"הנשף". פצעי בגרות 2018

דיברתי על "הנשף" (כולל המוזיקה של עברי לידר) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

יציאה מהארון הוא הנושא שעומד, במפורש או במרומז, בבסיס שלושת סרטיו הארוכים של הבמאי והתסריטאי שרון מימון: אחד שביים ביחד עם ארז תדמור ("סיפור גדול") ושניים שביים עם שותפתו הקבועה, טל גרניט ("מיתה טובה" ועכשיו "הנשף"). אחד הדימויים היפים בפילמוגרפיה הזאת הוא של רפי תבור, שמסתתר ערום בתוך ארון, הקטן מכפי מידותיו, בחדר השינה של המאהב שלו – דימוי מצוין לאדם שהעביר את כל חייו בארון באופן הכי מילולי של המושג, באחת הסצינות המשעשעות של "מיתה טובה". לסצינה הזאת מצטרף כעת דימוי נוסף מתוך סרטם "הנשף", כשאסי לוי מעיפה בבעיטת נינג'ה אימתנית את הדלת הנעולה לחדר אמבטיה וחושפת את סודה של הגיבורה. גרירה מהארון באופן אלים. שלושה סרטים על קבוצות של אנשים – שמנים ב"סיפור גדול", קשישים ב"מיתה טובה" וכעת תיכוניסטיות ב"הנשף" – שצריכות להתמודד עם הגדרות של זהות עצמית ומעבר ממבוכה לגאווה, קודם כל מול עצמם ואז מול שאר המעגלים – המשפחה, החברים והחברה.

אחרי שאהבתי את כל סרטיו הקודמים של מימון (כולל הסרטים הקצרים שלו ושל גרניט) הפך "הנשף" לסרט שהכי חיכיתי לו בשנת הקולנוע הישראלית הנוכחית. השניים אספו נבחרת חלומות: הצלם גיורא ביח, העורכת עינת גלזר זרחין, הפסקול (המעולה) של עברי לידר וכאמור את אסי לוי כשחקנית חיזוק בתפקיד משנה קטן אך משמעותי. לתדהמתי "הנשף" התגלה כסרט המאכזב ביותר שראיתי השנה.

זהו סיפורן של שתי תיכוניסטיות שמבואסות שאף בן עדיין לא הזמין אותן לנשף הסיום. הן גרות בירושלים וחולמות על בברלי הילס, עם הגדלות חזה וניתוחי אף, ופפיונים ולימוזינות לפרום. הן חיות חיים של חיצוניות: מודאגות מהמראה הפשוט שלהן ועסוקות כל הזמן בלהצטלם בטלפונים הסלולריים ולצפות בסרטוני יו–טיוב על עצות יופי (סליחה, ביוטי). הן רוקחות מזימה: לטוס בחופשת הפסח לאוקראינה (בלי שההורים יידעו) שם מתווכת דמותה של אסי לוי דיל בלתי רגיל: תמכרו לנו כליה, ובתמורה באותה הזדמנות נארגן לכן את הניתוח הקוסמטי שתמיד רציתן: חזה או אף. זה המקום שבו הסרט הופך מבחינתי לפנטזיה ומאבד את הטון שלו. זו קומדיה? זו טרגדיה? הסרטים הקודמים הילכו על קו כה עדין של הומור ורגש, והתמהיל הזה לא עובד כאן. הסרטים הקודמים הציגו דמויות כה נוגעות ללב, ואילו הסרט הזה מציג אוסף דמויות בלתי נסבלות, רדודות, ממש גרוטסקיות, בעלות אוצר מילים מצומצם, שאין רגע במסע הלא–מצחיק שלהן שבו הן מעוררות הזדהות. יש משהו קר וציני בסרט, שגרם לי לתהות האם היוצרים בכלל אהבו את הגיבורות שלהם. יוצאי הדופן הן עדן (בגילומה של סתיו סטרשקו), שמסתירה את זהותה האמיתית מחברותיה, ואביה (אותו מגלם מיכה סלקטר), הדמויות היחידות בסרט שמעוררות הזדהות ורגש, הזדהות שדי מתפוגגת ברגע שעדן מצטרפת להרפתקאה ההזויה של חברותיה והאבא נעלם מהסיפור.

ואולי זה בעצם סרט נעורים? אמנם נדמה לי שגרניט ומימון פספסו בפורטרט שלהם את גיל הנעורים ושפת הסלנג האנלו–עברית של הנערה הארצישראלית בשנת 2018, אבל אולי כל ניסיון לראות ב"הנשף" סרט בוגר הוא טעות שלי? אולי זה "קלולס" בירושלים או "Mean Girls" הטרנסג'נדרי. מעניין האם נערות בנות 15-17 יהפכו את "הנשף" לסרט פולחן. ואולי אלה פצעי הבגרות בקריירה של צמד במאים מוכרים בדרך כלל, שעד עכשיו היו ילדי פלא, ועכשיו צריכים למצוא מחדש את קולם המתחלף.

=================

נ.ב1:

עניין של גיל. בכל פעם ששואלים אותי על הסרט "הנשף" אני אוטומטית מניח שמדברים על הסרט של אטורה סקולה מ-1983. יקח לי זמן להתרגל לזה שעכשיו יש גם "הנשף" ישראלי.

==================

נ.ב2:

בבתי הקולנוע מוקרן כעת פרויקט קולנועי ישראלי יוצא דופן ונהדר בשם "Voice Over", שהופק ביוזמת רנן שור ובית הספר לקולנוע סם שפיגל. שבעה סרטים קצרים בני כ–13 דקות במקבץ אחד. מוביל את הקטר הסרט המופתי של אברהם הפנר, "לאט יותר", שחוגג יום הולדת 50 ומוצג ברסטורציה מרהיבה. ואחריו ששה סרטים, רובם נפלאים, של יוצרים עכשויים (שלוש במאיות ושלושה במאים) שלוקחים השראה מסרטו של הפנר. ברוב הסרטים יש שימוש מודגש ונהדר בוויס–אובר (קריינות), שבדרך כלל מלמדים בבתי הספר לקולנוע שלא להשתמש בו, אבל זה כלי שיש בו פוטנציאל פיוטי רב. מומלץ מאוד לראות את הסרט. ביום שישי 14.9 הוא ישודר באופן חד פעמי בערוץ יס 3, במלאת ארבע שנים לפטירתו של הפנר. מומלץ מאוד.

ציוץ