21 מאי 2019 | 06:25 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

ממתי עושים סרטים על מבקרי קולנוע?

פולין קייל. כתבה מהקישקע

 

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה תמצאו עוד המלצות והרחבות לסרטי דוקאביב האזינו בספוטיפיי או כאן

1.

בפסטיבל דוקאביב, שייפתח השבוע, יוקרן הסרט התיעודי מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל“. פולין קייל היתה מבקרת הקולנוע הנודעת והמאיימת של הניו יורקרבין 1967 ל1991מושא הערצה של רבים, מושא שנאה של רבים עוד יותר ורק מלקרוא את שם הסרט, ועוד לפני שצפיתי בו, נתקפתי הלם קל. רגע רגע, ממתי עושים סרטי תעודה על מבקרי קולנוע? לתומי חשבתי עד כה שמבקרי קולנוע הם הצד המתעד של תעשיית הקולנוע ולא הצד המתועד. הם אלה שכותבים על, ולא אלה שכותבים עליהם. ומה פשר הכותרת האמנות של פולין קייל“? ממתי כתיבת ביקורת היא אמנות“? בתור מבקר קולנוע (שהשנה, אגב, מציין 30 שנה במקצוע הזה הייתם חושבים שאהיה שמח לגלות שהמעמד המקצועי שלנו שודרג, ושאנחנו, מעתה, אמנים. זהו? היוצרים והמפיקים כבר לא יקראו לנו טפילים“, “עלוקותאו אוכלי חינם“? עכשיו אנחנו אחיהם לאמנות וליצירה? עכשיו גם אותנו ינציחו. סרט תעודי? קטן עלינו. אני רוצה רחוב על שמי. ובכל זאת, זה נראה לי שהיוצרות התהפכו, ליטרלית. משהו כאן לא נראה לי נכון.

אני מגדיר את מבקרי הקולנוע כתומכי הלחימהשל עולם הקולנוע. “תומכי לחימהזה מושג יפה שהומצא בצהל כדי להחליף את גובניקים“, שהפך קצת לכינוי גנאי. אני יכול בקלות לדמיין סרט תעודה על גיבורי מלחמה שפקדו על צבאות, או יצאו בגבורה למשימות נועזות, אבל אני מתקשה לדמיין סרט שמספר את סיפורו של בקר הטיסה או קצין המודיעין שישב בעורף וניתח (בכישרון ובחדות עין) את הדאטה שהגיעה במהלך הפעולה ועזר להעביר מידע שהועיל למהלך המבצע. אתם מכירים את כל שרשרת הפיקוד שניהלה את מבצע אנטבה, מראש הממשלה ועד למפקד הכוח וסגנו. אבל מעולם לא העליתם על דעתכם לשמוע את סיפורו של מפענח תצלומי האוויר, שבלעדיו הפעולה בוודאי היה נגמרת בכישלון. אז ככה אני חושב על המיקום של מבקרי קולנוע בהיררכיה הקולנועית. אף מבקר לא טועה לחשוב שהוא רמטכל או לוחם סיירת. אנחנו כאן בשביל העבודה המשרדית, האלמונית וכפוית הטובה להיות הראשונים שמוחאים כפיים במקרה של הצלחה, וגם כדי להיות השעירים לעזאזל במקרה של כישלון. אז מה פתאום סרט?

2.

אנחנו רגילים לכך שבעולם היצירה דמות המבקר תוצג בתור הנבל. זו דמות שתמיד תהיה מרושעת, צינית, חסרת לב אבל שנונה. היא תהיה האנטגוניסטית, ולא הפרוטגוניסטית. מעולם לא היה לי עניין לשנות את הייצוג הזה. מעולם לא חשבתי ליזום קמפיין אינטרנט שיפסיק את הדמוניזציה, הסטריאוטיפיזציה ואת השיימינג של המבקרים ויציג אותם פעם אחת בתור בני אדם. אף אחד לא הולך להיות מבקר כדי לזכות באהבת הקהל או בהערצתו, ומי שכן לא ישרוד במקצוע הזה זמן רב. מבקרי קולנוע אולי יקבלו תשואות, אבל רק אחרי מותם, ומתוך נימוס בלבד.

למרות שדמויות של מבקרים נכתבות לא פעם בטינה, אני עדיין מוצא אותן משעשעות. ברוך, דמות המבקר בספרו של דרור בורשטיין טיט“, עינגה והצחיקה אותי. ונפתלי שץ, הגיבור או הנבל של הגמל המעופף ודבשת הזהבשל אהרון מגד, היה מישהו שאהבתי ושנאתי, הזדהתי ונרתעתי ממנו חליפות. הם, הסופרים, כתבו כמובן על מבקרי ספרות.

באופן משונה, יוצרי קולנוע כמעט לא כותבים על מבקרי קולנוע. את רוב הסטריאוטיפים הקולנועיים חוטפים מבקרי תיאטרון ומסעדות אולי כי קיים מגע בלתי אמצעי בינם ובין מושאי הביקורת שלהם, בעוד שמבקרי הקולנוע מוגנים היטב על ידי מסך, ולעיתים קרובות גם אוקיינוס. מבקרת התיאטרון המרושעת בבירדמןאו מבקר התיאטרון האכזר והשנון בהכל אודות חווה“. ולצידם, מבקרי המסעדות מרטטוי“, “משחק באש” (עם בראדלי קופר) ושף” (עם גון פאברו). לכולם היה אותו תפקיד: להגיד לגיבור בקול רם את הפחדים הכי גדולים שלו, לעמת אותו עם פחד הכישלון. להיות הקול של התתמודע, להיות המדרבן להצלחה. היוצרים הם השתמשו בספרים ובסרטים כדי לחסל חשבונות עם אלה שהעליבו או לא העריכו אותם, ביקשו לבטא את הכעס שאצור בתוכם כלפי אנשי הממסד ושומרי הסף. הדמויות האלה אולי נלעגות וחסרות מצפון, אבל הן גם יצרו מיתולוגיזציה של דמות המבקר. בכל הסרטים האלה המבקר צודק. המבקר אומר בקול את מה שהיוצר מפחד להגיד לעצמו. הראיה לכך היא דמותו של גדדיה לילנד, מבקר התיאטרון בסרט האזרח קיין“, האיש שמייצג את מצפונו של הגיבור.

אנטון אגו, מבקר המסעדות מ”רטטוי”

3.

צריך לחזור אחורה בזמן עד לשחק אותה, סםשל וודי אלן והרברט רוס מ1972 (המבוסס על מחזה מאת אלן) כדי למצוא מבקר קולנוע שהוא גיבור הסרט ולא סתם גיבור, אלא גיבור רומנטי. אבל הגיבור הזה הוא בדיוק היוצא מהכלל שמעיד על הכלל כולו: הוא נבעך, בלתי מתפקד וסובל מאיזושהי אימפוטנציה, אם לא פיזית אז רגשית. בקיצור, מבקרי קולנוע אולי אוהבים קולנוע אבל הקולנוע עד כה לא ממש שלח להם זרי פרחים ומכתבי אהבה. ואז הגיע הסרט התיעודי על פולין קייל. ראשון בטרנד חדש או תופעה חריגה וחד פעמית?

4.

חוץ מלכתוב ביקורות בעיתונים ובמגזינים יש לדעתי למבקרים תפקיד נוסף. הם צריכים להיות אנשי הקונטקסט. פרנסואה טריפו, מבקר שהפך לבמאי, כתב בהקדמה לספרו הסרטים של חיי“, שלכל אדם יש שני מקצועות. המקצוע שבו הוא עובד ומבקר קולנוע. כלומר, כל אחד הוא מבקר קולנוע. כל אחד יגיד לכם בשמחה מה דעתו על הסרט שהוא ראה. לא צריך עבור כך לא השכלה ולא מיומנות. לכן ביקורת קולנוע צריכה להיות הרבה יותר מרק הבעת דעה והכרזה על טעם. מבקר קולנוע אינו כתב צרכנות והוא צריך לכתוב יותר מאשר רק טוב או רע“, “משתלם או לא משתלם“.

5.

פולין קייל יהודיה שהוריה היגרו לאמריקה מפולין נפטרה בגיל 82 ב-3 בספטמבר 2001, אחרי שנים של מאבק במחלת הפרקינסון. היא פספסה את 9/11 בשמונה ימים. היא זכתה לפרסום לאומי ראשון בתחילת שנות הששים, בזכות פינות ביקורת שלה ברדיו, ובזכות טוריה במגזין הנשים מקול“, ממנו פוטרה אחרי שקטלה את כל שוברי הקופות הגדולים של העשור: “לורנס איש ערב“, “צלילי המוזיקהולילה של יום מפרך” – שלושה סרטי מופת שמי שקוטל אותם ראוי להיכנס מיד לרשימת האויבים שלי. היא הפכה לשם בקרב מבקרי קולנוע בעולם, אחרי שפרסמה ב-1963 מאמר נגד תיאוריית האוטר הצרפתית, כפי שתורגמה לקוראים האמריקאים על ידי אנדרו סאריס שנה לפני כן. המאמר הזה שלה, “עיגולים וריבועים“, לא רק פרסם אותה ואת גישתה החצופה לביקורת קולנוע, אלא הפך אותה ואת אנדרו סאריס למבקרים יריבים, מעין אויבים שנמצאים בשני צידי המתרס הקולנועי. סאריס הלמדן, הפרופסור, האינטקלטואל, שמגיע לביקורת הקולנוע עם איזו שיטה סדורה, הייררכיה של יוצרים מועדפים, ומולו קייל, שהתפרסמה כמי שכותבת מהקישקע ולא מהאינטלקט. מ-1967 כתבה קייל בניו יורקרוסאריס כתב בווילגוויס“, וכך הם הפכו לשני האקדוחנים היריבים של ניו יורק.

הכתיבה הזאת של קייל האישית במופגן הפכה אותה למושא הערצה, השראה וחיקוי בקרב מבקרי קולנוע צעירים שניסו לחקות אותה. קייל עצמה טיפחה לא מעט מבקרים צעירים שהפכו לחסידיה. “כשהגעתי לניו יורק והתחלתי לכתוב בווילגוויס“”, אומר לי המבקר האמריקאי גודפרי צשייר, “לא מעט מעמיתיי היו ממעריצי של קייל, נסעו לפגוש אותה וניסו לחקות את כתיבתה. אני דווקא הערכתי יותר את סאריס, ובעיקר הרגשתי שמה שקורה סביב קייל הוא בעיקר פולחן אישיות יותר מכל דבר אחר“. אז כן, קייל עשתה לא מעט כדי לקדם את מקצוע ביקורת הקולנוע ולא רק בניו יורק. גם בישראל, מבקרי קולנוע כמו חגי לוי, בימיו חדשותואחר כך בהעיר“, הם כאלה שאפשר למנות כממשיכי דרכה.

ואולי זה הדבר שהסרט התיעודי עליה עושה הכי טוב: הוא מזכיר שקייל היתה בראש ובראשונה כותבת מבריקה. היא כתבה על חוויותיה כצופת קולנוע והיתה הופכת כל צפייה בסרט לסיפור קצר, העוסק בהגעתה לקולוע, חוויית הצפייה והיציאה מהסרט. זה היה מהנה לקריאה אבל לעיתים גם מתסכל, כי לא פעם הסרט עצמו היה יורד לדרגת שחקן משנה בטקסט. את יוצרי הקולנוע זה הטריף. ביקורות קולנוע הם תמיד טקסטים סובייקטיביים, היוצאים מתוך טעמו והשקפת עולמו של המבקר, אבל היוצרים תמיד מקווים שלכל הסובייקטיביות הזאת תתלוה גם נימה אובייקטיביית, בייחוד בסרטים שהמבקר לא אהב. לפחות שיכתטב לא אהבתי, אבל על פי כל קריטריון אובייקטיבי זה סרט טוב“. זה בדרך כלל לא קורה, אבל קייל לעיתים נדירות הסכימה לתת לסרט איזשהו מבטעל חיצוני, להתבונן בו דרך עיניים זאנריות, או דרך פרספקטיבה של קריירת היוצרים. הפרספקטיבה היחידה היתה שלה.

אבל היא גם היתה אשה של פרדוסקים. היא אמנם גילתה חוסר סבלנות וציניות לסרטים אירופאיים אופנתיים כמו לה דולצה ויטהולה נוטהוהיא שנאה את “2001: אודיסיאה בחלל“. אבל הביקורת שהיא כתבה על בוני וקליידב-1967 – הביקורת הראשונה שלה שפורסמה בניו יורקר” – הפכה את הסרט הזה ללהיט, אחרי שנקטל אחרי כל המבקרים החשובים האחרים בניו יורק. הביקורת הנלהבת שלה על הטנגו האחרון בפריזהפכה את הסרט הזה לסנסציה. קייל עם לשונה החדה וחסרת הפשרות הפכה לאורחת קבועה בתוכניות אירוח, אליהן הוזמנה בעיקר כדי לקטול סרטים ויוצרים. בשביל הדם. יוצרי קולנוע הוזמנו כדי לקטול אותה בחזרה (וויליאם פרידקין, הבמאי של מגרש השדיםוהקשר הצרפתי“, היה אחד משונאיה הגדולים והקולניים). והיא המשיכה לקטול כמעט עד פרישתה: כשהיא קטלה את שואהשל קלוד לנצמן ב-1985 האשימו אותה באוטואנטישמיות.

באופן אישי, קייל לימדה אותי דבר או שניים על הקשר שבין מבקרים ובין יוצרים. החברות האישית שלה עם הבמאים וולטר היל וסם פקינפה העניקו לה כושר התבוננות אינטימי ליצירת הסרטים שלהם שהפכו את הטקסטים שלה למעמיקים ואינטימיים יותר, אך לא פחות ביקורתיים. לא תמיד היא אהבה את סרטיהם או הסכימה איתם. על כלבי הקששל פקינפה היא כתבה שזהו, ככל הנראה, הסרט האמריקאי הפשיסטי הראשון“. ובכל זאת, הם נותרו מיודדים והתכתבו לא מעט. וזה גם שיעור על כך שמבקר לא חייב להיות מנותק מהקהילה היוצרת סביבו כדי להצליח לבחון אותה עם אינטגריטי.

בלי מבקרים נישאר רק עם פרסומאים“, היא אמרה בראיון כששאלו אותה בשביל מה צריך בכלל מבקרי קולנוע. והפרסומאים בהוליווד, היא הזכירה, מאוד חזקים, כך שזה אפילו לא כוחות שווים. ועדיין צריך מישהו שיידע להגיד את האמת, לבטא את דעתו, ולא רק להיסחף אחרי הקמפיינים הפרסומיים. קייל וגם זה משהו שלמדתי ממנה היתה מנהלת מלחמות עם מפיצים ויחצנים. את התכונה הזאת שלה אני מעריך.

ובסופו של דבר, אנחנו זוכרים כיום בעיקר את הסרטים שקייל אהבה. קצת כמו אנטון אגו, המבקר ברטטוי“, גם קייל טענה שזו בעצם תפקידו של המבקר: לזהות לפני כולם את מה שחדש ויוצא דופן ולהציג אותו בפני הקהל. מי שקייל זיהתה מוקדם, לא שכח לה את זה. סטיבן ספילברג כתב לה את אחד המכתבים הכי מרגשים שיוצר יכול לכתוב למבקר: “גם אחרי שקראתי אלף ביקורות, את עדיין היחידה שהבינה את מלתעות‘”.

6.

רגע, אם כבר עושים סרטים תעודה על מבקרי קולנוע, חייבים לעשות סרט על אנדרו סאריס. הוא הרבה יותר מעניין מפולין קייל, והרבה יותר משפיע על הקולנוע האמריקאי. ומול חיי הרגש הלא מתפקדים של קייל, הנישואין ארוכי השנים של סאריס למבקרת מולי הסקל הם אחד הסיפורים הרומנטיים בעולם ביקורת הקולנוע, עולם שלדמויותיו המיתולוגיות אין הרבה סיפורי אהבה ומשפחה.

(פורסם ב”בלייזר”, גיליון מאי 2019)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה