14 דצמבר 2009 | 07:58 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

מחלקים עשיריות

זה הרגע של השנה שאני הכי מחבב: על מפתן דלתי מחכה חבילה ובתוכה ערימה די.וי.דיאים. סקרינרים טריים מחו”ל, שהגיעו מחבריי חברי האקדמיות והגילדות השונות. זה הרגע בו אני יודע שני דברים: 1) שבחודשיים-שלושה הקרובים אני לא ממש זקוק יותר למפיצים, לפחות לא בכל הקשור לסרטי אוסקרים (טוב, אולי זקוק קצת. לא יודע אם אצליח להשיג סקרינרים של כל הסרטים). רוב סרטי האוסקרים מתוכננים להפצה בארץ באיזור פברואר-מרץ. 2) שאם זה כבר הגיע אליי, אני מניח שזה גם הגיע באותו זמן לאתרי שיתוף קבצים. וככה יעלמו מאולמות הקולנוע בחודשים הקרובים כל בני ה-17 עד 27, שיעדיפו להוריד את הסרטים היום מאשר לחכות להם למרץ. משונה: כשזה מגיע לשוברי קופות בישראל – על פי מדיניות האולפנים, אני מניח – כבר למדו לצאת עם הסרטים הגדולים (והצעירים) ממש כמעט בזמן אמת עם אמריקה. איך זה שזה עוד לא קרה עם סרטי האוסקרים?


החלק המבאס הוא שעד סוף השבוע אין לי דקת זמן לגעת בחבילה הזאת. אבל אני מקווה להתחיל לספר לכם כאן בקרוב מה ראיתי ומה שווה.


==========


הנה מגיעים פרסי סוף השנה. בשבת חולקו פרסי האקדמיה האירופית. הזוכה הגדול: “הסרט הלבן” של מיכאל האנקה (שכבר זכה בדקל הזהב בקאן). ובאוסטרליה זכה בפרס מכון הקולנוע האוסטרלי “שמשון ודלילה” (שכבר זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן). באוסקרים יש סיכוי ששני הסרטים האלה יתחרו זה בזה בקטגוריית הסרט הזר. אבל אני מאמין של”נביא” של ז’אק אודיאר, נציג צרפת, יש סיכויים טובים יותר לזכות (כרגע זה סתם ניחוש. שני הסרטים בחבילת הסקרינרים שלי ואני מקווה לראות אותם בקרוב ולדווח התרשמות). מצד שני, לא זה ולא זה ולא זה יזכו אם יתגלה בין המועמדים א) סרט חביב ונוח לצפייה ועיכול ולא מאתגר מדי ועם כמות נאה של פולקלור פוטוגני (ע”ע “פרידות”). ב) סרט שואה.


==========


מחר ב-15:30: המועמדויות לגלובוס הזהב. אני מניח שבגלובוסים, כמו באוסקרים, מקסימום המועמדויות ילכו ל”אווטאר” ול”Nine”. אבל הסרט המיועד לזכייה יהיה “תלוי באוויר” של ג’ייסון רייטמן. יהיה מעניין לראות אם האקדמיה תחלה בקדחת “The Hurt Locker” שתקפה את רוב מבקרי הקולנוע באמריקה בשנתיים האחרונות.


===========


ואתמול היה יום צפוף למדי של פרסי איגודי מבקרים.


איגוד המבקרים של בוסטון בחר ב”The Hurt Locker” כסרט השנה. הסרט זכה גם בפרסים על הבימוי (קתרין ביגלו), השחקן (ג’רמי רנר), הצילום, העריכה. שחקן משנה: כריסטוף וולץ, “ממזרים חסרי כבוד”. שחקנית: מריל סטריפ, “ג’ולי וג’וליה”. שחקנית משנה: מוניק, “Precious”. תסריט: האחים כהן, “יהודי טוב”. הנה הרשימה המלאה.


איגוד מבקרי האינטרנט של ניו יורק:

סרט: “אווטאר”. בימוי: קתרין ביגלו על “The Hurt Locker”. שחקנית: מריל סטריפ, “ג’ולי וג’וליה”. שחקן משנה: כריסטוף וולץ, “ממזרים חסרי כבוד”. שחקנית משנה, מוניק, “Precious”. צילום: “ממזרים חסרי כבוד”. רוצים לעקוב אחרי מה שקרה בזמן אמת בעת הדיונים/הצבעה? עקבו אחרי התגית nyfco# בטוויטר.



יהיה מאוד מעניין לראות את עונת הפרסים הזאת מנקודת המבט של המירוץ בין קתרין ביגלו וג’יימס קמרון, שהיו פעם נשואים זה לזו.



איגוד מבקרי לוס אנג’לס:

שחקן משנה: סרט: “The Hurt Locker”. בימוי: קתרין ביגלו, “The Hurt Locker”. שחקן: ג’ף בריג’דס, “Crazy Heart”. שחקנית: יולנד מורו, “סראפין”. כריסטוף וולץ, “ממזרים חסרי כבוד”. שחקנית משנה: מוניק, “Precious”. צילום: “הסרט הלבן”. תסריט: “תלוי באוויר”.


מכון הקולנוע האמריקאי (AFI) בוחר את עשרת הסרטים הטובים של השנה:

“תלוי באוויר”, “The Hurt Locker”, “קורליין”, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, “השליח”, “Precious”, “יהודי טוב”, “סינגל מן”, “שוגר”, “למעלה”.



מתחיל להתגבש קונסנזוס, לא? כריסטוף וולץ ומוניק כשחקני משנה.



ובהמשך היום: פרסי מבקרי הקולנוע של ניו יורק.



==========


ה”גרדיאן” מסכם את 2009 ונזכר בדמויות המרכזיות שהלכו לעולמן השנה, והזמין מרייף פיינס טקסט לזכרה של חברתו הטובה, נטשה ריצ’רדסון, אותה הכיר ב-1993 כשהיא היתה עם בעלה, ליאם ניסן, על הסט של “רשימת שינדלר”.


נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “מחלקים עשיריות”

  1. עמנואל 14 דצמבר 2009 ב - 8:38 קישור ישיר

    אוווף, נמאס כבר. המועמדויות האלה כל כך מזויפות. הכל מכור. נמאס לי לראות את מריל סטריפ מועמדת על כל חרא שהיא עושה.
    כן, היא שחקנית טובה,אבל בג’ולי וג’וליה היא הייתה לא טובה בכלל. אז מאיפה הם הקריצו את המועמדות המטופשת הזאת. וגם מה עם מועמדות לשרלוט גינזבורג על אנטיכרייסט!!! אני מאוד מקווה שהיא תקבל מועמדות באוסקרים.

  2. מיכאל 22 14 דצמבר 2009 ב - 9:31 קישור ישיר

    כריסטוף וולץ איז דה מן!
    טרנטינו מהבמאים הבודדים כיום שמסוגלים להוציא את הטוב ביותר משחקניו, וזה ניכר בכל סרט שלו. רק חבל שהוא בעצמו די שחקן איום…

  3. איתן 14 דצמבר 2009 ב - 9:36 קישור ישיר

    1. לא מסכים. אני כן אהבתי את מריל סטריפ ב”ג’ולי וג’וליה”. ולא אהבתי את שרלוט גינזבורג ב”אנטיכרייסט” (כשהיא מסתובבת ביער בצרחות “Where are you” – זה כבר היסטרי מדי, ומוגזם מדי).
    2. יכול להיות שיש משהו במה שאתם אומרים, שאין קשר בין פרסים אירופיים לבין אוסקרים. ולמרות זאת, אני מרגיש שנבנה פה מומנטום לכיוון האנקה – גם דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה, גם פרסים אירופאים, גם הפצה אירופאית בחודשים האחרונים + ביקורות טובות. אני מרגיש שהסרט הזה צובר מיילג’ תקשורתי שמרים את הפרופיל שלו לכדי מועמד רציני לאוסקר. לא הרחק מאחור יש את “נביא” של אודיאר, והמרוץ כרגע, עד כמה שאני מבין, הוא בין שניהם, עם יתרון קל להאנקה. כרגע.

    3. אבל לא בגלל זה באתי.

    בסוף השבוע האחרון חפרתי קצת בספריית הדיסקים שלי, בשביל למצוא משהו שלא שמעתי כבר הרבה זמן. הפור נפל על “שעשועי כאילו” של אלון אולארצ’יק. שיר מס’ 2 באלבום הוא “בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי”. היה לי ממש כיף לחזור לשיר הזה, אבל יותר מזה, חשבתי שהשיר הזה ממש מתאים לי. הנה, בסוף השבוע הקרוב כל העולם הקולנועי ידבר “אווטאר”. אותי הסרט הזה ממש לא מעניין. אני לא דיגיטלי. בסוף השבוע הזה יוצא בארץ גם “Single man” (שתורגם לעברית כ”סינגל מן”). ראיתי את הסרט הזה אתמול, ואני קורא בזאת לכל מי שכמוני, שכל ההמולה הדיגיטלית עוברת לו מעל הראש (ואני רוצה להאמין שיש 2-3 כאלו), ללכת לראות את הסרט הזה.

    לא מדובר בסרט חסר פגמים, אבל זהו סרט יפהפה, וגם מרגש מאוד בחלקו. ראשית, יש בו יופי ויזואלי מדהים. ויש בו שחקן ראשי נהדר, שנביאי האוסקר צופים לו פרס, ואם הוא יזכה, זה לא יהיה בלתי מוצדק. קולין פירת’ באמת עושה עבודה עדינה, מלאת ניואנסים, מרתקת ומרגשת.
    מדובר בסיפורו של פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בלוס אנג’לס של שנות ה-60, הומוסקסואל, המתאבל על מותו של אהובו בתאונת דרכים (אין כאן ספוילר. זאת הסצינה הראשונה בסרט). הסרט עוקב אחר יום בחייו. יום בו הוא מתכוון לשים קץ לעינוי הזה שנקרא החיים בלי אהבה. העינוי הזה שנקרא בדידות. העריכה בסרט עושה עבודה מאוד מעניינת: מצד אחד, המעבר בין הזמנים (פלאשבקים לפיסות חיים עם האהוב, ואפילו לילדות) מתבצעים בצורה אסוציאטיבית (בעיקר בחלק הראשון של הסרט), דבר שמושך את הסרט לכיוון הקצת יותר מופשט. יש משהו מאוד יפה בתיאור העצב העמוק שלו, רגש שהוא אבסטרקטי, בצורה ששואפת לאבסטרקטיות. מצד שני, משתמש הבמאי, טום פורד, בהרבה ג’אמפ-קאטים, וזו בחירה לא נכונה לטעמי, מכיוון שזה קוטע את הרצף הרגשי, מקשיח אותו. הנקודה השנייה בסרט היא המוזיקה. השימוש בה הוא אינטנסיבי, על גבול המוגזם מדי. המוזיקאי בסרט כתב גם את המוזיקה ל”מצב רוח לאהבה של וונג-קאר וואי, שהוא סרט שלא אהבתי, מכיוון שהוא היה בעיניי רצף של וידאו קליפים מעוצבים נפלא, המתארים מצב רגשי מהוסס ולא מוגדר. טום פורד מצליח, רוב הזמן, לתאר מצב רגשי מוגדר וברור, וללוות אותו במוזיקה מדויקת ומרגשת. נוכחותה של ג’וליאן מור (לא בשיאה) מביאה לזיכרון גם את “השעות”. גם שם שיחקה המוזיקה תפקיד מרכזי, אם כי שם, להרגשתי, היא עשתה עבודה טובה יותר, מדויקת יותר.

    “Single man” יוצא מתוך נקודת המבט ההומוסקסואלית, אבל, לדעתי, הוא מלמד אותנו שיעור אוניברסלי, שנכון גם ללא-הומוסקסואלים:שהמטרה שלנו בחיים היא להעביר הלאה, לדור הבא, את הנסיון שלנו בחיים. למצוא את האחד שכן יקשיב לנו, את האחד שכן ישתה בצמא את תפיסת עולמנו, את האחד שיקח מאיתנו את הלפיד וימשיך את דרכנו.

    “Single man” הוא סרט יפהפה, רגיש, גם אם לא אחיד ברמתו, והוא מומלץ בעיניי לכל אדם שכמוני, מעדיף להתרחק מההמולה הדיגיטלית אל עולם רגשי יותר, לא פחות יפה ויזואלית מהאפקטים של ג’יימס קמרון. מסוף השבוע בבתי הקולנוע.

  4. רותם 14 דצמבר 2009 ב - 9:38 קישור ישיר

    אני מקווה שיעשו סיכום שנה של האנשים שקריירת המשחק שלהם נפרדה מאיתנו סופית.

  5. עדן 14 דצמבר 2009 ב - 10:38 קישור ישיר

    אני די מצטרף לתמיהה לגבי הקונצנזוס על מריל סטריפ ב”ג’ולי וג’וליה”. היא הייתה טובה כהרגלה אבל לא מרשימה במיוחד ואפילו טיפה מוגזמת ומעצבנת.
    אבל מצד שני שרלוט גינזבורג היא ממש לא אופציה ראויה – היא הייתה איומה ב”אנטיכרייסט”.
    אולי מיה רודולף ב”לצאת לדרך” אבל אני לא מאמין שיש לה סיכוי.

  6. מגיב 14 דצמבר 2009 ב - 10:43 קישור ישיר

    לאיתן – גם “גומורה” משנה שעברה היה באותו מצב (זכה באינספור פרסים, ביקורות טובות ואפילו מרטין סקורסזי נתן את השם שלו לקמפיין השיווק של הסרט בארה”ב) ובכל זאת זה לא עזר לא לזכות (שלא לדבר על לקבל מועמדות) והוא לא היה הראשון.

    בקיצור: אין קשר בין הדברים לאוסקר ואסור לתת להם חשיבות. כמו שיאיר אמר, האקדמיה אוהבת סרטי שואה וסרטים נוחים לצפייה שפונים יותר ללב ופחות מאתגרים את השכל.

  7. אופיר 14 דצמבר 2009 ב - 12:03 קישור ישיר

    אוף טופיק:
    ראיתי את זה 2012 אתמול ושמתי לב שהמילה FUCK מוזכרת בסרט כשג’ון קיוזאק צועק על המשפחה להיכנס ללימוזינה: “Get in the fucking car! ”
    השאלה שלי היא איך יכול להיות שהסרט מדורג כPG-13, והמילה “fuck” נכללת בו?

  8. עדן 14 דצמבר 2009 ב - 13:12 קישור ישיר

    לאופיר – אם אני לא טועה ב pg-13 מותר להגיד fuck פעם אחת או פעמיים.

  9. נינו 14 דצמבר 2009 ב - 14:42 קישור ישיר

    לא תזיק מילה על הזכייה של “המוסד הסגור” בשני פרסים בפסטיבל סרטי קומדיה ביוסטון

  10. רותם 14 דצמבר 2009 ב - 15:43 קישור ישיר

    וד”א, מילא אוסקרים, אבל אם AFI לא יכול לבחור את למעלה כאחד מסרטי השנה, אז באמת כל הפרסים והרשימות הללו ממש מיותרות.

  11. (יובל) 14 דצמבר 2009 ב - 16:23 קישור ישיר

    תגיד יאיר, ריצ’רד ה3 זה איזה מישהו שמכרת לו פעם מכונית יד-שניה בלי לספר לו שהמנוע גמור?

  12. עמנואל 14 דצמבר 2009 ב - 16:58 קישור ישיר

    ווי, על מה אתה מדבר! אוקיי אני כן אוהב את מריל סטריפ. אבל יש לה מין שטיק כזה בכל ההופעות שלה שנהיה כבר ממש ממוחזר. יש הרגשה שהיא עם מופע מזוייף, כאילו אפשר לראות איך היא בנתה לעצמה את הדמות על נייר, זה הופך להופעה מתמטית מדיי.
    כל הופעה שלה מרגישה אותו הדבר, ולא במובן הטוב.וזה כאילו שבג’ולי וג’וליה היא עושה את אותו הדבר בדיוק כמו בכל הופעה. רק הוסיפה כמה שטיקים לדמות אחרי שצפתה בכמה תוכניות בישול. הופעה גרועה, חסרת אישיות והיא נשכחת בעולם. זה ממש אובאמה ופרס הנובל לשלום, רק מריל סטריפ וגלובוס הזהב.
    ובקשר לשרלוט גינזבורג אתם ממש טועים. נכון הצרחות ביער זה לא רגע משובח כל כך. אבל היא שיחקה מצויין! היא הצליחה להביא כל כך הרבה תסכול וכל כך הרבה כאב. ובכלל כל הכבוד על הביצים לקחת תפקיד כזה ולבצע סצנות כל כך קשות לביצוע.
    אישית לא מסכים, היא תמיד פייווריטית, ואני חושב שהגיע כבר הזמן שתקבל אוסקר. היא שקחקנית כל כך מיוחדת, אמיתית, בעלת אישיות כל כך חזקה וברורה, היא לא צריכה לשחק יותר מידי, היא פשוט היא.
    אני חושב שצריך ליצור פרס או קטגוריה לשחקנים המוקדשים לאישיות והסטייל המשחקי שלהם.
    לשחקניות כמו שרלוט, אווה גרין, הלנה בונהם קרטר…. הן לא בהכרח זוכות באוסקר אבל הקו המחבר בין כל הסרטים שלהן והאורה המשחקית שלהן פי מיליארד יותר חזקה ובהחלט בלתי נשכחת משחקניות שזכו באוסקר אבל לא יזכרו בתודעה הקולקטיבית שלנו, כמו האלי ברי או הילארי סוואנק…

  13. ספי 14 דצמבר 2009 ב - 21:32 קישור ישיר

    The Hurt Locker פשוט סרט אדיר. ישנן מספר סצינות בסרט שהלב שלי פשוט טס בהן (אחת מסצינות הפתיחה הכי טובות שראיתי), והמשחק מצוין…מומלץ ביותר ובאמת עד עכשיו זה הסרט הכי טוב שראיתי השנה.

  14. חזי 15 דצמבר 2009 ב - 12:18 קישור ישיר

    יש ערוץ שישדר את ההכרזה על המועמדים לגלובוס? איפה אפשר לראות את זה?


השאירו תגובה