פתאום כולם מושפעים מאלמודובר? (פודקאסט קולנוע #113: ״השתיקה״, ״אור ירח״)
״צורים ליליים״. אלמודובר אדום
האזינו לפודקאסט הקולנוע השבעי של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או האזינו כאן
אני מדבר בין השאר על זה:
זה קרה לי שלוש פעמים בשבועות האחרונים: אני צופה בסרט, ואז מכווץ את הגבות ואומר לעצמי – רגע, זה נורא אלמודובר. שלוש פעמים בהן תהיתי, האם זה רק בראשי, או אולי השפעה לא מודעת, או אולי מחווה מודעת ומפורשת?
זה התחיל ב״יצורים ליליים״ של טום פורד. בהיותו מעצב, פורד לא זקוק לאף אחד שיהיה לו השראה כדי לבנות שוטים מסוגננים וחושניים. ובכל זאת, נדמה לי שהשימוש שלו בצבע אדום – ובגוון העמוק כדם של הצבע – מגיע מאלמודובר. אני מדמיין את טום פורד מנתח את ״אהבת בשר ודם״ כשהוא יושב לתכנן איך הולך להיראות הסרט שלו שעוסק בתשוקה, רצח ואין-אונים.
זה המשיך ב״לא פה, ולא שם״. הנשיות, הלילה, הצבעוניות, הים תיכוניות, השמחה הנואשת. נשים על סף התמוטטות עצבים. ואני מודה, שמתי לב לזה בצפייה שניה רק בזכות הראיון הזה של אבנר שביט ומייסלון חמוד.
אבל זה הגיע לשיא ב״אור ירח״. תשאלו, מה הקשר בין סרט קטן וריאליסטי המצולם בשכונת מצוקה בפלורידה ובין העולם האולטרה-מסוגנן של אלמודובר? וזו שאלה טובה. אבל במערכה השלישית, בארי ג׳נקינס, הבמאי, מסגיר משהו. בסרט שמורכב כמעט כולו ממוזיקה שחורה, פתאום צץ לו שיר ברזילאי של קייטנו ולוזו. השיר שקיבל סצינה שלמה ונפלאה ב״דבר אליה״. השיר הזה. זה לא יכול להיות מקרי, נכון? אבל מה הקשר בין ״דבר אליה״ ובין ״אור ירח״? אין קשר. אבל יש קשר בין ״חינוך רע״ של אלמודובר ובין ״אור ירח״.
אבל לבסוף, עם גוגל, התעלומה חצי נפתרת: השיר הזה הוא אכן הומאז׳ מפורש, אבל לסרט אחר: ״Happy Together״ של וונג קאר וויי מ-1997 (שבע שנים לפני ״דבר אליה״). מה שגורם לי עכשיו לקלוט, שאלמודובר, בעצם, עשה בעצמו הומאז׳ לוונג קאר וויי בסרטו.
הנה הסצינה שבשראתה נוצרה הסצינה בפתיחה החלק השלישי של ״אור ירח״.
אמנם "מאושרים יחדיו", אבל צריך לזכור שהרבה מן הקולנוע של וונג קאר וואי הוא לזכותו של כריס דויל, והנה חוף הים מזכיר יותר רגעים מתוך "הלאה המילים" של דויל שהוא לא פחות מקסם וערגה וזהות.
והקטע בדיינר, הוא מאוד "מצב רוח לאהבה"…
נעים לחזור הביתה.
בהמשך השנה יש להניח שג-הרמוניה של אורי סיון יצא לקולנוע, וגם הוא מושפע מאוד מהסגנון (העיצובי והמלודרמטי) של אלמודובר
בהמשך השנה יש להניח ש-הרמוניה של אורי סיון יצא לקולנוע, וגם הוא מושפע מאוד מהסגנון (העיצובי והמלודרמטי) של אלמודובר
ראיתי היום את 'אור ירח' ולדעתי, ה'מסר' של הסרט מוסגר דווקא בבחירות המוזיקליות שתואמות גם חלק גדול מהבחירות האסתטיות של הבימוי. אחוז המוזיקה ה'שחורה' האמיתית כאן הוא מאד נמוך. לפעמים כאשר מתחיל שיר 'שחור' ריאליסטי ועכשווי הוא נקטע לעומת משהו אחר. לעומת זאת יש כאן את מוצרט (בסצנת משחק הכדור מנייר בהתחלה- laudate dominum-הלחנה של "הריעו לה' כל גויים" מתוך יצירה כנסייתית שנקראת "תפילות ערבית של המוודה"), השיר המדובר שהוזכר בפוסט והרבה מוזיקה "אירופאית" ו"לבנה". העניין הוא שגם סגנון הבימוי כאן הוא יותר "אימפרסיוניסטי" ויותר קרוב (אם אני מפענח נכון) לספייק לי המוקדם (שמעריץ את אלמודובר וקרוב אליו בשימוש המסוגנן בצבעים). נראה לי שגם סגנונית הסרט עסוק בדילמה של זהות- מישהו עם נפש מעודנת ומורכבת בתוך התרבות ה"שחורה" האמריקאית שמה שמעניין אותה אלו דברים אחרים ממה שהוא מרגיש והכח שלו הוא בדיוק בחפיפה הזאת בין חיפוש הזהות של הדמות הראשית ולחיפוש (ולהתעקשות) הזהות האסתטית של הבמאי.