אחי רז, שמריץ את בלוג המוזיקה השכן "שיר+ ביום", ביקש ממני סיכום עשור מוזיקלי. קוששתי כמה קטעים, שחלקם מרמזים על הכיוון שאני הולך אליו בסיכום העשור הקולנועי שלי. קפצו אליו להאזין לפוסט האורח שלי.

ומחר (שני) ב-17:00 אתארח בתוכנית הקולנוע של 106fm, "החלון האחורי", שמגיש עמית דקל.

=========

שמוליק דודבני מגיש סקירה מוצלחת מאוד של מעט (מדי) הניסיונות של הקולנוע הישראלי לעסוק בז'אנרים, אפרופו "קירות". הבעיה היא שבסופו של דבר, עם כל חיבתי לסרט ולתנופה העצומה שיש לו, הוא לא ממש סרט ז'אנר. אני חושב שציפינו שהוא יהיה סרט ז'אנר (אקשן/פילם נואר), וקיווינו, ואולי הבטיחו לנו. אבל הוא למעשה יוצא מתוך ה"בעיה" – המצוקה הדרמטית/החברתית – ומשם פונה לז'אנר, ולא ההפך. זה עדיין מרענן מאוד, מעין "השתיקה של לורנה" עם אקדחים. וזו לא מגרעת של הסרט, רק עיוות של הציפיות שלנו. אבל לא ממש ההנאה הקומיקסית שקיוויתי שכבר יהיה לנו. קשלס, עכשיו בונים עליך.

כמו כן, בסקירת התעסקות הקולנוע הישראלי עם ז'אנרים חשוב לזכור שהז'אנרים – לפחות במובן האמריקאי של המילה – נכחדו מישראל באיזור סוף שנות השבעים. עד אז היו לנו מיוזיקלס ("קזבלן", "קונילמל"), מלודרמות ופילם נואר ("פורטונה"), סרטי התבגרות ("אסקימו לימון"), סרטי מלחמה ("מבצע יהונתן"). ובעיקר קומדיות משפחתיות עממיות ("סרטי בורקס"). הקולנוע האיכותי של שנות השמונים העלים את הז'אנרים האמריקאיים והחליף אותם בז'אנרים מקומיים, משפחתיים, חברתיים, שלמעשה יצרו מעין ז'אנר-על אחד של "הקולנוע הישראלי". היחיד שבאופן עקבי מנסה לסדוק את הטאבו הז'אנריסיטי של ישראל הוא אבי נשר, שדודבדני שכח להזכיר את "זעם ותהילה" שלו כאחד מרגעי המופת של ההתכה בין שימוש בז'אנר אמריקאי (סרטי הגנגסטר והפילם נואר) ובין הנראטיב הישראלי. כנ"ל "שוברים", שהמשיך את העיסוק של "הלהקה" בחוקיות הז'אנריסטית של המיוזיקל וסרטי "מאחורי הקלעים". מהבחינה הזאת, דני לרנר ממשיך משהו מעולמו הקולנועי של אבי נשר ב"קירות". וזה בא לידי ביטוי בזגזג הזה, שבין ה"מציאותי" ובין ה"קולנועי". שנדמה שהסרט יוצא מנקודת מוצא מציאותית, מקומית, חברתית, אבל הטיפול שלו בנושא הוא קולנועי – עם מוסכמות קולנועיות והגיון קולנועי. לכן יהיה מעניין מאוד לאן יחליט לרנר ללכת מכאן מבחינה קולנועית.

והנה רעיון: אחד הדברים שסרטי ז'אנר טובים לו זה רימייקים. בגלל שהתבניות העלילתיות נשארות נצחיות אבל העשייה משתנה על פי אופנות, קל לדמיין סרט ז'אנריסטי שנעשה בתקופה מסוימת, ולא הגיע לכדי מיצויו, ותרגומו מחדש. אני כבר שנים מסתובב עם הרעיון שמישהו כאן צריך לקחת את "חייל הלילה" של דן וולמן ולעשות לו רימייק. הרעיון הזה, של חייל צה"ל שדעתו משתבשת והוא הופך לרוצח סדרתי, כה מבריק וטעון, שמצער שהרעיון הזה נאפה באופן לא מספק כשנעשה באמצע שנות השמונים. סרט שייקח את הרעיון אבל יבסס אותו קודם כל על עולם הז'אנר ש סרטי האימה והרוצחים הסדרתיים, ורק אז על הצד הפוליטי/חברתי (המסר).

ואחרי רימייק ל"חייל הלילה", אשמח לרימייק ל"מינוטאור" של יונתן תמוז/דן תורג'מן. למעשה, עיבוד מחדש לנובלה של בנימין תמוז. יש שם חומר לסרט מצוין, אבל מה שיצא לא משקף את הפוטנציאל.

ציוץ