"אף פעם לא מאוחר מדי", עדכון שני
לפני שבוע התחלנו לעקוב כאן אחר צילומי הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". זה היה העדכון הראשון. בדרך, הופיעה על הסרט כתבה חביבה ב"גלריה", והצוות סיים את ימי הצילום התל אביביים ופנה לימי הצילום בדרכים. הנה סיכום השבוע הראשון (פלוס צילומים בלעדיים), מאת הבמאי, עדו פלוק (ויש בונוסים בסוף):
"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #2
"השבוע התחיל לא רע בכלל: הצלחנו לצלם כמעט 12 דפי תסריט ביומיים, בלי להתפשר יותר מדי. כולם בלוקיישן אחד מרכזי: הבית של אמא של הרצל, שרה, אותה משחקת שחקנית תיאטרון גשר, פירה קנטור. ביום שלישי נסענו לחצרים, וצילמנו שם יום שלם את סצנת המפגש של הרצל ודודה חיה (שפרה מילשטיין). לקחנו את הזמן, כי ידענו שרביעי-חמישי-שישי מתוכננים להיות ימים קשים ועמוסים במיוחד הכוללים נסיעות לצפון ומעברי לוקיישן רבים. ברביעי ב-4 בבוקר, על איילון, במרחק של כ-400 מטר זו מזו, שבקו שתי המכוניות שלנו חיים: הוולוו הישנה פשוט הפסיקה לעבוד (מצבר מרוקן), והנגרר של הטנדר השתחרר מהתושבת והתחיל לרקוד על הכביש, וכמעט שניתק מהמכונית באמצע נסיעה. היינו תקועים. זה היה נראה כמו יום אבוד.
הוולוו, כוכבת הסרט האמיתית, תקועה באיילון צפון בארבע בבוקר
"אבל בשביל זה ברא אלוהים מפיקים. ברק שביט, המפיק בפועל, עלה על הטלפון והתחיל לטפל בענייני הגררים והתיקונים, מציאת מוסכים מתאימים ותיאום החזרת השחקנים הביתה. בינתיים הגיע גל גרינשפן, המפיק הראשי של הסרט (שפתח עכשיו חברת הפקה, גרין פרודקשנז שמה, וזה הסרט הראשון שיצא תחתיה), ובתיאום עם ירון, עוזר הבמאי, התוכניות הוחלפו, הסצנות שהיו אמורות להצטלם באותו יום התמקמו בנוחות בימים אחרים, ואני, איתי מרום (הצלם), ונוני (שמשחק את הרצל) נשלחנו לכנרת, בצוות מצומצם. זה הפך להיות היום הכי פרודוקטיבי והכי יפה שהיה לנו. חוסר התלות בלו"ז צפוף, והידיעה שכל מה שאנחנו עושים היום הוא "בונוס", פתחה אותנו להמון דברים מסביב. עבדנו קשה, אבל נהננו מכל רגע. הלואי שהיה אפשר לצלם את כל הסרט ככה (אבל אין זמן, ואין כסף)".
נוני גפן (המגלם את הרצל) ושפרה מילשטיין (דודה חווה) בסצינה מתוך "לעולם לא מאוחר מדי"
==================
אגב, בשבוע שעבר התחילו צילומיו של סרט עצמאי נוסף שמומן בחלקו על ידי גיוס כספים מהציבור (וגם בו, כמו ב"אף פעם לא מאוחר מדי", יש עניין עם מכוניות): "שניים בלילה" של רועי ורנר וירון ברובינסקי. הצעתי לורנר שיעלו גם הם את יומני ההפקה שלהם כאן ב"סינמסקופ" אבל הם העדיפו לשמור את החומרים לאתר הפרטי שלהם. אז העיפו מבט בגלריות שהם העלו משני לילות הצילום הראשונים של הסרט, ביום רביעי וחמישי האחרונים. הנה תמונה למשל: ורנר משמאל עם המוניטור ביד. חיים אסיאס, הצלם, עם הסטדי-קאם. ברובינסקי וקרן ברגר, השחקנים, מתחת לתאורה.
=============
ואם אנחנו בענייני יומני הפקה של סרטים, האם החמצתם את הדיווח המצולם (והבלעדי) על סיום צילומי "שיעור באהבה" של אבי נשר?
הסרט של פלוק בהחלט יהיה מעניין.
אוללה. ההוא עוד לא התחיל אפילו את המשחק המקדים וכבר הוא רץ לספר לחברה. כבר מזמן אני תוהה לי מתי יתקיים מצב שבו תשפך האמבטיה הזו הקרויה במקומותנו קולנוע עצמאי, יחד עם כל התינוקות המגודלים שמצאו בה מקלט. לא מדובר בקולנוע וודאי לא בכזה עצמאי משום שלא מדובר באומנים, בכאלה שיש להם מה לומר אלא בסוחרי נעלים, כאלה שכל מה שמניע אותם זה לא הרצון לעשות קולנוע אלא הרצון להיות מין רוני פלי. כך קורה שהכאילו במאי הזה, במקום להיות שקוע עכשיו בסרט, עסוק בלבל תמוח עם סיפורי מהסט, יענו בניסיון עילג לחקות את מה שנתפס אצלו כשיטת פלי ומבלי להבין בכלל שרון פלי עצמו הוא מוצר וירטואלי ותו לא.
מצטער עמית, אבל לא נראית לי ההשתלחות הסתמית שלך בבמאי שמקדיש עשר דקות בכתיבה לסיכום היום. מה צורם לך?
בתור מי שהשקיע כמה שקלים בסרט, אני דווקא שמח לשמוע על ההפקה.
(ורונירון פלי הוא בכלל אורן פלי)
רוני פלי הוא יצור וירטואלי שאינו קיים מחוץ לגבולות תגובתו של עמית.
וכולנו חולמים,כמובן, להתקיים בתוך טוקבק, ושם בלבד.
כתגובה לעמית, אני חייב להגיד שדווקא סוחר נעליים מעולם לא היה משקיע הון עצום כמו הסכום שדרוש לעשיית סרט (אפילו סרט עצמאי) בתחום כל כך מסוכן ולא רווחי כמו תחום הקולנוע הישראלי.
כי בסופו של דבר המוצר מיועד כמעט בלעדית לעיניים ישראליות, וכמו שאתה מדגים בתגובתך – פרגון זה לא ממש הצד החזק שלנו.
לרגע חשבתי שעמית יעלה על נקודה נכונה, אבל הוא סתם לקח את זה לכיוון של חוסר הערכה, מבלי לדעת מה באמת קורה בהפקה הזו.
הנקודה שאני מחזיק בה, היא שלעיתים אנשים שיוצאים מהר לצלם בצורה עצמאית מונעים מתוך הרצון לעשות, יותר מהרצון לעשות סרט טוב ככל האפשר. ככה הם ממהרים יותר מדי בליהוק, בתסריט ובפרה פרודקשן ורק מחכים לעמוד מאחורי המוניטור.
אני בכלל לא בטוח שכאן מדובר בתופעה שכזו (אני לא מכיר את הנפשות הפועלות), ולכן אני לא מבין את חוסר הפרגון של עמית, במיוחד בהתחשב בכך שזה לא כאילו שהוא עשה כבר חמישה סרטים איכותיים בתמיכת הקרנות, ומביט מלמעלה על תעשיית הסרטים העצמאיים בישראל.
תרצה או לא תרצה, בסופו של דבר כולנו פחות או יותר קולנוענים עצמאיים. ככה זה בתעשייה שלנו, גם אלו מאיתנו שזכו לקבל תקציבים.