״סופרמן״ (1978). הוליד אימפריות

כ-200 אלף איש ראו בישראל את ״לוגאן״ המשובח ולפני שנופל עלינו עוד קיץ של סרטי קומיקס וגיבורי-על, סיכמתי עבור כתב העת ״ליברל״ את עשרת רגעי השיא של גיבורי העל בקולנוע ב-40 השנים האחרונות לפי סדר כרונולוגי. באופן משונה, כמעט אף אחד מהם לא באמת חדר אל תוך הקאנון הקולנועי, זה שמיוצג על ידי מועמדויות לאוסקרים או הכללה ברשימת הסרטים הטובים ביותר של מבקרי הקולנוע (״האביר האפל״ הוא אולי היחיד ששרט את תקרת הזכוכית של הז׳אנר). אלה סרטי גיבורי-העל שאני הכי אהבתי, האם פספסתי את האהוב עליכם?

פורסם ב״ליברל״, גיליון אפריל 2017 

עבור קהל שוחרי האיכות ״לוגאן״ – שובר הקופות הזוכה גם לביקורות מצוינות – מגיע עם ייחוס בעייתי: זהו הסרט העשירי בסדרת סרטי היקום של חוברות הקומיקס ״אקס-מן״ והסרט השלישי בסדרה המוקדשת להרפתקאות הסולו של וולברין, הקפטן של הנבחרת. במילים אחרות, כדי ללכת לסרט צריך להתוודע ל-12 סרטים קודמים, וזאת בהנחה שאתם בכלל אוהבים קומיקס, גיבורי-על והסרטים המבוססים עליהם. אבל ההפתעה היתה גדולה: ״לוגאן״ מסתמן כסרט הקומיקס שעשוי לפרוץ לתוך הקאנון הרשמי של הקולנוע ההוליוודי. הוא עושה לסרטי הקומיקס (באופן מודע ומכוון, אגב) את מה ש״בלתי נסלח״ של קלינט איסטווד עשה למערבונים. וכן, זה תרגיל בבימוי, בו הבמאי ג׳יימס מנגולד שואל את עצמו ״איך קלינט איסטווד היה מביים את זה?״ ומצליח לענות על כך בסרטו בכשרון מרשים. הקהל הרחב, בייחוד הצעיר, אוהב סרטי קומיקס ועבורו מפיקים יותר ויותר סרטים כאלה מדי שנה. אבל הוליווד הממוסדת, זו שגם דואגת לתדמיתה, מעולם לא הסכימה להפוך את סרטי הקומיקס למשהו שהוא מעבר לבידור פופקורן. אף סרט קומיקס או גיבור-על לא היה מועמד לאוסקר (בקטגוריית הסרט). מעולם. הממסד, האליטה, הגווארדיה המבוגרת והשמרנית, מסרבים לראות בסרטי גיבורי-העל יצירות מופת. האם ״לוגאן״ יצליח לעשות את זה?

על פי הספירה שלנו, ״לוגאן״ הוא הסרט העשירי שבו מנסים האולפנים, היוצרים והמעריצים לשבור את תקרת הזכוכית של הז׳אנר. סרטי המדע בדיוני השיגו את זה בזכות ״2001: אודיסיאה בחלל״, ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״מלחמת הכוכבים״. סרטי האימה עשו את זה עם ״מגרש השדים״ ו״שתיקת הכבשים״. האם ״לוגאן״ יהיה סרט הקומיקס הראשון שיהיה מחעמד לאוסקר וייכנס לקאנון הרשמי של הוליווד? אם כן, הנה התחנות בדרך לשם:

״סופרמן״ (1978)

אולפני וורנר קנו את חברת ההוצאה לאור די.סי קומיקס באמצע שנות השבעים, ומאז הם מחזיקים בזכויות של הדמויות סופרמן ובאטמן. מחוץ לחוברות הקומיקס, גיבורי העל נחשבו לדמויות המוכרות מהטלוויזיה, ובעיקר תוכניות הטלוויזיה לילדים בשעות הבוקר ובסרטים המצוירים. בשנות השבעים הם שודרגו לשעות הפריים-טיים עם הסדרות ״הענק הירוק״, ״וונדר וומן״ ולרגע אפילו ״קפטן אמריקה״. ואז אולפני וורנר הפכו את ״סופרמן״ לסרט קולנוע מושקע: מרלון ברנדו קיבל מיליונים בעבור כמה דקות מסך בודדות כאביו של סופרמן, ג׳ון וויליאמס כתב נעימה בלתי נשכחת וריצ׳רד דונר ביים את אחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים של הוליווד. ל״סופרמן״ יש גם חשיבות מנקודת מבט ישראלית: זה היה הסרט ההוליוודי הראשון שהופץ בישראל על ידי צמד בעלי בית קולנוע מהדרום – משה וליאון אדרי. ההצלחה העצומה של ״סופרמן״ בישראל היתה אבן הפינה לאימפריה הקולנועית של משפחת אדרי כיום, שבראשה רשת סינמה סיטי.

״באטמן״ (1989)

אולפני וורנר המשיכו את מירוץ החימוש שלהם בניסיון להעביר את מותגי הקומיקס שלהם אל הקולנוע ועם ״באטמן״ הם לקחו הימור מעניין: להפקיד את הדמות בידיו של במאי בעל חזון מזוהה שעשוי להרחיק את הדמות מהמקור שאותם מכירים המעריצים. וכך הופק סרט באטמן הראשון בידיו של טים ברטון, שליהק את ג׳ק ניקולסון לתפקיד הג׳וקר ופנה לפרינס שיכתוב שירים, כדי להפוך את גותאם למעין עיר קרקסית פריקית, עיר של נשף מסיכות.

״בלייד״ (1998)

קודם כל, ״בלייד״ עם ווסלי סנייפס היה אחלה סרט. רחוק מקאנון או הגדרות של איכות, זה היה סרט אקשן משובח. בי-מובי עשוי היטב. אבל בתולדות ימי סרטי הקומיקס זה גם היה סרט חלוצי: זהו הסרט הראשון שהופק על ידי אולפני מארוול, והסרט שעזר לחברת מארוול להיחלץ מפשיטת הרגל שלה ב-1996. מי שהקים את אולפני מארוול ועבד קשה מאוד כדי להחזיר לבעלות החברה את הזכויות לכל הדמויות שהיא מכרה לאחרים לאורך השנים היה אבי ארד, איש העסקים הישראלי שביחד עם איש עסקים ישראלי אחר, יצחק פרלמוטר, השתלטו על המותג ״מארוול״ בשנות התשעים. באופן שנראה כיום אירוני, ארד פנה לחברת ניו ליין, חלק מתאגיד וורנר, כדי להפיק ולהפיץ את הסרט, המבוסס על דמות קומיקס יחסית נידחת.

״אקס-מן 2״ (2003)

אבי ארד המשיך עם החזון שלו להפוך את גיבורי מארוול לדמויות קולנועיות והשלב השני היה העולם של ״אקס-מן״. גם כאן, כמו עם ״בלייד״, הוא חשב קודם כל על ״סופרמן״ ועל ההצלחות של וורנר ולכן הוא פנה לבני הזוג לורן שולר וריצ׳רד דונר שיפיקו את הסרט (אולי מתוך תקווה שדונר יעשה לאקס-מן את מה שהוא עשה לסופרמן). גם כאן, הרעיון הוא להביא במאי שמגיע מהשוליים, מהקולנוע העצמאי, ושיש לו חזון ייחודי לפרויקט. וכך הובא בריאן סינגר (״החשוד המיידי״). הסרט הראשון התבלגן לו, אבל השני כבר היה עמוק יותר, ובשניהם סינגר – הומו ויהודי – השתמש בגיבורי האקס-מן כדי לעסוק ביחס אל השונה וכמטאפורה לאנטישמיות ולהומופוביה.

״הענק״ (2003)

יש לסרט הזה אופוזיציה לא קטנה מצד המעריצים, אבל במבט לאחור, הוא אחד הסרטים המעניינים בפילמוגרפיה של מארוול. שוב, הברקת ליהוק של ארד, שפנה לאנג לי – אחרי ההצלחה העצומה של ״נמר דרקון״ – והציע לו להפוך לבמאי סרטי אקשן. האקשן לא היה הצד החזק בסרט, אבל הדרמה היתה משובחת, וכך גם הרעיונות הוויזואליים המעניינים שהפכו את ״הענק״ לקנווס עצום של ניסיונות בקולנוע עבור לי. ויש עניין נוסף: אחרי שנים שדיברו על כך, הענק הירוק היה דמות הקומיקס הראשונה שבוצעה כולה באפקטים ממוחשבים. זה עדיין לא נראה מספיק טוב, אבל זו היתה קפיצת דרך.

״ספיידרמן 2״ (2004)

סיפור תולדות מארוול מלא בישראלים. ומבין כל המותגים שיש למארוול, הגדול מכולם תמיד היה ספיידרמן. כולם רצו לעשות סרט ספיידרמן, והאמביציוזי מכולם היה ג׳יימס קמרון, שכמעט הצליח להרים גרסה משלו בשנות התשעים, אבל לא הצליח להבין למי שייכות הזכויות לדמות. חברת מארוול, שהתפרקה בשנות השמונים, פיזרה את הזכויות בין כמה וכמה מפיקים ואולפנים, ביניהם מנחם גולן. למעשה, בשנות השמונים, מנחם גולן ויורם גלובוס החזיקו את הזכויות הקולנועיות ללא מעט דמויות קומיקס – סופרמן, ספיידרמן ואפילו קפטן אמריקה. והם אף הפיקו סרטים איתם, אבל שלא נדע. מה שמצחיק הוא שהוליווד של 15 השנים האחרונות היא כמו התגשמות החלום של מנחם גולן, שככה בדיוק רצה לבנות את אולפני קאנון, אבל לא היה לו את כמות הכסף או הכשרון כדי להפוך את הסרטים האלה למשהו שהוא יותר מסרטים דרג ד׳ ומטה. הראשון שהצליח להפוך את ספיירמן לסרט היה סם ריימי. לא ג׳יימס קמרון, אמנם, אבל גם במאי מעניין. כמו עם ״אקס מן״ (וכמו עם ״באטמן״ של טים ברטון ואחר כך של כריסטופר נולן), הסרט הראשון היה בסדר, אבל הסרט השני היה הרבה יותר טוב, עם תסריט מעניין יותר. העובדה שהתסריט ל״ספיידרמן 2״ נכתב על ידי אלווין סרג׳נט, התסריטאי בן ה-70 שזכה באוסקר על כתיבת ״אנשים פשוטים״, העידה על כך שסרטי גיבורי על אינם רק עבור ילדים.

״האביר האפל״. שרט את תקרת הזכוכית

״האביר האפל״ (2008)

אכן, המותגים של די.סי קומיקס ואולפני וורנר היו בתרדמת בשנים שבהן מארוול עלתה וצמחה, אבל זה השתנה בשנות ה-2000 כשהאולפן החליט להקים לתחייה גם את סופרמן (בבימויו של בריאן סינגר, בוגר ״אקס-מן״) ואת באטמן, בבימויו של כריסטופר נולן. אם יש סרט אחד שכבר נכנס לקאנון ההוליוודי, זה ״האביר האפל״. הסרט לא היה מועמד לאוסקר, דבר שעורר זעם גדול (והביא לכך שמאז יש כשמונה סרטים מועמדים לפרס הסרט ולא רק חמישה), אבל הית לדג׳ר זכה באוסקר על תפקידו בתור הג׳וקר והמיתוס רק גבר כשהזכייה הזאת הגיעה אחרי מותו של לדג׳ר בגיל 27 מקוקטייל של תרופות ואלכוהול. ״האביר האפל״ הוא לא רק סרט פעולה עצום מימדים, הוא גם סרט עם תסריט מבריק ומבט סאטירי על מערכות הממשל והמשטר וכמה קל להכניס אותם למצב של שיתוק והרס עצמי (ולמען הרקורד: אני גם ממש אוהב את ״באטמן מתחיל״ של נולאן).

״איירון מן״ (2008)

ובאותה שנה, במארוול. עוד קפיצת מדרגה. אחרי עשר שנים בהן אולפני מארוול נתנו לאולפנים אחרים להשתמש במותגים שלהם בשותפות (כמו זיכיונות), ״איירון מן״ היה הסרט הראשון תחת מבנה תאגידי חדש שבו מארוול היא גם החברה המממנת של ההפקה ואחר כך רק מחפשת שותף לשלב ההפצה. אבי ארד הביא את ג׳ון פאברו לבימוי הסרט, אבל סכסוך פנימי בתוך החברה הביא לכך שתוך כדי העבודה, ב-2006, ארד פוטר ואת מקומו ירש בן טיפוחיו, קווין פייגי, המשמש כנשיא ההפקות של מארוול עד היום. ארד יזם את הסרט והתניע, אבל פייגי – שתמיד היה זה שבאמת הבין את עולם הדמויות של מארוול מבין אנשי האולפן – הפך את ״איירון מן״ לאבן הפינה של היקום הקולנועי של מארוול בדרך ליצירת הסופרגרופ ״הנוקמים״, שלתוכה מתקבצים (כמעט) כל הדמויות מכל הסרטים האחרים.

״קפטן אמריקה: חייל החורף״ (2014)

העשור הנוכחי הוא עשור גיבורי העל. טבלאות שוברי הקופות נשלטים על ידי עיבודי קומיקס וסרטי אנימציה. זה התפריט המוגש לקהל. ואחרי שבעשור הקודם עשו דברים מעניינים מבחינה קולנועית ותסריטאית ועסקו בניסויים, העשור הזה כבר גידל כרס והפסיק להתאמץ. אולפני וורנר לא מצליחים להפוך את יקום הגיבורים שלהם למוצלח במיוחד. וגם מארוול מתחילה להתקשקש עם יותר מדי סדרות טלוויזיה וסרטים. ״שומרי הגלקסיה״? ״דוקטור סטריינג׳״? ״אנט מן״? זה הכל נחמד מאוד, אבל לא באמת מבריק, חד פעמי או חיוני. יוצא הדופן בעשור הזה היה ״קפטן אמריקה: חייל החורף״. שוב – בראש ובראשונה סרט אקשן מעולה. שוב, הזדמנות ראשונה לבמאי/ם להוכיח את עצמם בקנה מידה כזה. כמו שגילינו את ריצ׳רד דונר ב״סופרמן״, את כריסטופר נולן ב״באטמן מתחיל״ ואת ג׳ון פאברו ב״איירון מן״, כך גילינו כאן את האחים רוסו. אבל גם כאן, דווקא הסיפור הדרמטי הוא שכבש: הדמות הכי פטריוטית מבין גיבורי העל מגלה שהממשל שהיא נלחמת עבורו מושחת והופך את קפטן אמריקה לנמלט מפני החוק. גיבורי העל תמיד הגנו על אמריקה מפני אויבים מבחוץ, ועכשיו הם מגלים שהאויב הכי גדול לאמריקה הוא הממשל עצמו. גיבורי-העל הפכו לא רק למטאפורה ודימוי, אלא לברומטר.

״לוגאן״ (2017)

יצירת מופת, ואולי סרט גיבורי העל המציאותי והעצוב ביותר. ועליו כתבנו בהרחבה כאן.

ציוץ