"ג'ון וויק 3". מסכת מכות

מה התקציר של "ג'ון וויק 3", הסרט שהדיח השבוע את "הנוקמים: סוף המשחק" מראש טבלת שוברי הקופות? בפשטות: קיאנו ריבס הולך מכות. אנחנו ערבים לכך שגם אם לא ראיתם את שני הסרטים הקודמים בסדרה – והסרט החדש ממשיך בדיוק מהנקודה בה הסתיים הקודם – אתם תבינו היטב את מעט העלילה שהסרט מחזיק כקטעי קישור ואתנחתאות בין רגעי האקשן, שהם עיקר הסרט. ההבדל היחיד הוא שאם בשני הסרטים הקודמים ג'ון וויק – רוצח שכיר אולטרה–מיומן של ארגון פשע סודי שמורכב מראשי המאפיה בכל העולם – היה הרודף, הרי שבסרט הזה הוא הנרדף.

אם שמים טוב לב, עד מהרה החוקיות העלילתית של הסרט מתחילה להיראות ברורה. ג'ון וויק נכנס למונית ומבקש להגיע לספריה העירונית. אלה שבקיאים בעלילותיו הקודמות מתחילים לחייך כי הם מבינים לאן זה הולך: סצינת מכות בספריה, שתהפוך ספרים לכלי נשק קטלניים. משם ממשיך ג'ון וויק לחנות נשקים עתיקים, ועד מהרה הוא שולף מגירות וארונות של סכינים, פגיונות ושבריות ויוצא למחול חרבות נגד תוקפיו. התחנה הבאה – לא משנה איך הגענו אליה – היא אורווה. שם הסוסים הופכים גם למגינים וגם לכלי נשק. וכן הלאה והלאה במשך שעתיים וחמש דקות. הרעיון הוא שבכל פינה נמצאים החיילים השכירים והמלשינים של אותו ארגון סודי. כל נהג מונית וכל הומלס הם משת"פים של ארגון "השולחן הגבוה" ולכן כל אתר וכל פינת רחוב היא נקודת פתיחה לסצינת קרב או מרדף, שהם עמוד השדרה המסחרר של הסרט הזה (ומשום מה, רק במטוסים וברכבות תחתיות אין זכר לרבבות שכירי החרב שרודפים אחר החוזה השווה מיליונים על ראשו של וויק, כי את המסעות האלה הוא עובר בלי סצינות קרב, נקודה שאנחנו מקווים שתזכה להתייחסות ב"ג'ון וויק 4" שיגיע במאי 2021).

במילים אחרות, "ג'ון וויק 3" אמנם מוגדר כסרט אקשן, והוא אכן אלים עד כדי טרלול, אבל התסריט שלו בנוי כקומדיית סלפסטיק. תחשבו על האחים מרקס ועל האופן שבו כל לוקיישן שהם מגיעים אליו הופך בסיס לרצף גאגים הקשורים אליו; או לצ'רלי צ'פלין, שהופך כל אתר לזירת הקרקס שמשתמשת בתכונות היחודיות של המקום כדי לפרק אותו לרסיסים. אז ג'ון וויק עושה בדיוק אותו דבר, רק עם פחות בדיחות ויותר עצמות שבורות, גולגלות מרוסקות ועיניים עקורות. הוא האיש שמכניס את הפאנץ' לפאנץ'-ליין.

באחת הסצינות במערכה הראשונה מגיע ג'ון וויק לבית ספר למחול, בניהולה של אנג'ליקה יוסטון ("הכבוד של פריצי") המגלמת לא רק פרימה בלרינה בדימוס אלא גם את ראשת התא הרוסי בארגון הפשע הרב–לאומי הסודי שמשירותו מנסה וויק לפרוש. זו סצינה מלאת מודעות עצמית שמתמקדת לשניות ארוכות בחזרה על הופעת בלט, כי היא רוצה שנשים לב ש"ג'ון וויק 3" הוא בעצם סרט מחול. אם תרצו, מיוזיקל ללא מוזיקה. גם במיוזיקל, בדיוק כמו בסרטי פעולה, כל לוקיישן הוא הבסיס לרגע של כוריאוגרפיה. במחול, בדיוק כמו בסרטי אמנויות לחימה, רגעי הכוריאוגרפיה לא מקדמים עלילה, אלא הם רגעים של אסתטיקה קינטית טהורה. לכאורה מדובר בהפכים: על הבמה מופיעות בנות עדינות בבגדים לבנים, ולעומתן רוב קטעי הקרב הם בין גברים מגודלים בבגדים שחורים. אבל מלבד זאת, הם בעצם אותו דבר. מהבחינה הזאת, "ג'ון וויק 3", אפילו יותר משני הסרטים הקודמים, הוא סרט שמוותר על עלילה מהודקת ומתמקד אך ורק באבסטרקטיות של הדרכת התנועה, כשהעלילה מתפקדת רק כתירוץ להחלפת לוקיישנים. צ'אד סטאלסקי, הפעלולן שהפך לבמאי עם סרטי "ג'ון וויק", עולה מדרגה מסרט לסרט ברשיון שהוא לוקח לעצמו לביים קטעי קרב ויותר ויותר ארוכים ווירטואוזיים, לעיתים בשוטים ארוכים ורחבים, שממחישים את המיומנות של השחקנים ואנשי הפעלולים. מהבחינה הזאת, "ג'ון וויק 3" הוא הסרט האמריקאי הכי אסיאתי – ככה צילמו גיבורי הפעולה ההונג קונגיים (ג'קי צ'אן וסטיבן צ'או) והתאילנדים (טוני ג'ה) את סצינות הלחימה שלהם, בשוטים ארוכים, ללא עריכה, כמו מופע בימתי קרקסי שמתרחש מול עיניכם.

צריך להודות, שאחרי שג'ון וויק מחסל אנשים עם ספרים, סכינים, סוסים, אופנועים ואקדחים, הסרט קצת מתחיל לחזור על עצמו ומשוטט יותר מדי במדבריות הצחיחות של עולמות הנונסנס – הציון המפרגן בראש הטקסט הזה הוא בעיקר עדות לחצי הראשון של הסרט, שהוא כמו מופע של סירק דה סוליי שנעשה בחושך תוך כדי תנועה – עד שהוא מתעשת וחוזר לגראנד פינאלה ראוי ומתעתע ויזואלית באולם זכוכית. זו לא רק סצינת אקשן מוצלחת לסיום, אלא גם סצינה שעושה קאמבק נהדר למארק דקסקוס, שהיה כמעט כוכב סרטי אמנויות לחימה לפני כעשרים שנה ("פרימן"), אבל אז נעלם. ב"ג'ון וויק 3" הוא יופי של נבל.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 21.5.2018)

ציוץ