מתוך ״עניינים אישיים״. מסע בין הסרטים ובין העולמות של הבמאיות חאג׳, חמוד וחטאב

נדמה לי שכתבתי את זה פעם: דתל״שים עושים את הסרטים הכי מעניינים. בעקבות צפייה בחמישה סרטים ישראליים המוקרנים בפסטיבל חיפה (ארבעה מהם משתתפים בתחרות העלילתית) ננסה לפתח את המכתם המעט פלקטי את זה לתובנה שיש בה משהו קצת עמוק יותר, ואולי גם לחלוטין ברור מאליו. חמשת הסרטים – כולם של במאיות. שתיים מהן ערביות-ישראליות. שתיים מהיהודיות נעות על ציר הדת: האחת דתל״שית, השניה חוזרת בתשובה. החילונית היהודיה התל אביבית ההדוניסטית מהסרט החמישי? היא במיעוט גמור (ודווקא היא הוגלתה מהתחרות הרשמית, למרות שסרטה ראוי לא פחות מהאחרים, ושובצה משום מה למסגרת שאמורה לעסוק בזהות יהודית, לכו תבינו את התיוגים האלה). כל ארבעת הסרטים של היוצרות בתחרות מנהלים ויכוח עז, מר, דרמטי והרה גורל עם העולמות בהם הבמאיות חיות. כשהעימות הערכי פוגש קולנוע טוב, יש לכך עוצמות עזות. נסקור את הסרטים לפי סדר האהדה שלי להם.

1. ״לעבור את הקיר״, רמה בורשטיין

על הסרט הזה נכתוב בהרחבה בסוף השבוע הקרוב, כשהוא יופץ מסחרית בבתי הקולנוע, ישבור קופות ויענג רבבות צופות. הוא המפויס מבין חמשת הסרטים, אבל גם הוא עוסק בגיבורה שנעה באי נחת בין עולמות חייה: בעלת תשובה שמחפשת אהבה. היא לא מסתדרת עם השיטה החילונית למציאת אהבה, והיא לא מוכנה להסתפק בשיטה הדתית למציאת שידוך, אז היא מכריזה על דרך משלה שגורמת לכל מי שסביבה – דתיים וחילונים – להיות משועשעים או מעוצבנים מכך שהיא עושה את זה בדרך שלא מוכנה לקבל את הנורמות המקובלות, לא פה ולא שם. התוצאה משעשעת מאוד. בעיניי זה סרט מקסים, נפלא עם תסריט מבריק, אבל על כך נכתוב עוד בקרוב.

2. ״עניינים אישיים״, מהא חאג׳

סרט הביכורים של מהא חאג׳ הוקרן השנה במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן. האם אפשר להכריז על האסכולה הנצרתית של הקולנוע הישראלי-פלסטינאי? אליה סולימאן הניח את התשתית וקבע את הטון ואת הסגנון: מבט חתום פנים – deadpan – ששואל במידה שווה מטאטי ומקאוריסמקי ומציג את העולם מנקודת מבט אירונית ואבסורדית. האני אבו-אסעד, שהתחיל כעוזר במאי של סולימאן, המשיך את הקו, שיכלל אותו והפך אותו לנגיש יותר – אבו אסעד הפך את הקולנוע הפלסטינאי-ישראלי-נצרתי להצלחה בינלאומית, וזכה לתשואות באמריקה (איליה סולימאן, שלמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, נותר במאי שאהוד יותר על האירופאים, שיודעים להעריך יותר טוב את הניכור ואת ההומור המעודן של סרטיו). ועתה מצטרפת מהא חאג׳ עם סרט ביכורים שחב לא מעט, כך אני חש, ל״כרוניקה של היעלמות״, סרט הביכורים הנפלא של סולימאן (שחוגג השנה יום הולדת 20, יאללה הקרנה חגיגית והוצאה בבלו-ריי).

סיפור הסרט מתמקד בזוג הורים מבוגרים בנצרת, שמנסים לשמור על קשר עם ילדיהם המבוגרים שכבר עזבו את הבית (או אולי נסו ממנו כל עוד נפשם בם): שניים ברמאללה, אחד בשבדיה. כל הסצינות של ההורים בנצרת מבויימים בדיוק עם המבט הסבלני, הסטטי, שמציג את ההתנהגות היומיומית במחוות הכי מינוריות שלרגעים נראים כמו כוריאוגרפיה קטנה. הג׳סטות החוזרות על עצמן של זוג הקשישים שכבר עייפו זה מזו מצליחות לגרום ל״עניינים אישיים״ להפוך לסרט רב הומור מיד בראשיתו, וזאת מבלי לספר בדיחה אחת. סגנון הבימוי ואופי הסרט משתנים מעט כשחאג׳ נעה מההורים אל ילדיהם. וגם כאן, הסרט עוסק במתח שבין דור ההורים ובין דור הילדים – הילדים רואים את עצמם מודרניים, מערביים, שמנסים לתפוס מרחק מאורח החיים הפרובינציאלי של הוריהם. אבל הסרט הזה, להבדיל מהסרט הבא ברשימה, מציג את הפער הבין-דורי הזה בהומור ובחמלה.

הסצינות ברמאללה, שמכניסות לעניין גם מפגש בין הדמויות ובין חיילי צה״ל במחסום, מסיעות אותנו כבר אל סרטו השני, והכועס יותר, של סולימאן, ״התערבות אלוהית״. אבל גם כאן, כמעט כל סצינה מובילה לרגע של מחול. ״עניינים אישיים״ לא רק מושפע מאליה סולימאן, אלא גם מערן קולירין (כמעט מפתה לכנות את ״עניינים אישיים״ הגרסה הפלסטינית ל״מעבר להרים ולגבעות״, יש דמיון מסוים בין הסרטים ובאופן שבו שניהם מתבוננים על משפחה על קו עימות – אישי ולאומי – ושניהם גם הוקרנו זה לצד זה במסגרת ״מבט מסוים״ השנה בקאן). המוזיקה של חביב שחאדה חנא, שזכה בפרס אופיר על המוזיקה של ״ביקור התזמורת״, רק מהדקת את התחושה הזאת. ״עניינים אישיים״, סרט חכם, שנון ועם רגעים מבריקים, היה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל חיפה (את ״לעבור את הקיר״ ראיתי בהקרנות האקדמיה). ונדמה שגם מהא חאג׳ למדה על בשרה את המחיר שבבימוי סרט ביכורים במימון קרן הקולנוע הישראלית: הסרט התקבל לפסטיבל ביירות, אבל אז נדחה מהסיבה שעבורם זהו סרט ישראלי (הכסף) ולא פלסטיני (היוצרת, הדמויות והתוכן). זה גם מה שקרה ל״כרוניקה של היעלמות״ ומאז סולימאן ממשיך לצלם את סרטיו בבית משפחתו בנצרת, אבל ללא מימון ישראלי.

״לא פה, לא שם״ של מייסלון חמוד. הבריחה לתל אביב

3. ״לא פה, לא שם״, מייסלון חמוד

חשמל. זה מה שקרה בהקרנת הבכורה הישראלית של ״לא פה, לא שם״, סרט הביכורים של הבמאית מייסלון חמוד, שכבר הוקרן בשבועות האחרונים בפסטיבלים של טורונטו וסן סבסטיאן (מסן סבסטיאן יצאה חמוד עם פרסים). זה די מדהים להיות עד לרגע הזה, כשקהל – חלקו שותף לסרט, חלקו צופה בו מהצד – נחשף לסרט והאנרגיה הנטענת בקהל לא פחותה מזו המוצגת על המסך. זו היתה הקרנה נפלאה, עם קתרזיס שקשה לשכוח.

חמוד, בוגרת בית הספר לקולנוע מנשר, מערבבת לנו את כל הדימויים שיש לנו בראש על צעירים ערבים בישראל ויוצרת סרט דובר ערבית, על שלוש נשים ערביות, בתל אביב. האחת עורכת דין בפרקליטות, השניה די.ג׳יאית וטבחית, השלישית לומדת הנדסת מחשב. שלושתן שותפות לדירה בכרם התימנים.

זה מתחיל כמו פתיחה לסיטקום: לדירת רווקות תל אביבית מגיעה שותפה חדשה. אבל בניגוד לשתי הבחורות המשוחררות, הבלייניות, שסוגרות כל לילה עם אלכוהול, סמים, מוזיקה ואולי סטוץ, החדשה היא בחורה דתייה, שנכנסת לחדר שפינתה בת הדודה שלה, שהתחתנה. השלוש, כאמור, ערביות (הדמויות מציגות את עצמן לפי שם וכפר הלידה – זו מתרשיחא, ההיא מנצרת, ההוא מאום אל פאחם – אבל אף פעם לא על פי הדת, למרות שהאחת נוצריה והשניה מוסלמית). ובעוד שהן התבוללו לחלוטין בתל אביב ונראות בנות העיר הגדולה, השותפה החדשה נראית ערביה מוסלמית עם כיסוי הראש המסורתי. ובעוד הן רווקות, שלא נראה שהן שותפות ללחץ של הוריהם למצוא חתן, היא כבר מאורסת, לגבר דתי, שמרן וקפדן. אבל בעוד סיטקום היה מיד מדגיש את נקודות העימות בין שלוש הדמויות, חמוד מראה עד מהרה איך השלוש הופכות לצוות מהודק. חציו הראשון של הסרט קליל ברובו, ומציג את עולמן של הדמויות, שפשוט רוצות לחיות חיים נורמליים ולעשות מה שבא להן. אבל כמו שהשם בעברית מסגיר הן לא פה ולא שם. השם בערבית, ״בר בחר״ (יבשה-ים), או השם באנגלית, ״בין לבין״, ממשיכים את זה: לא ברור מה הוא הבית ואיפה הגלות, והן יגלו עד מהרה שהעולמות שלהן יתנגשו חזיתית זה בזה. העולם המסורתי שהן באו ממנו ינסה להיכנס באלימות לתוך חייהן ולשלוף אותן משם. וגם כאן, התסריט הבלתי מתפשר של חמוד – בסרט שהופק על ידי שלומי אלקבץ ומוקדש לזכרה של רונית אלקבץ – לא נכנע לתכתיבי ז׳אנר ומכופף להם את היד. זה לא סיטקום וזו לא מלודרמה, אלא סרט על אחווה נשית שמתגבשת במהירות ועל שלוש נשים, ודמויות הלוויין שלהן, שעומדות כחומה בצורה מול רגעי המשבר הדרמטיים למדי שכל אחת מהן תחווה. ״לא פה, לא שם״ הוא סרט לילי באופיו שמתבונן בגיבורותיו מקרוב. למרות שהוא נע בין העולמות, הסרט נהנה מפסקול קצבי ופועם (לא מעט בזכות השירים של תאמר נפאר, שאף מופיע כאורח לרגע בסצינת חתונה אחת), הפסקול ואופי הצילום דווקא מעניקים לו מקום, שהוא יותר פה משם. זה סרט פוקח עיניים עבור קהל תל אביבי, ואמיץ עבור קהל פלסטינאי, שגם עבור אלה וגם עבור אלה מהווה הכרזת עצמאות נשית ולאומית ומציג דמויות שאומרות באופן ברור ומעורר השראה: אל תתעסקו איתנו.

״אנשים שהם לא אני״, הדס בן ארויה

4. ״אנשים שהם לא אני״, הדס בן ארויה

ואני חוזר לפסקת הפתיחה ותוהה בתמיהה ובתסכול: למה הסרט הזה לא היה בתחרות? אני לא יכול להבין את זה. "אנשים שלא אני״ הוא כמו יצירה אחות ל״לא פה, לא שם״ מבחינת העולם שבו הגיבורה חיה – לילה, מוזיקה, מועדונים, סמים קלים – אבל… זו הבעיה של פסטיבלי קולנוע: סרטים עומדים זה לצד זה ואי אפשר שלא להשוות ביניהם. את ״אנשים שהם לא אני״ ראיתי לראשונה בימי תחרות האקדמיה, וכשהוא הוצג בפסטיבל לוקרנו. יש בסרט הזה המון חן, שיושב ברובו על הנוכחות של הדס בן-ארויה, גם כבמאית וגם כשחקנית – בתפקיד שנע על הגבול המאוד עדין ולעיתים מבלבל שבין כנות ובין נרקיסיזם. אבל כשהוא נצפה בסמוך ל״לא פה, לא שם״, פתאום יש בו גם משהו נורא מפונק וקצת מביך בילדותיות שלו, של עולם שהדאגות שבו עיוורות לחלוטין למה שקורה בעולם. אבל במנותק מתמונת המצב החברתית של פסטיבלי הקולנוע, ״אנשים שהם לא אני״ הוא תמונת פרופיל אטרקטיבית לעולם הדוניסטי שבו שברון לב הוא המשבר הגדול ביותר. כלומר, ש״אנשים שהם לא אני״ הוא שיר הפופ המתוק, ו״לא פה, לא שם״ הוא הבלדה הבועטת והמטלטלת. סרטה של בן ארויה הזכיר לי במשהו את ״בטי בלו״, הפוסטר וההמנון של שברוני הלב הנואשים של שנות השמונים – גם בצבעוניות שלו, גם בנואשות של הדמות הראשית ואפילו בנוכחות של בן ארויה בתפקיד הראשי. הסרט, פרויקט הגמר של בן ארויה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב (שצמח לסרט באורך מלא), הוא תרגיל מוצלח מאוד במיזנסצינה: בן ארויה מהנדסת שוטים ארוכים-ארוכים שממחישים את הבדידות של הדמות שלה משאר העולם שבתוכו היא נעה. הסרט לא אחיד – בעיקר כי שחקני המשנה והדמויות שלהם מאוד לא אחידים בכתיבה ובביצוע – אבל אם מגיעים לסופו קל להבין את המהלך שבן ארויה רקחה ושקצת נמהל והתפזר בתור פיצ׳ר: סרט שבו מערכת יחסים חד צדדית בין בחורה ומושא אהבתה, הופכת בידיה של הבמאית בעצם למעין מיצג או מופע מחול. מהבחינה הזאת, ״אנשים שהם לא אני״ דווקא דומה יותר ל״עניינים אישיים״, שגם מתרגם בדידות אנושית לרגעים שנראים כמו שירה בתנועה.

5. ״בין העולמות״, מיה חטאב

משפט הפתיחה שלי לפוסט הזה? הנה ההוכחה שהוא שגוי. מיה חטאב היא הבמאית השניה בוגרת מעלה שמגיעה לפיצ׳ר עלילתי (קדמה לה הדר פרידליך עם ״עמק תפארת״) והוא לצערי התגלה כאכזבה. חטאב, שמגיעה ממשפחה דתית, יצרה סרט ששואף להראות שאהבה חזקה יותר מדת, ומספר על צעיר וצעירה – הוא יהודי מבית דתי, היא ערביה – שמנתקים קשר עם המשפחות השמרניות שלהם כדי שיוכלו לחיות ביחד. אבל כשהבחור נפצע באורח קשה בפיגוע דקירה בירושלים, הבחורה צריכה להתחזות למישהי אחרת כדי להיות ליד מיטתו, בחדר בו נמצאים הוריו הדתיים, שלא ידעו בכלל על קיומה. מה שהיה יכול להיות נקודת מוצא לדרמה בעלת עוצמה, מתפספס שוב ושוב, קודם כל על ידי תסריט לא מפותח שמחמיץ כמעט כל ביט דרמטי שהונח מולו על ידי רעיון שיש בו פוטנציאל לרגעי מתח רבים. וגם המסר הרומנטי מתמסמס ברגע שסיפור האהבה כלל לא נמצא על המסך. אבל סרטה של חטאב הופך מעניין לדיון כשהוא מוצג מול הסרטים של הבמאיות העמיתות שלה, חאג׳ וחמוד, שנדמה לי שמנסות להעביר רעיון דומה, בחיפוש אחר חיים אוניברסליים, ולא פרטיקולריים, חיפוש אחר אותנטיות אלטרנטיבית, מנותקת מזהות של דת ולאום. המטרה בסרטים האלה אינה לשכנע אותנו הצופים אם זה עובד או לא, אם זה נכון או לא, אלא לתרגם את הכמיהה הזאת לדרמה כתובה ולייצוג קולנועי אפקטיבי. חטאב, חאג׳ וחמוד יוצרות קואליציה של מסרים, אבל שתי הבמאיות הפלסטינאיות בסגנונות הכה שונים שלהן, הצליחו להפוך את סרטיהן ליצירות קולנועיות בלתי נשכחות, גם מהנות וגם – סליחה על היומרנות – חשובות.

====================

נ.ב: בעוד כמה דקות יוכרזו הזוכים בפסטיבל חיפה. נדמה לי שהזוכות נמצאות בפוסט הזה. (עדכון: אכן).

ציוץ