״הרוח במעטפת״. מנתחים את סקרלט ג׳והנסון

האזינו לפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן מתחת או הורידו כאן

היום, חג הפסח, לא הקלטתי את פודאסט הקולנוע השבועי שלי בשיתוף רדיו הקצה. אבל זו הזדמנות מצוינת להשלים את ההאזנה בפודקאסט מהשבוע שעבר.

על מה דיברתי:

״הרוח במעטפת״

המושג ״סייבר-פאנק״ עבר לא מעט גלגולים מאז שנות ה-80. הוא אמנם הומצא לכבוד ספרו של וויליאם גיבסון, ״נוירומנסר״ מ-1984, אבל הוא למעשה רלוונטי כבר ל״בלייד ראנר״, סרטו של רידלי סקוט מ-1982, ולמעשה האבא האמיתי של כל סרטי הסייבר-פאנק מאז ועד היום. אם תרצו לטעון שהרעיונות של ״בלייד ראנר״ הובעו בספרות המדע-בדיוני הרבה קודם (למשל אצל פיליפ ק. דיק שספרו היה הבסיס ל״בלייד ראנר״) כמובן שתהיו צודקים. אבל ״בלייד ראנר״ הפך את הרעיונות האלה לבעלי נוכחות ויזואלית. כמו ״מטרופוליס״ בשעתו, ״בלייד ראנר״ היה הסרט הכי משפיע מבחינה עיצובית על כל עולם המד״ב הטכנולוגי שבא אחריו. ואחריו הגיעו סרטי המנגה היפנים ״אקירה״ (1988) ו״הרוח במעטפת״ (1995). שניהם מושפעים מאוד מ״בלייד ראנר״, אם כי צריך להגיד: ״בלייד ראנר״ בעצמו הושפע מהעיצוב היפני. האחים וושאובסקי, מעריצים של ״הרוח במעטפת״ יצרו בהשראתו המובהקת את ״מטריקס״ (לכן, אם נראה לכם ש״הרוח במעטפת״ גנוב מ״מטריקס״, זה בעצם הפוך).

על פניו, העיבוד הקולנועי ההוליוודי ל״הרוח במעטפת״ מורכב מהשמות הכי מעוררי הזלת ריר, אם אתם פריקים של עולם הארט-האוס. אבי ארד, המפיק הישראלי של הסרט (והקפטן הקודם ופורץ הדרכים של אולפני מארוול), קיבץ לסרט שמות מעולים. זה מתחיל עם המעצב יאן רולפס. אולי ההברקה הכי גדולה כאן. רולפס היה למשך תקופה המעצב הקבוע של פיטר גרינאוויי, ועשה גיחה לעולם המד״ב עם ״גאטאקה״. העיצוב של ״הרוח במעטפת״ אמנם שומר אמונים לסרט האנימציה המקורי, אבל הוא ללא ספק הדבר הכי מרהיב בסרט. הוא למעשה הדבר שבשבילו באמת כדאי לראות את הסרט הזה. ובעיניי זה מדהים שנתנו למעצב של "זד ושני אפסים״, ״טובעים במספרים״, ״הטבח, הגנב, אשתו והמאהב״ ו״ספריו של פרוספרו״ (כמו גם ״אורלנדו״ של סאלי פוטר) לעצב סרט בקנה מידה כזה (וכן, נשכח לו את ״מהיר ועצבני 6״. כולנו צריכים להתפרנס).

על המוזיקה הופקד קלינט מנזל, האיש מאחורי הפסקולים של דארן ארונופסקי (״רקוויאם לחלום״ ו״המעיין״). ושחקן המשנה בסרט הוא טאקשי קיטאנו, שכבמאי היה נסיך הארט-האוס בישראל בשנות התשעים. וגם שובה של סקרלט ג׳והנסון לתפקיד רובוטית (אחרי שהיתה מחשב ב״היא״, חיזרית ב״מתחת לעור״ ומהונדסת גנטית ב״לוסי״) הופך אותה למלכת הז׳אנר.

ובכל זאת, תחת פיקודו של הבמאי רופרט סאנדרס (״שלגיה והצייד״), הסרט לא באמת מתעלה מעל לערכיו הוויזואליים והעיצוביים. להבדיל מ״בלייד ראנר״ ו״מאטריקס״, שלא רק שהיו מלהיבים הם גם ערערו את שאלות היסוד של חיינו (מה הוא אנושי? מה היא המציאות?) הסרט הזה נותר סיפור תעלומה פשוט ולא מאוד מתוחכם. רעיון עם פוטנציאל מבריק שנשאר בסופו של דבר רק פוסטר יפה.

״חמישה שחזרו״

סדרת הדוקו של נטפליקס מספרת על חמשת הבמאים הכי בכירים בהוליווד של 1941, ועל כך שכולם – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה – עזבו הכל והתגייסו לצבא המריקאי בתור במאים. זה נפלא.

מה ניגנתי?

איכשהו הצלחתי לחבר את ״2023״ הפרויקט המוזיקלי של איה כורם, גם ל״הרוח במעטפת״ וגם לפסח.

ציוץ