15 מאי 2019 | 23:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“מלחמה פרטית”, ביקורת

“מלחמה פרטית”. הלוק בהשראת משה דיין

אחרי כמעט 30 שנות כתיבה, מארי קולווין היתה אחת מעיתונאיות המלחמה המפורסמות בעולם. כתבותיה לסאנדיי טיימסהלונדוני הביאו אותה לכל מוקדי הסכסוך הגדולים בעולם, מדינות שנקרעו על ידי מלחמות אזרחים שלקוראים במערב לעיתים נדירות היה מושג מה קורה שם ואילו זוועות המשטרים מסוגלים לבצע ברגע שהם מצליחים להסתיר את האמת מהעולם. בתקופה שבה נדמה שלאף אחד לא אכפת ממותם של ילדים שנקלעו לחילופי אש בין צבאות ובין כוחות מורדים, למארי קולווין היה אכפת והיא שילמה על כך מחיר פיזי ונפשי כבד. היא חיה על זמן שאול, מתחמקת מקליעים ופצמרים ורואה את עמיתיה העיתונאים נהרגים לצידה בזה אחר זה. עד שהגורל הזה הגיע גם אליה וב-2012 היא נהרגה בהפצצה של צבא אסד בעיר חומס בסוריה. שבע שנים אחר כך, מגיע אלינו מלחמה פרטית“, סרט קולנוע מטלטל למדי על אודותיה שהפיקה שרליז תרון, כשאת קולווין מגלמת רוזמונד פייק, שחקנית בריטית מעולה שקשה לזכור את שמה, אבל אנחנו מבטיחים לכם שבכל פעם שראיתם אותה בסרט מהיותה נערת גיימס בונד בלמות ביום אחרועד לתפקידה כאשתו הקרה כקרח של בן אפלק בנעלמתשל דיוויד פינצר שאלתם את עצמכם מי זאת? היא נורא מוכרת לי“.

את מלחמה פרטיתביים מתיו היינמן, שזה סרטו העלילתי הראשון אחרי קריירה עטורת הישגים כבמאי דוקומנטרי (על סרטו “קרטל לנדהוא היה מועמד לאוסקר). ואכן נדמה בתחילה שהיינמן פשוט מביים סרט תיעודי עם שחקנים, המלווה בקטעי קריינות של קולווין האמיתית מתוך ראיון איתה. אבל ככל שהסרט נמשך, וקולווין עוברת מאיזור לחימה אחד לשני, הסרט עוזב בהדרגה את המציאות ונכנס עמוק יותר לתוך נפשה המסויטת של האשה שעבורה סיקור מלחמה אינו רק שליחות, אלא גם התמכרות שהיא לא מסוגלת להיגמל ממנה. אלכוהול, סקס והרס עצמי הופכים להיות האמצעים שאיתם היא מנסה להקהות את הייאוש, את הכאב ואת הפלאשבקים שרודפים אותה ושבתוכם היא חיה, בתקופות שבהן היא הרחק מחזית הלחימה.

הסרט עוקב אחריה תחנה אחרי תחנה: בסרי לנקה היא מאבדת עין מפגיעת רסיס, ומחליטה לחבוש רטייה גדולה ושחורה בהשראת משה דיין (אחד מרשימת האנשים הכי סקסיים עם עין אחת, שהיא וחבריה מקבצים); בעירק היא עוזרת בחשיפת קבר אחים ולוקה בתסמונת פוסט טראומטית שמדרדרת אותה לאלכוהוליזם; באפגניסטן היא עדה להתפוצצות אוטובוס עם ילדים ממטען צד; בלוב היא חוזה בהוצאה להורג של מועמאר קדאפי; ולבסוף היא מגיעה לחומס בסוריה, שבו על פי עדותה היא רואה בעינה האחת את הדברים הכי איומים שהיא ראתה בימי חייה וכפי שהסרט מציג, היא כבר ראתה דברים איומים. כתבותיה של קולווין ודיווחיה לסי.אן.אן הפלילו את אסד בהפגזת אוכלוסיות אזרחיות.

היינמן רגיל לצלם ולערוך בעצמו את סרטיו התיעודיים, אבל במשימתו הראשונה כבמאי עלילתי הוא גייס לצידו צוות משובח שבראשו עומד הצלם רוברט ריצרדסון, שעל חגורתו תלויים כבר שלושה פרסי אוסקר ושותפות ארוכת שנים עם אוליבר סטון וקוונטין טרנטינו (למעשה הוא הלך לצלם את הסרט החדש של טרנטינו אחרי שגמר את העבודה על הסרט הזה). יפה לראות את ריצרדסון הוותיק מחפש עם היינמן הצעיר אתגרים חדשים כצלם. בסרט שצולם ברובו בירדן, הוא השאיר מאחור את משאיות התאורה שלו, שם מצלמה על הכתף, ורץ אחרי האקשן כמו צלם ניוז. אלא שבידיו של צלם רבאמן, שעובד בצורה מהממת גם עם אור זמין וגם עם תנועות מצלמה, התוצאה נעה על הגבול היפהפה שבין היפרריאליסטי ובין היפרמסוגנן, שלרגעים מזכיר את העבודה של הצלם בארי אקרויד בסרט מטען הכאב“.

לא לגמרי ברור האם מלחמה פרטיתהוא סרט שמנסה לחגוג את מקצוע העיתונות ואת חשיבותו בחשיפות עוולות העולם; או שהוא משתמש בדמותה של קולווין, כדי לשמש עדה אמינה לכל מעשי האלימות שהציפו את העולם הזה בדם ובאכזריות ב-20 השנים האחרונות, אבל זה סרט שככל שהוא נמשך הוא גם נהיה וירטואוזי יותר מבחינת משחק ותצוגה קולנועית, וגם בתחושת החנק שהוא מייצר, כשחבל התלייה המטאפורי הולך ומתהדק סביב צווארה של הגיבורה. ובסופו של הסרט קשה שלא לתהות: איך עוד לא נעשה סרט ישראלי דומה על רון בן ישי?

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 15.5.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה