הנה משהו מארכיון "סינמסקופ": סקירה של אולמות הקולנוע הטובים והגרועים בתל אביב. זה פורסם ב"זמן תל אביב" ב-2 באוקטובר 1998 (לפני שמונה שנים).

הטוב, הרע והמפואר
לכבוד החגים: מצעד שנתי (חד פעמי!) לדירוג אולמות הקולנוע הטובים ביותר והרעים ביותר בתל-אביב

ברוב בתי הקולנוע עולה כתובית על המסך לפני הסרט עם נוסח פחות או יותר קבוע: "חברת א.ב.ג.ד שמחה לארח אתכם בקומפלקס רב-א.ב.ג.ד. בקולנוע זה הושקעו כסף ומאמצים רבים כדי להנעים את שהותכם. אנא שמרו על הניקיון ועל שלמות הריהוט, כדי שתוכלו להנות מהם גם בעתיד. תודה". אין הקדמה מעצבנת ומקוממת יותר מזו. ההתנשאות הגלותית של בעלי בתי הקולנוע – שתופסים את עצמם כמארחים ואת הצופים כאורחים, כאילו לא מדובר בביזנס, כאילו לא קנינו כרטיס (לא זול) בכניסה – היא כל כך אופיינית למצב הקולנוע בארץ. מצב בתי הקולנוע בארץ לא טוב. רוב האולמות מאוד בינוניים ולא מגרים לצפייה. איכות ההקרנה לא מוקפדת, המזנונים דלים, הסדרנים מחפפים בעבודתם. אבל עדיין, לבעלי הבית חשוב להבהיר (מעל גבי קטע צלולואיד לא צעיר, שכבר נראה סרוט, מרוט וקופצני) שהם מארחים אותנו ושאנחנו נשמור על נימוסינו ונשתדל לא לעקור את הכסאות או לירוק על המסך. הפטרונות הזאת, שרואה בצופה הממוצע גוש לכלוך שנדבק למושב, ולא לקוח שצריך לנסות להרשים אותו ולגרום לו לרצות לחזור שוב לביקור, היא שגורמת לאותם בעלי רשתות לבנות אולמות קולנוע עם מעט מדי מחשבה, פחות מדי השתדלות ויותר מדי קיצורי דרך. אותה חשיבה בדיוק מאפיינת גם את מדיניות רכישת הסרטים בארץ. ואין זה מפתיע: המפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם, לרוב, אותם אנשים.
בזכות שני אולמות קולנוע, תל-אביב יכולה להרשות לעצמה להיחשב עיר אירופאית. הצפייה בסרטים באולמות רב-חן 1 וגת, אינה נופלת מהחוויה הקולנועית לה תזכו ברוב האולמות הסבירים בעולם. לא מדובר בחוויה יוצאת דופן, עוצרץ נשימה, מהסוג שיירשם בספר הזכרונות בתור רגע קולנועי יוצא דופן וחד פעמי, אלא בצפייה שמתיישבת בכבוד רב עם הסטנדרט העולמי. אבל, פחות או יותר, זהו. אמנם, מאז נסגרו קולנוע "תל-אביב" ו"גן העיר", אין בתל אביב אולמות קולנוע מחפירים באמת, אבל גם אין מציאות מצוינות.
שלושה פרמטרים עיקריים נמדדים כשבאים לבחון אולם קולנוע: גודל מסך; מרחק המסך וגובהו, ביחס לגודל האולם; ואיכות קול. לאלה אפשר לצרף פרמטרים כלליים ואישיים יותר שמוסיפים או גורעים מחוויית היציאה לקולנוע: המזנון, הלובי, השירות (ועם קופאים הנוטים לגעור ברוכשי הכרטיסים, סדרנים ששוכחים לסגור ט ומקרינים שמתרשלים בכיבוי אורות וזונחים את עמדתם גם כשצריך מישהו שיתקן את הפריים או את הפוקוס, מצב השירות בארץ הוא באופן עקבי בלתי נסבל), והתרשמות כללית, חווייתית.
הנה, אם כן, דירוג האולמות של "סינמסקופ". הדירוג הוא תל-אביבי, אך משיטוטים אקראיים בארץ, וצפייה בסרטים במרכזים אורבניים כמו ירושלים, חיפה וראשון לציון, נראה כאילו אין לאולמות התל-אביבים הטובים תחרות ממשית מהפריפריות, מה שהופך אותם, אם כן, לאולמות הטובים בארץ (אם ראיתם סרט באולם מעולה בצפון הארץ או בדרומה, שיכול להיחשב לאחד האולמות הטובים בישראל, כיתבו לנו. מי יודע, אולי עוד נהפוך את הרשימה הזאת למנהג שנתי וכלל ארצי).

האולמות הטובים:

1. רב חן 1. מה אומר לכם הסרט "הכסף מדבר"? סביר להניח שגם אם ראיתם אותו לא נצרתם אותו בזכרונכם. אבל הסרט הזה, כמו הרבה סרטי פעולה זניחים אחרים, היה מבדר, קליל וחביב בזכות הצפייה בו באולם הזה, הגדול ביותר בארץ. השילוב בין המסך הענק והסאונד המשובח והרועם הופך את רב חן 1 למקדש הישראלי לסרטי פעולה עתירי פיצוצים ואפקטים. אבל עם אולם כזה מגיעה אחריות וחברת תיאטראות ישראל, המפעילה את הקומפלקס, לא תמיד עומדת בה: הפוקוס נוטה להיות רך מדי פעם ועל המקרין להישאר צמוד למקומו כדי לבצע תיקוני מיקוד עדינים; עוצמת הקול חייבת להיות חזקה, על גבול החזקה-מאוד; והעובדה שבמזנון, כמו בכל המזנונים של חברת תיאטראות ישראל, מוכרים קוקה קולה רק בפחיות, ולא בכוסות, מעידה שמנהלי הרשת לא מבינים כמה דברים יסודיים מאוד בחוויית הצפיה בסרט, עם חבית פופקורן ושוקת קולה. לשם הבהרה: מדובר כאן רק באולם מספר 1 מתוך ששת האולמות המרכיבים את הקומפלקס רב חן. שאר האולמות מרשימים פחות.
2. גת. מתחרה צמוד מאוד של רב חן 1. למעשה, בכל מה שקשור בסאונד, גת אפילו מתעלה על רב חן 1, אך למפעיליו יש נטייה מוזרה לא להשוויץ בכך ולהשאיר את הווליום נמוך מדי. מגרעת נוספת, אם כי זניחה, היא שהקולנוע ארוך מדי: בחמש השורות האחרונות, גם המסך הגדול והמרשים נראה כאילו מסתכלים עליו עם משקפת הפוכה המגמדת אותו. לעומת זאת, הרוחב המושלם של האולם הופך כמעט כל זווית בו לאידיאלית לצפייה. הצעה: הגיע הזמן לשפץ את הכסאות.
3. גלובוס 1. כמו במקרה של רב חן 1, גם בקומפלקס "ג.ג גלובוס" מתקיים פער עצום ומדכא בין האולם הגדול ושבעת האולמות הנוספים המקיפים אותו. לאולם החדש ביותר בעיר יש מערכת קול מעולה ומסך מצוין, אך גם כאן, כמו בגת, יש בעיית פרופורציה בין גודל המסך ואורך האולם: בשורות האחרונות המסך נראה זעיר. חברת ג.ג, להבדיל מתיאטראות ישראל, מספקת מזנון משמח הרבה יותר, עם משקאות בכוסות ולא בפחיות. הצעה: להפסיק, אבל מיד, עם ההפסקות באמצע הסרטים.
4. ששת המופלאים (כל האולמות). דוגמה נדירה בארץ לקומפלקס שכל האולמות בו מצוינים. כסאות רחבים, מסכים מצוינים, סאונד שעושה רושם חיובי (הבעיה היא עם איכות הקול של הסרטים הקיקיוניים המוקרנים בו). אבל המיקום המבאס, הכניסה המדכאת, המזנון העגום ואוסף הסרטים הבינוני המוקרן בו, הופכים את הקומפלקס הזה למעט מצער. האולמות המצוינים מתבזבזים על סרטים לא טובים. הצעה: בניית האולמות לא מספיקה, עכשיו צריך לתפעל אותם
5. פאר 3. זהו אחד האולמות החביבים עלי בעיר. מדובר באולם לא גדול אך עם מסך רחב שמתפקד מצוין בפרופורציה של גודל האולם. במרחק נכון מול המסך, אין למעשה הבדל בין צפייה בסרט באולם הזה ובין צפייה בגת או גלובוס 1. הבעיה שלו היא שמתכנניו בנו אותו קצת כמו בן חורג לקולנוע, שהכניסה אליו עקלתונית ואיכות הקול מתקשה להתחרות באחיו הגדולים יותר.

האולמות הרעים:

1. חן 4. העובדה שהקומפלקס בו נמצא האולם הטוב ביותר בעיר הוא מכיל גם את האולם הרע ביותר, אומרת משהו על המודעות והרגישות של בעלי בתי הקולנוע בארץ. חן 4 הוא אולם מחפיר שאסור לכם בשום אופן לראות בו סרטים. עדיף כבר לנסוע לקניון בראשון. המסך קטן עד עלבון והאולם ארוך מדי, מערכת הקול נשמעת זוועה, אבל הכי נורא: הסרט מוקרן בשיטת ההקרנה האחורית, הכה מיושנת, שגורמת לתמונה להיראות מרוחה ומטושטשת. חרפה.
2. דיזנגוף (כל האולמות). הדרך היחידה לראות סרט בקולנוע דיזנגוף בלי להידרדר לקללות והעלבות היא לקנות כרטיס לאולם מספר 1 לשורה 4. זהו. אולם 1 מתנהג כמו אולם גדול, אבל עם מסך זעיר. בנוסף לזה, האולם בנוי עם נטייה כללית לצד שמאל ועם עמוד שעשוי להסתיר למי שיושב בשורות האחרויות מצד ימין. גודל המסך הולך ונהייה מגוחך יותר באולמות 2 ו-3. לא להאמין שאת הקולנוע הזה מנהלים אותם אנשים שניהלו את קולנוע צפון המפואר והגאה. הצעה: יתכן ושיפוץ כללי, שהגיע הזמן לעשותו, יוכל להציל את המצב.
3. סינמטק. כמה עצוב שהמקום שאמור להיות היכל הקולנוע של תל אביב, הוא אחד המקומות שהכי לא נעים לראות בו סרטים. מילא הכסאות המזדקנים במהירות, מילא הגאומטריה המבלבלת של האולם הגדול (בו אין סנכרון בין מרכז האולם ומרכז המסך), מילא איכות הקול המיושנת. הבעיה הגדולה של הסינמטק היא עם המסך. זה קצת כאילו הם פרסו סדין גדול ועליו הם מקרינים את הסרטים. אין קשר בין גודל המסך וגודל הפריים המוקרן (חוץ מאשר בהקרנות וידיאו, שנראה כאילו האולם הזה תוכנן עבורן), ושום קשר בין הפריים המוקרן והפריים שהיה אמור להיות מוקרן. אם אתם רואים יותר מדי פעמים את המיקרופונים מבצבצים מעל לשחקנים, זה לא בגלל הסרט. לרוב, זה באשמת הסינמטק שמקרין לכם חלקים בפריים שכל מקרנה אחרת אמורה להשאיר בינה ובין עצמה.
4. גלובוס 2. כמו עם קומפלקס רב חן, גם בגלולבוס הפער בין האולם הגדול והאולם הסמוך לו מאיר את העיניים בכל מה שקשור בבקרת איכות והקפדה על פרטים בארץ. גלובוס 2 הוא אולם מזוויע, עם מסך קטן התלוי ממש גבוה מדי מעל ראשי הצופים. פשוט מאוד, אל תלכו אליו.
5. הוד (כל האולמות). קומפלקס מדכא שהכל בו עושה חשק לבכות. כניסה עגומה מהפסאז', ירידה אל המרתף וכניסה אל מה שנראה כמו מכלאות אדם. כרגיל בבתי הקולנוע של ג.ג, המסך גבוה מדי וקטן מדי, הסאונד צורם וההפסקה באמצע יכולה להטריף את הדעת. יתרון אחד נמצא בכל: המיקום התת קרקעי של הקולנוע פוגע קשות בקליטה הסלולרית ומצמצם את ההפרעות הטלפוניות באמצע הסרט.

חזרה ל-2006. מה השתנה מאז? בתל אביב, לא הרבה. קומפלקס "ששת המופלאים" נסגר די בזריזות, ומערכת דולבי דיגיטל הותקנה באולם דיזנגוף 2, כך שאם יושבים בשורות 1 עד 3 באולם אפשר לסבול אותו. מסביב לתל אביב דווקא חלה פריחה: יש שני אולמות טובים ברב חן גבעתיים, אולם מצוין אחד בקניון שבעת הכוכבים, אולם מצוין אחד בקניון ארנה, והוקמו סינמה סיטי ויס פלאנט המשובחים. יש עוד אולמות טובים או גרועים בתל אביב ובשאר הארץ שכדאי להזכיר?

אה, נ.ב: לסיום אותו המדור היתה גם בוקסת ניוז. משעשע לקרוא אותה היום. תזכרו: 1998 זה לפני שהיה "וויינט", לפני הפריצה הגדולה של הדי.וי.די בארץ, לפני שהיה יס והוט, רק כבלים אנלוגיים. ודאגלס אדמס וסטנלי קובריק עוד היו בחיים.

אחרי הבשורות על הפקת "שר הטבעות", אפשר להמשיך ולשמוח עם הבשורה שסוף סוף מתחילה ההפקה על עיבוד קולנועי ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". מה שהתחיל כתסכית רדיו, הפך לסדרת ספרים, משחק מחשב וסדרת טלוויזיה, יגיע בשנה הבאה למיצוי הסופי של הפוטנציאל האמנותי והמסחרי שלו. דאגלאס אדאמס, שכבר התחיל לעבד את ספריו לתסריט, ואז עזב, יחזור למלאכת הכתיבה. ג'יי רואץ' ("אוסטין פאוארס") יביים. הצילומים לא יתחילו לפני אמצע 99' , עד אז עסוק רואץ' בבימוי "אוסטין פאוארס 2" # דייוויד לינץ' (התגעגעתם?) התחיל את צילומי סרטו החדש "הסיפור הישר". כשיסיים אותו, יביים סרט טלוויזיה לאיי.בי.סי, "רחוב מולהולנד", שאם יתקבל באהדה עשוי להפוך לסדרת טלוויזיה # גם רומן פולנסקי עובד על סרט חדש, "השער התשיעי", וכבר מתחילות להסתובב שמועות שבעקבות מחלות של השחקנים ותנאי מזג אוויר בעייתיים, הסרט, בכיכובו של ג'וני דפ, כבר נמצא בפיגור ומעל לתקציב. חברת ההפקה מיהרה להצהיר שהם עומדים מאחורי החזון של פולנסקי, אבל ליתר בטחון שלחו לסט נציג שלהם, שיפקח מקרוב על הצילומים # לצד "חג מולד לבן" ו"אלה חיים נפלאים", אגדת חג המולד הכי אהובה על האמריקאים היא "The Grinch That Stole Christmas" , ספרו המעט מרושע, אך מאוד משעשע, של דוקטור סוס. מהספר הופק כבר סרט אנימציה קלאסי (עם קולו של בוריס קרלוף) המשודר מדי חג מולד ובשבוע שעבר התבשרה אמריקה שסרט קולנוע על-פי הסיפור עשוי לצאת לקראת חג המולד 99' . מלחמה עזה על רכישת הזכויות מידי אלמנתו של ד"ר סוס התנהלה בין האולפנים, ומי שזכה לבסוף היה רון הווארד, שהבטיח לה שיביים את הסרט בעצמו (היא מאוד אהבה את "אפולו 13" ). ג'ים קארי, אם לא יהיו בעיות, יגלם את התפקיד הראשי. # "עיניים סגורות לרווחה", סרטו החדש והבלתי נגמר של סטנלי קובריק, שוב נדחה. הסרט שהיה אמור לצאת בדצמבר השנה, הוזז למרץ ומשם למאי, התמקם עכשיו ב-16 ביולי, 99' . בתקווה שקובריק יסיים אותו עד אז.

ציוץ