"ארץ הדבש". זוכה התחרות התיעודית הבינלאומית בפסטיבל סאנדאנס

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה תמצאו עוד המלצות והרחבות לסרטי דוקאביב האזינו בספוטיפיי או כאן

על הסרט על פולין קייל, "מה שהיא אמרה – האמנות של פולין קייל", תוכלו לקרוא כאן

על הסרט של פיטר ג'קסון, "הם לא יזדקנו", תוכלו לקרוא כאן

פסטיבל דוקאביב, שייפתח בפעם ה-21 ביום חמישי (23.5), הוא אחד משלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל מבחינת כמות קהל, אחרי פסטיבל חיפה ובצמוד לפסטיבל ירושלים – הישג כביר לאירוע המוקדש אך ורק לסרטי תעודה. עד כמה הוא מבוקש? ובכן, יש סיכוי שבשעה שאתם קוראים את מקבץ ההמלצות הזה הכרטיסים לרוב ההקרנות המדוברות בסינמטק תל אביב כבר אזלו. אז מה עושים? מתעדכנים באתר של דוקאביב  אחר שורה ארוכה של הקנות נוספות שמתווספות לתוכניה כל הזמן, וגם עוקבים אחרי רשימת הסרטים שיוקרנו ברחבי תל אביב בהקרנות חוצות פתוחות וחינמיות – בין השאר לסרטים המסקרנים על אריתה פרנקלין, ג'ון לנון ויוקו אונו וסווייד. לא רק בזירה המקומית הפסטיבל הזה זינק בשנים האחרונות, כשהקהל הישראלי גילה בזכותו כמה הוא אוהב סרטי תעודה; גם המעמד הבינלאומי שלו השתדרג כשבשנה שעבר הוכרז שהסרטים הזוכים בתחרויות הפסטיבל נכנסים אוטומטית לרשימת הסרטים הזכאים להתמודד בקטגוריות סרטי התעודה באוסקר.

הנה טעימה מגוונת של כמה מסרטי הפסטיבל שכבר ראינו מהמסגרות השונות:

"להתגבר על הפער". זה לא רק אח מסרטי התעודה הכי טובים בדוקאביב, זה אחד מסרטי התעודה הטובים של השנה. כמה טוב? הוא היה מועמד השנה לאוסקר והיה רגע שחשבנו שהוא אפילו יפתיע ויזכה. היינו מעריפים עליו אפילו סופרלטיב נוסף: זה מהסרטים שגורמים לנו להבין למה בכלל צריך את הסוגה הזאת, "קולנוע תיעודי". זהו סיפורם של שלושה חברי ילדות שאהבת הסקייטבורד חיברה ביניהם, ועזרה להם להדחיק את העובדה ששלושתם באים מבתים הרוסים ומשפחות לא מתפקדות, ושהעתיד שלהם רחוק מלהיות מזהיר. היה להם רק מזל אח: שאחד מהשלושה, נער בשם בינג לו, היה צלם מחונן, שצילם בכישרון נפלא את פעלולי הסקייטבורד שלהם (נקודה לעיון עתידי: השפעת תרבות הסקייטבורד על הקולנוע. לא מעט סקייטרים נהיו במאים, ובראשם ספייק ג'ונס). אלא שהוא המשיך לצלם אותם גם אחר כך והמשיך לעקוב אחריהם במשך חמש שנים ואז גם ערך את חומרי הגלם והפך את סיפורם של שלושה נערים שגרתיים, נטולי כל ייחוד, ליצירה סוחפת ומרגשת שזכתה לתשואות בכל העולם. אז כן, אם אתה מוכשר קולנוע יכול להוציא אותך מהביבים ומהעוני, אבל בעיקר הוא מקרב אותנו – הצופים – לבני אדם, ונותן לגיבורים הזדמנות לגאולה, שבודדים מקבלים.

"קולו של אחמד". ב-1966 יצרו רם לוי (מפיק) ואבשלום כץ (במאי) סרט תיעודי קצר בשם "אני אחמד", שעורר סערה בישראל, כשהיה הסרט הראשון שהציג (במשך 13 דקות בלבד) את החיים בישראל מנקודת מבטו של פועל בניין ערבי–ישראלי שרואה את האפליה, הגזענות והשנאה שסביבו. כעת, לוקח בית הספר סם שפיגל את הסרט ומציג גרסה משופצת שלו ומצמידה אליו ששה סרטים קצרים עכשוויים שמגיבים אליו, בפרויקט השלישי של מחוות שיזם בית הספר לסרטים קצרים משנות הששים (אחרי "בירושלים" ו"לאט יותר"). "אני אחמד" המקורי התיישן נורא, ומרתק לנסות להבין למה הסרט הכה תמים הזה היה כל כך שנוי במחלוקת שנה לפני מלחמת ששת הימים. אבל מיד אחריו צמודה אליו הברקה, סרט תיעודי קצר (17 דקות) שביימו כעת איילת בכר ודוד אופק שמציג את הסיפור המלא של אחמד, שאחרי מלחמת העצמאות היה חלק מניסוי של השומר הצעיר, לאסוף נערים ערביים ולתת להם חינוך ישראלי בקיבוץ. הסרט הזה, שצמוד למקורי, גם חושף עד כמה השתנה הדבר הזה שנקרא "קולנוע תיעודי" ב-50 וקצת השנים שחלפו, ועל מערכת היחסים שבין הקולנוע התיעודי ובין המציאות, ואיך המציאות בהחלט משוכתבת ומבוימת גם כשזה לכאורה "תיעודי". סרט נוסף, של הבמאי שאדי חביב אללה, מתבונן על מציאות פועלי הבניין בישראל כיום, ומחזיר לאחמד את מה שהסרט המקורי נטל ממנו: את השפה הערבית.

"דיוויד קרוסבי, זכרו את שמי". הישר מפסטיבל סאנדאנס מגיע הסרט הזה שמציג נס רפואי: דיוויד קרוסבי עדיין חי. קרוסבי – אחד המייסדים של להקת "הבירדס", שליש מההרכב "קרוסבי, סטילס ונאש", מי שהופיע בוודסטוק, מי שהיה בן זוגה של ג'וני מיטשל, ולמשך רוב שנות השבעים נאבק בהתמכרות לסמים ובבעיות בריאות קשות – יוצא בגיל 77 לסיבוב הופעות. אשתו הנוכחית יודעת שיש סיכוי שהסיבוב הזה יהרוג אותו. "אנשים לא מודעים על כמה הוא חולה", היא אומרת. אבל קרוסבי אוהב להופיע, וגם חייב: הוא צריך את הכסף. איי.ג'יי איטון מביים את סרט הביכורים שלו בהפקת קמרון קרואו, שעוקב אחרי הופעותיו של קרוסבי בהווה, וזכרונותיו מהעבר, שלמרות העובדה שהוא היה חלק משתי להקות רוק אגדיות הם מלאים זכרונות עצובים וטראגיים, על חברים שלו ובנות זוג, שמתו מוקדם מדי. והוא, עם כל הסמים והמחלות, לא יכול שלא לשאול את עצמו: "איך זה שאני נשארתי בחיים?".

"מיסטיפיי". והנה סרט מוזיקלי על מי שלא שרד: מייקל האצ'נס, סולן הלהקה האוסטרלית אינקסס, שזכה להצלחה עצומה בשנות השמונים והתשעים, אבל התאבד בגיל 37 תחת השפעת סמים ואלכוהול. הסרט התיעודי הזה בנוי בדיוק כמו "איימי": הוא מורכב אך ורק מחומרי ארכיון, ובפסקול מלווים אותו ראיונות חדשים וישנים של חברים ובני משפחתו של האצ'נס, שמספרים על הנער שהגיע מבית הרוס, הפך לכוכב רוק, ואז קרס. עבודת עריכה מרשימה, אבל אין ספק שהסרט הזה מיועד בעיקר למעריצים.

"ארץ הדבש". עוד סרט מפסטיבל סאנדאנס, הזוכה בתחרות הבינלאומית ובפרס הצילום שם. גלוית נוף, טבע ואנתרופולגיה תוצרת מקדוניה שמתעדת את השיטות הישנות לרדיית דבש. זהו מאבקה של אשה להמשיך לעסוק במקצוע רדיית הדבש, והחיפוש שלה אחרי כוורות טבעיות באיזורים הנידחים והנחשלים של מקדוניה. סרט פיוטי עם צילום יפהפה שבעיקר מזכיר לנו שיש עדיין מקומות, לא מאוד רחוקים, שבהם החיים מתנהלים כאילו אנחנו עדיין במאה ה-17.

"פנים". למי שמחפש אתגר, הנה הסרט הכי מאתגר בפסטיבל. הבמאי הטייואני–מלזי צאי מינג–ליאנג, המוכר לחובבי פסטיבלי הקולנוע דווקא בזכות סרטיו העלילתיים, עושה ניסוי דוקומנטרי שהוא בעצם יצירה נזירית, אבסטרקטית ומופשטת: הוא מצלם 13 פורטרטים של אנשים – רובם אלמונים (אחד מהם הוא השחקן הקבוע שלו, לי קנג–שנג), בשוטים שנמשכים בממוצע חמש דקות. לפעמים הם לא אומרים מילה. לפעמים הוא שואל אותם שאלות. אבל כמו כל סרטיו של צאי, זה תרגיל בסבלנות ובהתבוננות, המלווה במוזיקה של ריוצ'י סקאמוטו. זו חוויית צפיה לא פשוטה, כי לא קורה הרבה (מסוג הסרטים שהייתם מצפים למצוא כווידיאו–ארט במוזיאון ולא בקולנוע) אבל צאי כבר הרגיל את מעריציו שסרטיו מדיטטיביים ודורשים כניסה למצב של זן.

(גרסה מורחבת לטקסט ב"כלכליסט", 20.5.2019)

ציוץ