כמה מסרטי פסטיבל חיפה 2024/2025. ארבעה מהם מועמדים לגלובוס הזהב בשבוע הבא. שניים מהם יזכו

המון טרגדיות קרו מאז טקס הפתיחה של פסטיבל חיפה ב-2023. היום האחרון של הפסטיבל הקודם היה בשבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר, היום הנורא שבו נפתחה מלחמת חרבות ברזל. יומו האחרון של הפסטיבל בוטל מיד ונדמה שהפסטיבל הקודם אמנם התחיל, אבל מעולם לא נגמר. וכך גם המלחמה. בסוכות השנה חיפה היתה בעיצומה של המערכה הצפונית של המלחמה, עם אזעקות מכיוון לבנון ופיקוד העורף אסר על קיומם של פסטיבלי סוכות, מהפסטיבל לתיאטרון בעכו ועד לפסטיבל הקולנוע בחיפה. בין לבין הלכה לעולמה פנינה בלייר, המנהלת האמנותית הקודמת של הפסטיבל שבמשך 33 שנות כהונתה במידה רבה עיצבה את טעמו של הפסטיבל החיפאי והפכה אותו מאירוע קולנועי משני, לגדול הפסטיבלים בארץ. ביום שלישי ייפתח פסטיבל חיפה, שנדחה מסוכות לחנוכה, וכך פסטיבל 2024 יתקיים למעשה בימים הראשונים של 2025.

לדעתי, מעז יצא מתוק. אני מזמן טוען שלישראל חסר פסטיבל קולנוע כללי בדצמבר–ינואר. בייחוד בשנה כזאת, שבה מסיבות פוליטיות יש לא מעט מפיצים ויוצרים אירופאים שמסרבים לתת לפסטיבלים בישראל להציג את סרטיהם, ולכן הפסטיבלים נסמכים יותר על היבול שקיים בידי המפיצים המקומיים. וכשזה מגיע לבכורות, למפיצים יש לו"ז משלהם, שלאו דווקא מסתנכרן ללוח השנה הפסטיבלי. וכך, סרטים שמיועדים להפצה באיזור ינואר–פברואר, סרטים שמפיקיהם מכוונים אותם לעבר האוסקרים, זמינים דווקא עכשיו ולא בסוכות. כך מי שרוצה להתעדכן באופן מרוכז ברוב הסרטים הבולטים של סוף 2024, פסטיבל חיפה הוא המקום להיות בו השבוע.

ביום ראשון הבא, למשל, ממש באמצע הפסטיבל, יתקיים בהוליווד טקס גלובוס הזהב. ובפסטיבל יהיה אפשר לצפות בכמה מהסרטים הבולטים המועמדים בו, ואולי גם כאלה שיזכו. למשל, "הברוטליסט" של בריידי קורבט, המועמד המוביל לזכות בפרס על סרט דרמה. הסרט, שנמשך שלוש שעות וחצי (כולל הפסקה), הוא בדיוק הסרט המושלם לצפות בו בפסטיבל קולנוע (הוא יפתח במוצ"ש הקרוב את פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים, ושבוע אחר כך יוקרן בחיפה במסגרת תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי). מועמד נוסף שיוקרן הוא "5 בספטמבר", המתרחש ביום שבו נחטפו ונרצחו 11 הספורטאים הישראליים בפסטיבל מינכן ב-1972, כפי שהוא משתקף מנקודת מבטו של צוות שידורי הספורט של איי.בי.סי שפתאום נדרש לכסות אירוע טרור בינלאומי. שניהם סרטים מעולים, עם קשרים לישראל, שמומלץ להקדים לראות. סרט אמריקאי נוסף שרלוונטי לצופים בישראל הוא "כאב אמיתי" על שני בני דודים שנוסעים לטיול במחנות ריכוז ובגטאות של פולין לזכר הסבתא שלהם. הסרט מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה וקירן קאלקין ("יורשים") שמשחק לצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים, עשוי לזכות בפרס כשחקן משנה, גם בגלובוסים וגם באוסקרים.

סרט הפתיחה של הפסטיבל (וגם הוא ממתחרי תחרות הקולנוע הבינלאומי) הוא "זרע התאנה הקדושה" של מוחמד רסולוף האיראני, ששני סרטיו הקודמים ("אין רשע בעולם" ו"אדם של יושרה") היו יצירות מופת. סרטו החדש, שאותו עדיין לא ראינו, הוא נציג גרמניה לאוסקרים, למרות שהופק באיראן באופן חשאי. מוקדם יותר השנה רסולוף, שכבר נאסר בעבר על ידי השלטונות באירן בגלל הביקורתיות שבסרטיו, ברח ממולדתו, שניסתה למנוע ממנו להקרין את הסרט בפסטיבל קאן. סרטו החדש הוא, מבחינתי, האירוע הכי מסקרן בפסטיבל. לצידו יוקרנו עוד שני סרטים המתמודדים על פרס הסרט הזר בגלובוס הזהב: "כלת ההר" האיטלקי ו"אני עדיין כאן" הברזילאי.

התחרות הישראלית בפסטיבל השנה תתקיים במתכונת מחודשת: אין יותר הפרדה בין סרטים עלילתיים וסרטי תעודה. הרי ממילא סרטים כמו "מלך החגיגת" מותחים את ההגדרות הישנות, אז באמת אין טעם, וזה תיקון נאה ואקטואלי, שמיישר קו עם פסטיבלים בעולם שבאמת לא מפרידים בין הסוגות בתחרות. אלא שהתחרות השנה שומרת על סימטריה: ארבעה עלילתיים וארבעה תיעודיים. הם אמנם מתחרים על אותו פרס, אבל אם שומרים על שוויון למעשה מייצרים בפועל שתי תחרויות נפרדות שוות. לא – אם כבר אז כבר: שרק הטובים ביותר ייכנסו למסגרת, בלי הגדרות וגם בלי מכסות. בכל אופן, בתחרות השנה באופן יוצא דופן ומעניין יוקרנו שני סרטים שצולמו בחיפה "חליסה" (שרק חיפאים או מי שכבר ראה את הסרט יודע שמדובר בשמה של שכונה בחיפה), שביימה סופי ארטוס ("עמק") ועם נועה קולר בתפקיד הראשי. ו"נדל"ן" שביימה ענת מלץ, על זוג צעיר שמחליט לעזוב את תל אביב ולחפש דירה בחיפה. אלא שבמהלך יום אחד של חיפוש דירות אנחנו מגלים שלא הכל בסדר ביניהם. שנים מהסרטים הישראלים הטובים מתחרות אופיר האחרונה יתחרו בתחרות: "בנות כמונו" של לי גילת ו"מופע טוטאל", קברט מוזיקלי קולנועי וירטואוזי ומסחרר שביים רועי אסף, שגם משחק בתפקיד הראשי. את שאר הסרטים בתחרות עוד לא ראינו.

מבין הסרטים האחרים, שימו לב לשמות הבאים שכבר הספקנו לראות:

"ארמנד". קודם כל, איזה ייחוס יש ליוצר הסרט הזה. זהו סרט הביכורים של הלפמן טונדל, נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן. הסרט הוא נציג נורווגיה לאוסקרים השנה ומככבת בו ריינטה ריינסב, שכיכבה בלהיט הנורווגי הקודם, "האדם הכי גרוע בעולם". הסרטו מתרחש במהלך יום אחד בבית ספר שאליו מזומנת אליזבת (ריינסב) לשימוע בטענה שהבן שלה ארמנד, בן ה-6, תקף באלימות ילד אחר. את ארמנד כמעט ולא נראה והדו–קרב יהיה בין שתי האמהות, שבהמשך מתברר שהן בכלל רבות על משהו אחר לגמרי. הדרמה הקאמרית הזאת, שמצולמת בתקריבים ובצבעוניות שמזכירים את סבו של הבמאי, הופכת במערכה האחרונה לסיפור אבסטרקטי יותר המתרחש בדמיונה של האם, והוא הופך לסיפור רפאים ולמופע מחול. זה לא סרט אחיד, אבל הוא חוויה קולנועית מפתיעה, בשנה שהביאה לנו לא מעט סרטים על עימותים בבתי ספר ("חדר המורים", "על עשבים יבשים").

"ארנסט קול: לאבד ולמצוא". סרטו התיעודי החדש של ראול פק ("אני לא הניגרו שלך") זכה בפרס בפסטיבל קאן והוא מספר את סיפור חייו של ארנסט קול, צלם סטילס דרום אפריקאי שחור שבסוף שנות ה-60 חשף בספר צילומיו את פני האפרטהייד במולדתו, ספר שאילץ אותו לעזוב את דרום אפריקה ולחיות כפליט, עד מותו בגיל 50 ב-1990. קצת בדומה ל"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר–עם" של רן טל, רוב הסרט מוקדש לצילומיו של קול, שאוסף עצום וגנוז של הנגטיבים שלו נחשף באחרונה. מכתביו ויומניו של קול מוקראים על ידי השחקן לאקית סטנספילד.

"ריפנשטאל". לפני 30 שנה נוצר סרט תיעודי עצום מימדים ומרשים בהיקפו בשם "החיים הנפלאים והנוראיים של לני ריפנשטאל", ביוגרפיה תיעודית מקיפה על במאית הבית של היטלר, וחברתו הקרובה של הפיהרר, שביימה את סרטי התעמולה המפורסמים ביותר של הנאצים. במשפטי נירנברג היא נמצאה זכאית. עכשיו מגיע אנדרס וייל, עם סרט שהוצג השנה בבכורה בפסטיבל ונציה, ובידיו חומרים שלא נראו קודם, וביניהם קטעים שלא נכנסו לסרט התיעודי הקודם, ואיתם הוא מוכיח באופן משכנע וסופי למדי שריפנשטאל – בניגוד מוחלט לעמדתה המוצהרת בכל השנים אחרי המלחמה – בהחלט ידעה מה הנאצים עושים ליהודים, ואף שיתפה פעולה עם ההשמדה לצורכי הסרטים שלה. סרטו של וייל מפליל את ריפנשטאל, שאף אחד מעולם לא חשב שהיא צדיקה והיה ברור שהיא נאצית, ומציג איך היא הצליחה למנוע מהתקשורת לעסוק בעברה הנאצי ולהתחיל להלבין את עברה, עד מותה בגיל 101. זה סרט מרתק, אבל הוא מפספס את הנקודה הכי מצמררת בסיפור חייה של ריפנשטאל: שהנאצית הארורה הזאת היתה במאית פנומנלית.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט" ב-25.12.2024)

ציוץ