"בקשה מסתורית". פאם פאטאל וחברה

אני מדבר על "חיפוש" ו"בקשה מסתורית" (כולל שירים מפסקול הסרט) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

שני סרטים אמריקאים מצליחים ומוצלחים עכשיו בבתי הקולנוע מספרים סיפורים בעלי קווי מתאר דומים מאוד, אבל באופן שונה לחלוטין. "בקשה מסתורית", שובר הקופות מבין השניים, מפגיש את אנה קנדריק ואת בלייק לייבלי במה שנראה כמו מיזוג בין "שקרים קטנים גדולים" ובין "נעלמת" – קנדריק מגלמת עקרת בית פרברית, בעלת ולוג (vlog) על בישול ועשו–זאת–בעצמכן, שחוקרת לאן נעלמה חברתה הקרייריסטית, שאותה – היא מבינה בדיעבד – היא בעצם כלל לא הכירה. "חיפוש" מספר על אב שמחפש את בתו התיכוניסטית שנעלמה. צירופי המקרים בין הסרטים מפתיעים: בשני הסרטים יש סצינה שבה מוצאים את מכונית הנעדרת על שפת אגם, ובשני הסרטים יש סצינה שבה הגיבורים משיגים וידוי דרמטי באמצעות לייב–סטרים ביו–טיוב. גם העובדה שדמות האב בשני הסרטים מגולמת על ידי שחקן ממוצא אסיאתי יכולה להיחשב כצירוף מקרים או חלק מטרנד עכשווי (את האב/הבעל ב"בקשה מסתורית" מגלם הנרי גולדינג, שמככב עכשיו גם ב"עשיר בהפתעה").

אבל למרות ההנאה מההומור השחור וריבוי הטוויסטים של "בקשה מסתורית", "חיפוש" הוא הסרט המפתיע והמקורי מבין השניים. זהו סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי–הודי אניש צ'אגנטי, הפקה עצמאית ודלת תקציב, כמעט ביתית במימדיה, שזכתה בפרס מינורי בפסטיבל סאנדאנס האחרון ונקנתה להפצה עולמית על ידי אולפני סוני.

"חיפוש". רמזים בטוקבקים

לפני כמעט 20 שנה עשה "פרויקט המכשפה מבלייר" היסטוריה: סרט אימה שצולם במצלמת וידיאו ביתית והעמיד פנים שהוא בעצם חומר גלם תיעודי שנמצא זרוק ביער. הסרט הזה פתח ז'אנר שלם של סרטי אימה כמו–תיעודיים שזכה לכינוי פאונד–פוטג'. אז "חיפוש" יוצר עכשיו גימיק חדש שעשוי להפוך לאופנה: סרט שכולו צילום מסך מחשב. כל מה שקורה בסרט מוצג כפי שהוא מתועד באמצעי התקשורת הזמינים במחשב ובטלפון הסלולרי: תוכנות צ'ט, שיחות וידיאו, צילומי וידיאו ביו–טיוב, צילומי סטילס בטאמבלר, לייב סטרימינג בפייסבוק, סטוריז באינסטגרם – וכן הלאה. בדקות הראשונות של הסרט – שמציגות סיפור של משפחה אחת דרך השינויים שעוברים על המחשבים שלה מחלונות 2000 ועד ההווה – הפורמט הזה עובד נפלא. פתיחת הסרט, עשר דקות נטולות מילים, מרגשות כמעט כמו הפתיחה של "למעלה" (ובוודאי מושפעות ממנה). אבל הייתי סקפטי: האם צ'אגנטי וצוותו יצליחו להחזיק את הפורמט הקצת גימיקי הזה סרט שלם בל לשבור אותו? (כן, הוא הצליח); והאם הוא לא יתיש אותנו הצופים ויהפוך למונוטוני? (לא, זה עובד מצוין). הרעיון הקונספטואלי והצורני עובד יפה לכל אורכו, והופך לחלק אינטגרלי מהעלילה עצמה. זה סרט שחלקים גדולים ממנו – סצינות הצ'אט בין האב ובתו – דורש מאיתנו יכולת קריאה מהירה, ובחלקים אחרים בו עלינו להביט היטב בבליל הדימויים על המסך ולהפוך לבלשים בעצמנו, למצוא לבד את הרמזים לפתרון התעלומה.

ההפתעה השניה היא שהסרט הזה אכן מצליח להיות מותח ומפתיע, והוא עושה את זה על פי רוב באופן די אינטילגנטי. כן, יש כמה חורי עלילה שמתגלים בדיעבד וכמה קיצורי דרך עלילתיים, אבל יש כאן תעלומה די מורטת עצבים, ואבא שהופך לבלש בעל כורחו בשעה שהוא מנסה לפענח את חייה של בתו באמצעות התיעוד שנשמר על גבי המחשב שלה. להבדיל מסרט כמו "הנשף", שגם מציג את החיים הסלולריים של תיכוניסטיות השומרות סודות מהעולם, "חיפוש" מצליח לתעד באופן מדויק את האופן שבו בנות 16 אוצרות את חייהן, רגשותיהן וסודותיהן בצ'אטים, פוסטים ומצלמות רשת.

(פורסם ב"כלכליסט", 2.10.2018)

ציוץ