ואינם רוצים להיתפש כמשתפי פעולה עם הממסד. יש יוצרים המנסים למרוד ולתת כמה שפחות מקום לירושלים ולאפיין כמה שפחות את הגיבור כירושלמי כדי להוכיח את עצמאותם הבלתי מוכתבת. זאת נראית כטעות גדולה בתסריטאות ובבימוי. שכן אם מסיבה זאת או אחרת בחרת בעיר כרקע להתרחשות, אז רק בכדי להרגיש עצמאי לא תנצל זאת קולנועית? האם ללוקיישן במובן העמוק אין תפקיד ואינו כלי חשוב לבמאי? אם במאי מצלם בפירנצה הוא לא ישלבה בתסריט? האם הגיבור אינו צריך להיות ייחודי ונטוע בסביבתו? אם יצבטו אותנו… טוב, הבהרתי את הנקודה.

4. ירושלים ז’אנרים סביב לה. בדרך כלל סרטי ז’אנר (קומדיה, קומדיה רומנטית, אימה, ילדים) שאינם ״ארט האוס״ אינם מקבלים תמיכה מהקרנות הארציות ואם מקבלים אז בסכום מופחת מאוד. אך בשנים האחרונות סרטי הז’אנר המוגשים והמופקים בארץ אינם ירודים כלל ברמת התסריט, ליהוק, בימוי והפקה.

המיזם פתח את שעריו גם לסרטי ז’אנר, מתוך תפיסה שיש להנגיש את הקולנוע הישראלי לא רק לאוהבי ארט האוס, אלא גם לקהלים חדשים. על מנת לגדל דור חדש של יוצרים ולהרחיב את המעגל הקיים של צרכני קולנוע ישראלי, יש לפנות אליהם מגיל צעיר בסרטי ילדים ונוער ישראליים ובכך להגדיל את מכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים העומדת מזה שנים על עשרה אחוז בלבד ממכירות הכרטיסים בבתי הקולנוע. מנתוני המיזם עולה שהרבה יוצרים משכתבים או מלכתחילה ממקמים את הסיפור בירושלים. לעיתים אנו זוכים בקומדיה עם צילומי גלויות של ירושלים, דבר לא רע כשלעצמו, אבל לעיתים הסיפור מוטמע בעיר בצורה נכונה ואינהרנטית. סרטם של יואב ודורון פז “ג׳רוזלם״ הוא דוגמה מצוינת לסיפור הנטוע בעיר ולשימוש נכון בעיר כמותג בכדי למשוך תשומת לב של קהל רב ברחבי העולם תוך שהוא גורף מיליוני צפיות בסרט ומככב בפסטיבלים יוקרתיים לסרטי אימה וכן בפסטיבלים יהודיים מוערכים.

אנו לומדים כל הזמן, הופכים מדויקים וממשיכים לחפש את התסריטים שהופכים את הדימוי הכללי, חסר הפנים, של ירושלים למרחב אישי ולסיפור פרטי של אנשים יחידים המתמודדים בהווה עם העבר ועם מבט אל העתיד.

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה