רשימת מטלות
קוראים יקרים, אלה משימותיכם לשבוע הקרוב:
1. ללכת ל"הילדים של מחר". מדווחים לי אלה שכבר הלכו לסרט שהאולמות ריקים למדי. ואז להמשיך לדון בו כאן. אוהדי הסרט: אנא עזרו לעדן ולאורית להבין למה הוא גדול. פורום פילם: לא, אתם לא יכולים לצטט טוקבקים באתר בקמפיין שלכם.
2. אם אתם מבקרי קולנוע: אתם מוזמנים להשיק כאן דיון ב"השתולים" של מרטין סקורסזי מיום שני אחרי הצהריים. אם כבר ראיתם את "הילדים של מחר" לפני כן, שימו לב לתפקיד שממלאת רוחו של ג'ון לנון (ובכלל, עריכת המוזיקה) בשני הסרטים.
3. אם אתם מתכנתים: מיצאו דרך בה בלוגרים יוכלו להעלות פוסטים טלגרפיים באמצעות סמ"סים. לא באמצעות אימייל סלולרי, סמ"סים. זקוק לזה אנושות, תודה.
4. לראות את "נאצ'ו ליברה" בדי.וי.די. בוז לג.ג על הגניזה.
5. לסינמטקאים: להתחיל להתדיין כאן איזה פליני חייבים לראות ועל מה אפשר לוותר. ולהפעיל לחץ על אנשי סינמטק תל אביב לשבץ הקרנות חוזרות לסרטיו (הרי לא הגיוני שכל סרט יוקרן שם רק פעם אחת).
6. לבקר אצל מפרסמי גוגל באתר, ולבחון את ההיצע בחנות התסריטים בלינקים בראש הדף ומשמאלו. כל קליק עוזר לממן את תחזוקת האתר ואיחסונו.
ובזמן שאתם עושים את כל זה אני יוצא לחופשה המשפחתית הראשונה שלי מזה ארבע שנים. אל דאגה, האתר ימשיך להתעדכן באופן סדיר, כל בוקר, ומיליציית "סינמסקופ" הגבירה כוננות ופטרולים לוודא שאף אחד לא בורח בזמן שאני לא באיזור.
אחרי שכתבתי את זה:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=5121227
גם אני אשמח להבין למה זה סרט גדול.
בעצם, חשבתי על זה, ונראה לי שיש לי תשובה להתפעלות מהסרט – יש איזושהי טעות טרגית שגורמת לאנשים להתבלבל בין רגשות חזקים ובין איכות. אם משהו מצליח להסעיר, או לרגש, אז זה חייב להיות איכותי.
אבל זה לא נכון. מניפולציות רגשיות הן משהו שמאוד קל לעשות ביחוד בקולנוע.
הסרט של קוארון מצליח בשני מישורים: הוא מרגש נורא, והוא עשוי מצוין, טכנית.
אבל בתור הדיוטת קולנוע ההישג הטכני לא מסעיר אותי, וברמה הרגשית הסרט נכשל לגמרי. אני מצפה מיוצר טוב שיתן לי איזשהו ערך מוסף מעבר ל"זה עשה לי להרגיש" ובילדים של מחר אין ערך מוסף כזה.
1. בימים האחרונים מתקבל אצלי הרושם שאם עוד לא ראיתי "הילדים של מחר", "בוראט", או "המעיין", אין לי מה לחפש כאן, מאחר ו-90 אחוז מהדיונים בזמן האחרון עוסקים בסרטים האלה. אני מניח שאני צריך ללכת לעמוד בפינה.
2. ראו סעיף 1.
4. ב"עכבר העיר" התפרסמה ביקורת די פושרת על נאצ'ו ליברה. למרות הדחף המותנה להילחם בממסד בכל עת, אני חושב שאני יכול להבין מה עבר לאנשי ג"ג בראש כשהחליטו לגנוז סרט על מתאבקים מקסיקנים…
5. לא ממש משוגע על פליני. נראה לכם שיש משהו לא בסדר איתי? (אבל "שמונה וחצי" סרט נהדר, עד כמה שאני זוכר. זה היה מזמן).
"סאטיריקון" כמובן, אחד הגדולים של פליני. אסור להחמיץ בשום אופן, זה הזמן לגלות את הסרט המדהים הזה מחדש.
וכמובן, כל הסרטים המוקדמים שלו עם מרצ'לו מסטרויאני וג'ולייטה מסינה. ובכלל, רק בשביל האפשרות לשטוף את האוזן באיטלקית העסיסית של פליני ואחר כך לצאת אל הלילה התל אביבי, צריך להגיד לסינמטק תודה.
אני מודה שמעולם לא הצלחתי להשלים עם תהילתו של שמונה וחצי (למרות שכמובן שצריך לראות אותו). לעומת זאת לה דולצ'ה ויטה- אחד הגדולים אי פעם.
וחוץ מזה "והספינה שטה" הוא סרט פחות מוכר אך יוצא מן הכלל שחובה לראות. כל פעם שאני מתיישב מולו (וזה כבר קרה 5 פעמים) אני מתפעל מחדש מעושרו הרעיוני והחזותי.
אני בדיוק כותב עכשיו עבודה על פליני ככה שהאירוע הזה ממש במקום. אני תמיד ראיתי את לה דולצ'ה ויטה ושמונה וחצי כסרטים משלימים אשר עוסקים בקבלה או אי הקבלה של הקיום שלך. משמונה וחצי הוא באמת זרם למקומות אחרים ומיוחדים. אני אוהב מאד את רומא, וגם את הספינה שטה. דווקא את סטירקון המדובר לא יצא לי עדיין לראות.
נ.ב. אני גם אוהב את לה סטרדה, מאד אחר, אבל עדיין מיוחד.
דבר אחד חשוב – תהנו בחופשה!
"ילדים" מופתי לא רק בגלל הצד הטכני שלו, כמובן, אלא כיוון שהוא מצליח לרתום איקונוגרפיה ומצב סטטי עכשווי לכדי אמירה חדשה (ואופטימית) על מה זה אומר בדיוק להיות הדבר הזה, נו, "אדם". וזה הסרט הראשון שמצליח לשרטט תשובה שגוזרת אנושיות מגבריות דווקא, וליתר דיוק מאבהות, שהיא הרגע המדויק שבו אדם אחר הופך, ולו לרגע, לחשוב יותר ממך. כלומר, הביולוגיה סופה להכזיב (קשר הדם הוא תמיד הגבלה), ולכן לא ניתן לגזור מערכת אתית ממנה, אלא יש לכונן אחת כזו, שהיא תוצר של אדם שנוכח אל מול המציאות (ההיפר ריאליזם של הסרט) ומבנה, בתוכו, אי קטן של אמת. כי הוא הכריע, כי הוא לקח על עצמו אחריות. וזו התקווה הגדולה שקוארון משאיר לנו – בתוך תרבות על סף קריסה (כתוצאה מזרמים פוסטמודרניים שהגיעו עתה אל ההמון, ולכן שילוב תמות האמנות השונות בתוך התופת, כלומר, מחוץ להקשר) צריך להתחיל לבנות מחדש, אך הפעם באופן מפוכח, המבקש לעצמו ראשית שונה מהותית מהקודמת, שהביאה עלינו את כל הפורענות הזו.
יצאתי נפעם מה"ילדים של מחר". אני חושב שהדימויים החזותיים של קוארון עוצמתיים – מחנה הפליטים שלו למשל הוא מיקרוקומוס לתחלואיו של עולמנו אנו.
דובר כבר לפני, למרות שזו הייתה לגמרי גם הרגשתי עוד במהלך הסרט, על העשייה הוירטואוזית של קוארון.
שום דבר לא מכין את הצופה לאותה צסינה ארוכה בחצי השני.
והעולם העתידני שלו הוא היצירה הבדיונית הכי ריאליסטית שראיתי.
אני מתחיל מהסוף:
6. מספיקה לחיצה על הגוגל-אדס כדי לעזור? אם כן אז אני עוזר בכיף.
5. לבושתי כמעט ולא ראיתי סרטים של פליני, אז אני מקווה להשלים כמה שיותר. לצרעי, כמו שסטיבי אמרה, אני לא אוכל להגיע לכל ההקרנות בגלל לימודים ועבודה, אבל אני אנסה כמה שיותר.
4. רשמתי, זה נכנס לרשימת ההמתנה שלי. עוד לא גמרתי את כל פקינפה, וזה יותר דחוף לי.
3. עבור, לא רלוונטי אלי.
2. הלוואי.
1. מה, ולשלם מחיר מלא לסרט? ועוד ברב-חן? אם תהיה הזדמנות להגיע ליס פלאנט, או אפילו לגבעתיים או סינמה סיטי, אז אני אראה. בינתיים אני מחכה לדויד.
אני אוהב את פליני המוקדם אבל לא מתחבר בכלל לפליני המאוחר.
"אי ויטלוני" ו"לה דולצ'ה ויטה" – סבבה, אבל את "סטיריקון" אני לא מסוגל לראות במשך יותר מעשר דקות.
הילדים של מחר סרט מדכא ביותר מהשניה הראשונה ועד האחרונה. יכול להיות שאם הייתי מגיע מוכן נפשית להתעללות הזאת הייתי "נהנה" יותר.
יתכן ומבקרי קולנוע וסטודנטים יכולים להתפעל מהשגים טכנים יוצאי דופן. אותי זה לא מענין. אני הרגשתי שאני מעדיף למות מאשר לחיות בעתיד שהסרט מציג, והתשעים דקות שחייתי בעתיד הזה זכורות לי כסיוט נורא.
ברור לי שליצור סיוט אמין יכול להחשב כהישג, אבל למה על חשבוני?
מה לעשות, באנדר, אמנות לפעמים לוקחת אותך למקומות שלא היית רוצה להיות בהם. ו"סרט גדול" הוא לאו דווקא סרט שאתה יוצא ממנו מרגיש כמו קינג. אם אתה חושב שהעולם הוא אחלה בחלה, ובא סרט שטיפה מזעזע אותך וגורם לך לחשוב פעמיים על המציאות בה אתה חי, לפעמים זה הישג יותר גדול מאשר לעשות בידור אפקטיבי.
זאת הסיבה שאנשים מתלהבים מהסרט. ליצור סתם סיוט זה חסר טעם ופואנטה. סיוט קולנועי הוא בעל ערך כשיש בו היגיון; כשהוא מתקשר לחוויות שאתה מכיר ולמציאות בה אתה חי.
ובנוסף, ההחלטה לסיים את הסיוט בנימה של טיפ-טיפ-טיפ-טיפה תקווה לגאולה מספיקה לאנשים מסוימים בשביל להחשיב את הסרט כסרט אופטימי.
על פי התנאים של גוגלפרסומות, אסור לך לשדל אנשים ללחוץ עליהן. אבל אני לא אלשין עליך.
4. ואני עדיין מנסה לחשוב אם "הילדים של מחר" הוא תרגום מוצלח או מפוספס לחלוטין. לכאורה – השם מאוד מתאים לסרט – הוא מתמקד בעתיד, בילדים שיוולדו, כמו שאכן קורה בסרט, ואם ניזכר ששם הספינה הוא "מחר", אנחנו בכלל במצב טוב. אבל אני חושב שהסרט הוא לא על הילדים של מחר אלא באמת על ילדי האדם, שזה אנחנו, שזה הדור הזה, הבוגר, החי, ולכן נראה לי שהתרגום אמנם מרוויח משהו (ויש לי הרגשה שזה במקרה), אך מאבד משהו אחר. אבל אם אלה יהיו הצרות שלנו, העתיד יהיה מושלם.
ואלה שלושת הדברים שמשום מה לא נכנסו לתגובה הקודמת:
1. כדאי שבלוח המודעות האלקטרוני ב"רב חן" דיזנגוף ישנו את Children of Man ל -Children of Men. זו לא אנגלית תקנית וגם גורם לזה להישמע כמו סרט של וין דיזל – ילדיו של גבר, הסרט החזק של השנה.
2. מערכת הסאונד ברב חן 1 פשוט מעולה. לפעמים הייי קרוב ללהשתיק כמה אנשים תמימים עד שהבנתי שהסרט מקיף אותי לגמרי. מובן שגם עריכת הסאונד מעולה.
3. כן, זה אחד הסרטים הטובים של השנה, כן, התסריט קצת בעייתי ויש הרגשה שכל אחד מחמשת התסריטאים קבל חלק מסויים לכתוב. הצילום מדהים ואני מסכים עם כל הדבריפ הטובים שנאמרו כאן.
————-ספויילר ——————ספויילר —
אבל אתם באמת חושבים שהסוף אופטימי? זה נראה לי כ"כ פסימי. ברגע בו קי יוצאת עם התינוקת הבוכה מהתופת, כולם אמנם עוצרים ומסתכלים בהשתאות, אבל הההשתאות הזו כ"כ צבועה. ברגע שנשמע פיצוץ או ירייה, הכל חוזר לאותו מצב. האם תינוקת אחת תצליח לשנות משהו? האם מישהו שם בכלל רוצה לשנות משהו?
———ספויילר———–
לגבי הסוף:
התמונה האחרונה בסרט היא אמנם הגעתה של הספינה המובטחת (מה שמוכיח שקיים הארגון המדובר וכ'), אבל לדעתי זה לא סוף הסרט.
הסוף מתגלה בפס הקול שמלווה את כתוביות הסיום – קולות צחוק ומשחק של ילדים – מה שבעצם נותן לך להבין שהסוף הוא בעצם סוף טוב:
קי הגיעה למקום מבטחים, שם הצליחו לגלות מדוע היא מסוגלת ללדת והצליחו לפתור את מגיפת העקרות, ומאז כולם משריצים ילדים כאילו אין מחר, והעולם חזר להיות מקום טוב לחיות בו (*אנחת רווחה*)…
"שתולים" הוא שני צעדים מ"מאספטרפיס", סרט שעשוי מחומרים של קולנוע גדול. סקורסזה מנער מעצמו את המכובדות ומרביץ קולנוע חצוף, אלים, נועז, חריף ומהנה להפליא. פחדתי להתאכזב ואני כל-כך שמח שהתבדיתי. סרט מצויין, סקורסזה במיטבו. (אפילו שחצי מהקרנת העתונאים הסרט היה לא בפוקוס)
גילית פ' מיותרת ב"מאסטרפיס" מהפוסט הקודם. עמכם הסליחה…
מצטרף לדעתו של רתם על "השתולים". סרט מצויין ומלהיב, הכי טוב של סקורסזה מאז "פסגת הפחד".
http://www.rollingstone.com/news/story/11982641/hot_actress_sienna_miller_aims_to_leave_the_tabloids_behind
לטעמי הסוף עם צחוקם של הילדים היה דווקא פסימי לטעמי. הצחוק הזה, דווקא כאב לי. זה אותו צחוק שעלול להעילם כליל, זהו אותו צחוק שצריך לשמור עליו, לא המשך של הסרט, אלא דווקא המשך האימרה של הסרט.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3318133,00.html
ביקורת טובה מאד.
מעניין לשמוע על הצחוק של הילדים בסוף.
בוונציה היו מחיאות כפיים סוערות ולא שמעתי את הצחוק.
אנשים מתרעמים על כך שהסרט מלא ב"חורים בעלילה", זו דעתי על כך:
אין תשובות ברורות למתרחש ב"הילדים של מחר" כי הכוונה של הכותבים והבמאי, כך אני משער, לא הייתה לתת כאלו מלכתחילה.
הסגנון הכמו-תעודי עוקב אחרי הגיבור במסע שלו וכל מה שמתרחש ברקע הוא התפאורה. הסיבות, לדעתי, לא מעניינות את קוארון – אלא התוצאות. התוצאות הן עולם כאוטי, מין אנושי על סף הכחדה, יחס מזעזע למהגרים ולחלשים ועוד כאלה נבלות. כלומר – תסתכלו על העולם המתואר בסרט ותראו את העולם שבו אתם חיים, או לפחות פיתוח של העולם הזה.
המחסור בהסברים תורם לתחושה הריאליסטית – זווית הראייה של הצופה בסרט ולא יודע בוודאות מה הוביל לאירועים ולמה הם מתרחשים גורמת להשלמת הפער הזה בין הזמנים והאירועים על ידי הצופה. וכל צופה על פי השקפת עולמו. נוצרי מאמין יכול להעניק לאירועים פרשנות דתית – חרון האל. צופה חילוני "שמאלני" – יכול להגיד שהכל קורה בגלל אופן ההתנהלות המילטנטי של העולם. צופה חילוני ימני – יכול להגיד שהעולם אינו מספיק מיליטנטי. צופים שתומכים באיכות הסביבה – יגידו שהעולם הופך את יוצרו כנגד האדם שרמס אותו.
תשובה תסריטאית אחת הייתה מעניקה לסרט נראטיב מוגדר מידי שחלק מהאנשים יכולים היו להפריך בזילזול (ולבטל בטענת חוסר אמינות).
ובמילים אחרות – במקום ליצור סרט מדע בדיוני לפי חוקים מוגדרים, קוארון יצר סרט עתידני שהוא יותר ריאליסטי מבדיוני.
לטעמי הבחירות האלה יוצרות את עוצמתו של הסרט וגם לפחות אמירה אחת נוקשה וברורה על העולם – זה בעתיד, אבל בעיקר בהווה.
מוזר שכתבתי משהו טיפה שונה אך מאד קשור לזה במקום אחר. אני מכנה את הסרט בידיון ריאליסטי, ולא מדדע בידיוני.
הרשו לי לומר כמה משפטי כפירה. אני לא אוהב את סקורסזה. הדרך שבה הוא מזיז את המצלמה נראתה לי תמיד שרירותית ושוויצרית. אבל בכל זאת הלכתי אתמול לראות את ה"שתולים". ראיתי את המקור ההונג-קונגי (ומאוד אהבתי), ובעקבות הביקורות הנלהבות, החלטתי לנסות בכל זאת. צר לי לומר שלא אהבתי. התסריט הטוב והמשחק המרשים (במיוחד של די-קפריו וניקולסון) אינם מכסים על סרט שלא כל כך מספר סיפור כמו שהוא משחק בלספר סיפור. השימוש של סקורסזה במוזיקה ובעריכה על מנת ליצור סיקוונסים כאילו מהודקים, אבל בעצם אותם סיקוונסים גם מרחיקים את הסרט מהריאליזם, ובכך מורידים מאוד מהעוצמה שלו. שימו לב ששתי הסצינות האלימות בסוף נקיות לחלוטין ממוזיקה- וזה לא סתם.
אני דווקא מאוד אוהב את סקורסזה, אבל קצת מסכים איתך על "השתולים". לא ראיתי את המקור ואני לא בטוח שהשוואה בכלל היא דבר נכון. הסרט מהנה, אפילו סוחף לעתים, אבל בסופו של דבר, כמו רוב סרטיו האחרונים של סקורסזה, לא מצליח להיות משהו חשוב באמת, סרט שנשאר איתך גם אחרי הצפייה. די קפריו וניקולסון מעולים, אבל מאט דיימון הוא אחת הטעויות הגדולות של הקולנוע ההוליוודי העכשווי – הבנאדם לא עובר מסך, הוא כ"כ מחוק. זה לא שחקן, זה ממלא מקום, פונקציה (וזה עבד טוב רק פעם אחת, ב"הכשרון של מר ריפלי").
מצד שני, לא קשה להבין למה הסרט כ"כ מצליח, ולדעתי גם יצליח כאן. בסופו של דבר הוא באמת קולנוע בידורי מעל הממוצע וסרט שיוכלו להמליץ עליו בקלות אצל גיא פינס – הוא יהנה מהאקשן, היא מדי קפריו, כולם ביחד מניקולסון.
ספוייייייייייייייייייייייייייייייייייייילר.
ושאלה – האם בהקרנה שהיית הקהל צחק בחלק האחרון של הסרט, כשהדמויות מתחילותלסחל זו את זו? בהקרנה בה הייתי זה משום מה גרם להרבה אנשים לצחוק. פספסתי בדיחה?
דן: אני הייתי בהקרנה של 20:30 ביום שישי ביס פלאנט. יכול להיות שהיינו באותה הקרנה ? גם אני שמתי לב שאנשים התחילו לגחך בסוף (אחד מהם אפילו אמר "מה, זה קומדיה ?!"). ההרגשה שלי הייתה שזהו צחוק של מבוכה, של אנשים שראו סרט שמנסה להיות רציני לכל אורכו ובסוף קצת מאבד רסן.
ואגב: יכול להיות שזאת רק הרגשה אישית שלי, אבל אם כמות האנשים שמגיעה לקולנוע בקניון אילון בשישי בערב היא לא גדולה במיוחד (בטח לא בהשוואה לסינמה סיטי), מה זה אומר על ההצלחה (כישלון ?) המסחרית של פרויקט יס פלאנט ?
איפה מקרינים את השתולים שכולם כבר ראו את זה?
הסרט מוקרן בהקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ אתמול והיום. בנוסף, הוא הוקרן לתקשורת במהלך השבוע האחרון, ובאחת ההקרנות האלה ראיתי אותו. גם בהקרנה כזו צחקו, אבל האנשים שמגיעים לשם גם הם לא תמיד מבינים במה מדובר. ואגב, אני לא בטוח שהסרט מנסה להיות רציני לכל אורכו. אני חושב שיש בו הרבה הומור, בעיקר בזכות הדמות של ניקולסון (או יותר נכון – ניקולסון עצמו).
(שוב ספוליורון)
דווקא סצינות החיסולים לא נראו לי כאיבוד רסן, הומוריסטי או אחר, אלא כהמשך ישיר של אותו קו. היריות המדויקות בראש, שחוזרות על עצמן, הן תוצאה של מה שלימדו את כל הדמויות באחת הסצינות הראשונות בסרט והן עושות את זה במטרה אחת – להרוג בוודאות. אותי זה לא הצחיק ולא הביך.