"תלוי באוויר", הביקורת
"תלוי באוויר" הוא מאותם סרטים שמושכים יותר בלב מאשר בשכל. עיון שכלתני בסרט יכול בקלות לפורר אותו, בעיקר כי נדמה שג'ייסון רייטמן קצת יותר מדי מושפע ומחקה ומחווה, ופה ושם לא קושר לגמרי את כל החוטים שהוא טווה. אבל הבימוי העדין, שיש בו תחכום רב כשמעיינים בסרט בצפייה שניה, ובעיקר התסריט – שלמרות הכל, הוא אחד היפים שנתקלתי בהם השנה (לפחות הוא בול לטעם שלי) – וגם היחס ההפכפך שיש לסרט כלפי רגש וציניות, הופכים את "תלוי באוויר" לסרט שאם אני הייתי חבר אקדמיה, הייתי בוחר בו כסרט השנה באוסקרים. ומכיוון שלא השתגעתי על הבימוי של "ג'ונו" (למרות שחיבבתי מאוד את התסריט של דיאבלו קודי), אני שמח שרייטמן עזב את תרגום החזון של האחרים וחזר לחפש את הקול של עצמו. "תלוי באוויר" הוא בן זוג נהדר ל"תודה שעישנתם" שלו. הנה רצף פריימים מהסרט (צריך לראות את הסרט כדי להבין מה הקונטקסט, אבל הם יפים אסתטית גם בלי קונטקסט), ואז הביקורת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.1.2010
יש משהו בסרטים שמזכיר לי מוזיקה. משהו בחוויה, בריגוש, בהיסחפות, באופן שבו סרט – כמו שיר טוב – יכול להידבק במוח ולא לצאת ממנו. נדמה לי שג'ייסון רייטמן, הבמאי של "תלוי באוויר", חושב על סרטיו כמו שזמרים חושבים על שירים. קחו את "תלוי באוויר": הסרט הזה הוא כמו שיר מושלם. הוא מכיל את כל האקורדים שכבר שמענו באלפי שירים אחרים, וגם המילים נורא דומות לשירים שכבר שמענו, אבל זה שיר חדש, עם אופי משלו, שבנוי מאותם חומרים מהם בנויים כל השירים בעולם, אבל הוא עדיין מקורי.
אם מפרקים את "תלוי באוויר" לגורמים הקטנים ביותר, קל לבקר אותו לחומרה: לא הכל בו סגור ומהודק עד הסוף, הדמות הראשית לא לחלוטין מוסברת, חלק מהסיטואציות נראות מתחנחנות, חלקן נראות מאולצות, אחרות נראות כמו "מיטב הלהיטים של סרט האינדי הקטן". אבל בסופו של דבר, אנחנו נותרים עם אחד הסרטים המתוקים, המקסימים, המשעשעים והנבונים שנראו בעת האחרונה. סרט שמבעד לחומריו הממוחזרים מצליח לייצר אבחנות מקסימות על המקום שבו מונחת התרבות שלנו ברגע הנקודתי הזה.
ג'ורג' קלוני מגלם את דמותו של ריאן בינגהם, כולו סמל של הצלחה. הוא טס ברחבי אמריקה מתוקף עבודתו, ובתור מי שחי על חשבון ההוצאות של מקום העבודה, הוא חי חיים של עושר ופינוק: מחלקת עסקים, מלונות מפוארים, מכוניות מהודרות, שירות נוח, חליפות יקרות. והוא, סליחה על משחק המילים, בשמיים. הוא תפס את הג'וב החלומי, ואין לו שום מחויבות. הוא איש חופשי באמת. הוא מייצג את תפיסת העולם של העולם המערבי. עזבו אתכם מהחלום האמריקאי, של בית פרטי, גינה, שתי מכוניות, אשה, שני ילדים וכלב. זה יותר מדי כאב ראש ומחויבות. זה החלום החדש: חופש מוחלט. בדיוק כמו שהגיבורים של "מועדון קרב" ו"אמריקן ביוטי" חלמו עליו. ומהו חופש מוחלט? הזכות והיכולת לטוס בכל רגע נתון לכל מקום. ולא משנה אפילו לאן, כי היעד אינו היעד. היעד הוא ההמראה. הניתוק מהאדמה, מהכבידה. רייטמן מציג באופן מקסים את פטיש הטרמינלים שקשה שלא לחוות כשמגיעים לשדה התעופה. מז'אק טאטי, ועד סטיבן ספילברג, דרך מאיר אריאל, שדות תעופה הם מקום של מאוויים. מקום שכל כולו מייצג פוטנציאל של אושר ועושר.
בינגהם אפילו לא צריך לעבוד קשה במיוחד בשביל כל הלוקסוס הזה. הוא ערפד תאגידי. הוא האיש שמגיע ליום אחד לחברה כדי לשבת מול העובדים ולפטר אותם. הוא המקצוען. המוציא להורג. וכשהאקלים הכלכלי באשפה וחברות מקצצות כוח אדם על ימין ועל שמאל, אנשים של בינגהם נמצאים בשיא השגשוג שלהם. הוא ניזון מהמשברים שלנו.
ועתה, הגיע הזמן לעמת את הדמות הזאת עם המציאות. הכניסו את שתי דמויות המשנה: האחת היא כמו ההעתק המושלם של בינגהם, אבל באשה (ורה פרמיגה). השנייה, היא ההפך המושלם של בינגהם (אנה קנדריק). אחרי הראשונה הוא ינסה לחזר, את השנייה הוא ינסה לאלף.
אנחנו כבר בקיאים במהלכי הדרמה הקומית האמריקאית. וגם ראינו לא מעט סרטים על מצליחנים. על אנשים שטעו לחשוב שבגדים יפים וחיי נוחות הם עיקר ומהות החיים והסממנים היחידים להצלחה, בשעה שמאחוריהם מסתתרת בדידות גדולה ואיזו ריקנות. רייטמן וקלוני עושים עבודה טובה בלשכנע אותנו שבינגהם לא עושה את עצמו, ושהוא באמת מרגיש הכי בבית כשהוא כמה שיותר רחוק מכל מי שהוא מכיר, כשהוא מנותק מכל אינטראקציה אנושית ממשית, שאיננה זמנית. רייטמן מוותר על הסברים פסיכולוגיים, איך הוא נהיה כזה. מה קרה במשפחה? מה סיפור הרקע של הדמות? אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה או בטעות, אבל זה גורם לנו להבין שאורח חייו הוא לא תגובה לטראומה, או פלסטר לפצע נפשי, אלא בחירה אמיתית.
ובכל זאת, חסר שם משהו. את זה אנחנו רואים. ובהדרגה, גם הוא שם לב שאולי הוא רוצה יותר מזה. בהחלטה התסריטאית שהכי פחות חיבבתי בסרט, בינגהם מתגלה גם כמעין קואצ'ר-מרצה בהרצאות וכנסים, שמנסה ללמד את האנשים להתנתק מכל מה שמגביל אותם, מקרקע אותם. נשמע בתחילה כמו רעיון זן-בודהיסטי, לוותר על נכסים, על אחזקות גשמיות. אבל זהו זן בגרסתו ההדוניסטית. לוותר על הגשמי לא למען מילוי החסר ברוחני, אלא רק כדי להתמסר לכל מה שהוא כיף. ונעים. וכמובן, גם את הפילוסופיה הזאת הסרט יצטרך לבדוק.
במבט ראשון, יש משהו ב"תלוי באוויר" – שרייטמן ושלדון טרנר עיבדו (בנפרד) מספרו של וולטר קירן ("מצוץ מהאצבע") – שנראה מועתק מ"אודות שמידט", וסרטים אחרים של אלכסנדר פיין. לא רק בתפיסת העולם, אלא גם בסגנון ובתוכן. מוקד הסרט נמצא באומהה, נברסקה, עיר הולדתו ומגוריו של אלכסנדר פיין, בו מתרחשים רוב סרטיו. ומלחין הסרט, רולף קנט, הלחין את כל סרטיו של פיין. אבל מול הארסיות הצורבת של פיין – שהופכת את "תלוי באוויר" לרגעים לסאטירה די מושחזת על הדיקטטורה התאגידית הנצלנית של אמריקה (שבינגהאם עיוור לה, כי הוא עוד לא נכווה ממנה, והוא עוצם עיניים לכך שמבחינת הקארמה, הוא משחק באש) – רייטמן מכניס לסרט גם משהו מהאופטימיות המנחמת של פרנק קפרה. קפרה יצר את הסרטים היפים והמרגשים ביותר של העשור שאחרי השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, סרטים שעיקר טענתם היתה "כסף זה לא הכל בחיים" ו”כסף לא קונה אושר”. עכשיו יש לנו את הארסיות והציניות של פיין ואת הנחמה המרגיעה והמרגשת של קפרה, ונותר רק לתהות, באיזה מחנה יבחר רייטמן: האם הוא יעניש את גיבורו על אורח חייו, או שיעניק לו מעין הפי-אנד הוליוודי, שייראה לנו כמו סוף טוב, למרות שהוא עומד בסתירה לכל תפיסת העולם שהגיבור שלנו שטח בפנינו בכמעט שעתיים שלפני כן? לא נסגיר כמובן. אבל הבחירה שבה בוחר רייטמן לבסוף היא שעושה את הסרט, בסופו של דבר, לכה מצוין ומדויק – ואולי אפילו כן לסרט שיש לו את הכוח של משל זן קטן – היא בחירה שהופכת את הגיבור לא למישהו שתפקיד הסיפור היה לחנך ולאלף ולמשמע אותו, אלא לדמות שמלכתחילה היתה לה תכלית. וכמו אותם מלאכים בשמי ברלין, התכלית הזאת היא להסתובב בינינו ולהקשיב לנהמות ליבנו, לחשוף את נשמתה הפגועה של אמריקה בפנינו, לגרום לנו לראות מה קורה שם, ולבחור בעצמנו מחנה. ובינגהם, בתפקיד הסיזיפוס המודרני במחלקת עסקים, עושה את זה, עובר מעיר לעיר, וממשיך לגלגל את הסלע שלו במעלה ההר. ועלינו לדמיין את סיזיפוס מחייך.
ראיתי את הסרט ונהניתי מאוד (מאוד מאוד).
עד כאן הביקורת שלי על הסרט.
כשיצאתי מהאולם וחשבתי למי אני יכול להמליץ על הסרט, גיליתי שלא להרבה אנשים. האמת היא, שגם חלק גדול מהצופים באולם לא ממש התחברו לסרט.
אני חושב שפחות מנושא הפיטורים והמשבר הכלכלי, הסרט מתעסק בדילמה הקלאסית של 'זאב בודד' מול 'איש משפחה'. וכל מי שמצא את עצמו מפנטז איך יראו החיים ללא מחויבות או משפחה, כל מי שמוקסם מהרעיון להיות אזרח העולם או כל מי שהעבודה ממקמת אותו לעתים קרובות בערים שונות בעולם ובשדות תעופה זרים, ימצא את הסרט הזה פשוט מרתק ושנון.
מי שחולםמת על בית בזכרון, טויוטה ושלושה ילדים, לא נראה לי שימצא עניין בסרט הזה.
לא ראיתי עדיין את הסרט אבל הביקורת עצמה- משובחת. שבת שלום
שורה תחתונה: הסרט שעמם אותי. הוא התחנחן בכל סצינה, התנחמד, ממש סירב בתוקף להגיד משהו משמעותי על הדמויות, ובסופו של דבר הוא אוורירי מדי בשביל להשאיר זיכרון כלשהו.
אייל B, מילים כדורבנות. פשוט אמרת את מחשבותיי בקול. וזו אכן אחת הסיבות שבגללן כל-כך נהניתי מהסרט.
המילים שעולות לגבי להסרט הזה, מתחנחן, אופנתי, מתחנף, מעפן, מתוסרט, לא חכם, צפוי, משעמם, לא אמין ולא רגיש.
ג'ורג' קלוני נהדר, כל השאר על הפנים. אני לא הייתי נותן לג'ייסון הזה לעשות יותר סרטים. נדמה לי שסרטים עד לפני כמה שנים לא היו כלכך מלקקים לצופה. הרעיון הבסיסי הוא שהבמאי פשוט דוחף את הלשון שלו לתחת של הצופה ובמקום להוליך אותו במסדרונות העלילה הוא שואל את הצופה – מתאים לך שניקח פה שמאלה?.
מאסתי בסרטים מהסוג הזה וגם ג'ונו היה מחורבן באופן דומה.
יש משהו מאוד לא אינטליגנטי בסרט הזה, למרות שהרעיון הבסיסי של המפוטרים איכשהוא יכול לנגוע הוא מפוספס בסרט.
למוטי
במקום לכתוב ביקורת משל עצמי, אודה לך שעשית את העבודה בשבילי. אז בקיצור, כל מה שאמרת, אבל ההיפך הגמור. תודה.
אני מצאתי משהו טלויזיוני בסרט הזה, אבל כיום הטלויזיה האמריקאית במיטבה מסוגלת ליצור רגעים, דמויות, וסיטואציות חזקות יותר ולפתח אותם בצורה מורכבת יותר.
זה סרט מעולה. ג'ייסון רייטמן משתפר מסרט לסרט. מה שאי אפשר להגיד על אבא שלו שעושה בדיוק את ההפך…
קודם כל – "תלוי באוויר" – מאוד נהניתי. סרט יפהפה ומרגש, ולא רק בגלל ג'ורג' קלוני. גם ורה פרמיגה מקסימה, והכימיה בינה לבין קלוני נפלאה. ואנה קנדריק היא תגלית בשבילי. אבל בעיקר – הלב. לסרט הזה יש הרבה לב בתסריט ובבימוי. הרפרנס לקפרה במקום. סרט נפלא.
ומהצד השני של החיים – "סרט לבן". ראיתי אתמול. סרט נפלא. אני לא ממש מבין אותך יאיר. מבחינתי האנקה נשאר אותו האנקה. רק הצילום יותר יפה.
ב"משחקי שעשוע", לדוגמא, האבא והבן (בהתחלה) נמצאים ביאכטה שלהם, והכלב נובח ברקע. נובח, נובח, נובח – עד שמפסיק לנבוח. זו הדרך שבה האנקה מספר לך ששני הפסיכופטים האלו הרגו את הכלב. את רוב הזוועות הוא לא מראה. כך גם ב"סרט הלבן" – רוב הזוועות נמסרות לנו בוויס-אובר, או מתרחשות מאחורי דלתות סגורות. ובכל זאת יש זוועות. גם און קמרה. גם שם, וגם בחדש (הציפור, או הילד שהתעללו בו). ב"מחבואים" היה את הסוף האמביוולנטי – וגם כאן. בשני הסרטים יש פתרון הגיוני לתעלומה, ובשניהם אין "וידוא הריגה" – כלומר, אין הוכחות חותכות.
האנקה הוא האנקה. האדם הוא יצור רע מיסודו. גרמני, או צרפתי, או אוסטרי. הרוע נטוע בו מלידה, והוא לא צריך סיבה קונקרטית. זהו טבעו של האדם, אליבא דהאנקה.
אז איך את זה אתה אוהב, ואת רוב השאר אתה שונא ?
הסרט היה מבחינתי איפושהו בין ג'ונו לתודה שעישנתם: ציני מחד, וקיטשי מצד שני. היו שלבים שאיבדתי עניין בסרט וחבל שמתחו אותו, אבל היה בו חן וקסם, הרבהמ מנו בזכות קלוני, שהוא פחות שחקן מדהים, כמו שחקן עם נוכחות. אפילו בעיבוד אנימציה יש לו את זה.
ביקורת נהדרת, יאיר, מאירת עיניים. ראינו אותו אתמול. מאוד אהבתי את הסגנון שלו, בתכלכלות של הפריימים יש משהו אפילו הופרי, וכמובן שבכל המיכון של התנועות והמחוות האנושיות בשדות תעופה והשכרות רכב, כולנו מכונה אנושית אחת גדולה. אגב, שותפתי לצפייה לא יכולה היתה שלא לשים לב לתוכן השיווקי הנחוש שבו: חברת תעופה אחת, חברת השכרת רכב אחת ואפילו חברת מחשבים אחת שהלוגו שלה עיטר כל מסך בסרט.
לא הפריע לי בכלל שלא שיתפו אותנו במקור הבחירה בחופש/בדידות של בינגהאם. מה שכן הפריע לי, שברגע שהוא חוזר הביתה, הסרט משתנה לגמרי, ובעיני מאבד גובה.
וגם ההרצאות שלו היו לחלוטין לא מנומקות ולא מספיק טובות. גם הפרטית שהוא נותן בסוף בכיתת בית ספר.
אבל אני מודה שיחד עם איזו ריקנות רגשית שיש בו, היה בו משהו כובש ומעניין. ההשוואה ל"מלאכים בשמי ברלין" מחמיאה לו מאוד, אבל היא גם מעשירה את ההתבוננות עליו.
כל הקטע של ההרצאות היה אמור להיות לא מנומק, מגוכח, תלוש.
לא תכננתי לראות את הסרט אבל עשית לי חשק…
סצינות ההרצאות נראו כמו שחזור מדוייק של סצינות זהות ב"אכזריות בלתי נסבלת", עם אותו תהליך, פאוזה ארוכה ונטישה דרמטית, שלרגע תהיתי אם יש פה איזושהי מחווה מופגנת.
אני, בינתיים, מתפלל שפארמיגה תקח את האוסקר. על אף שאני יכול להתפלל לשלום עולמי באותה מידה. הסיכויים שווים.
עדיין לא יצא לי לראות את הסרט, אבל תודה רבה על הביקורת המדהימה.
ביקורת יפה. חשבתי דברים די דומים לאחר הצפיה בסרט. למרות השוני הגדול, היו בסרט כמה דברים שהזכירו לי אתLost in Translation.
אכן, סרט קטן ויפיפה. אהבתי כל רגע, והעובדה שהסרט נשאר במוחי גם עכשיו כמה שעות לאחר שצפיתי בו בהחלט עומדת לזכותו. התסריט והבימוי היו מחוכמים, והטוויסט העלילתי הקטן לקראת הסיום רק הדגיש (בעדינות) את התמה של הסרט.
אוקיי, אני נכנע. מישהו יכול להסביר לי מה הסוף אמור להביע? זאת אומרת, הבנתי מה קרה, נראה לי, אבל אני לא חושב שהבנתי למה זה קרה, מה הייתה הפואנטה של זה ומה אני אמור להרגיש. אני מניח שעכשיו כבר מאוחר מדי ברמה הרגשית, אבל מעניין אותי לשמוע דעות של אנשים שהתלהבו ממנו. ברצינות, מישהו יכול להסביר לי למה זה אמור להיות סוף יפה?
### ספוילר ###
קודם כל הסוף מוצלח ולו בגלל שהוא לא דביק, שמאלצי וצפוי.
חוץ מזה, הוא גם אירוני: כמו שאדם נשוי תקוע בזוגיות לטוב ולרע, כך גם הדמות תקועה ברווקות שלה, וכנראה לתמיד.
בסוף הוא גם מבין שיש משהו שהוא פיספס בדרך שלו, וכמו כולם, הוא לא 200% בטוח ושלם עם מקומו.
(ספויילר. ברצינות, אם לא ראיתם, אל תקראו.)
תודה רבה יעקב. כנראה, אם ככה, שלא פספסתי משהו משמעותי, פשוט הסוף פספס אותי. לכל סרט יש את הסוף המתאים לו, והסוף הזה מאוד לא התאים לסרט. הסרט נבנה על השאלה האם הוא מסוגל להתחייב למערכת יחסים או לא. נדמה לי שהרעיון היה שהוא כבר שינה את דרכו (בצורה מאוד מרושלת מבחינה תסריטאית) אבל בגלל שבת זוגתו לא הייתה מחוייבת לקשר הוא התייאש. ואז הוא חזר לאוויר, והוצבה בפניו הבחירה. ברגע כזה, אם מחליטים שהוא עולה על המטוס, זו חייבת להיות אמירה מדאכת על חוסר היכולת שלו להשתחרר מהרגליו, גם כשהוא מבין את השגיאה בהם. אבל נראה היה שהוא לא השלים עם כך שיישאר כל חייו במטוס. לא היה פה קליימקב, גם לא שלילי. קשה לי עדיין לנסח לעצמי למה, אבל זה לא מסוג הסרטים שסוף פתוח תפור עליהם. אני מניח שחלק מהעניין הוא שהסרט אומר שהמשפחה היא תמיד הגאולה, אבל לא נותן לדמות את הגאולה מסיבות שלא לגמרי קשורות אליה.
אבל מה שיותר גרוע, הוא שנעשה נסיון לטשטש את זה שהסוף לא סוגר כלום. סצינת הטיסה האחרונה הייתה לגמרי לא מובנת לי. מה, ניסו עכשיו להפוך את התפקיד של ליסוע ממקום למקום ולפטר אנשים למשהו בעל פאתוס? אלא אם כן יש פה אירוניה שלא קלטתי, מה שקלוני קריין היה מגוחך. זה כמו שבסוף "חיים של אחרים" אולריך מיהה היה אומר "כשאתם הולכים לעבודה, או לחברים, או לשירותים, תדעו שיש מישהו ששומר עליכם." מה?! הרגשתי שמנסים לכפות עלי להרגיש טוב עם סוף רע. אבל שוב, אני עדיין לא בטוח שהבנתי מה באמת הייתה הכוונה.
והסוף הזה מחזק את התחושה שלי, שאחרי חצי ראשון די נהדר, 'תלוי באוויר' איבד כיוון. אחרי כל החצי השני של הסרט, שכלל קטע בו קלוני נטש נאום באמצעו (!) כדי לפגוש את עבודתו, ואת מונטאז' האנשים-המפוטרים-השמחים-בגורלם-איזה-כיף-לי-יש-לי-משפחה, קשה לי לאהוב את הסרט על היותו לא דביק ושמאלצי. אין לי התנגדות לזה שכסף זה לא הכל בחיים, ומשפחה זה דבר חשוב- והיה ברור מההתחלה שהכיוון היה לשם- אבל הרעיון הזה הועבר בדרך מאוד לא אלגנטית והודבק לסרט ולדמות בצורה בעייתית מאוד.
הסרט טוען שמשפחה זה ה-דבר? שהיא הגאולה? מתי הוא טוען את זה. הסרט מראה דרך חיים, הדמות היהירה והבטוחה בעצמה מסימת בתחושה של החמצה, אבל הוא לא מתמוטט ומתרסק. הוא תלוי באוויר, במסלול שבחר לעצמו, עם התובנות שלמד על כך שיש משהו שהוא גם מפספס שם. אבל לא הייתי אומר שזה רמיזה לכך שכולם צריכים משפחה. בכל אופן התסריט קליל ומהנה יחסית לסרט הליוודי כך שיצאתי מסופק. אם הוא היה משיג את הבחורה והם היו רצים יחד לשקיעה זה היה נורא.
חוץ מזה, למה סוף צריך לסגור מעגל. מסלול של תסריט זה לא בהכרח צורה גיאומטרית ידועה מראש.
(ספויילרים)
קודם כל,
לא יודע. הסוף לא הסתדר לי. אולי מתישהו אני אצליח לנמק לעצמי את זה, ואולי לא. בטוח שהסצינה האחרונה, שבה הוא ראיין דיבר על עצמו כמעין אל, הייתה מגוחכת.
לגבי המשפחה. כן, הסרט טוען שמשפחה זה הדבר. החסרונות בחייה הדמות הראשית היו ברורים מאליהם, אבל לא הוצגה שום מערכת יחסים בעייתית. ברגע שהתחיל הרומן בין ראיין למה שמה, הוא היה מאושר הרבה יותר. הוא *הבין* את הטעות שלו, והיה מוכן לוותר על הכל למען הקשר, אבל אז גילה שהיא לא מוכנה. לא כי היא בוחרת להמשיך באורח החיים הנהנתני שלה, אלא כי אורח החיים הזה הוא מפלט. בעצם, אפשר לראות שבעקיפין הקשר שלה עם בעלה כנראה בעייתי, אז זו כן ראייה מסוימת לצד השני, אבל כל עוד לא ראינו כלום מהמשפחה זה רק ניחוש. הזוגיות שלה עם ראיין, בכל מקרה, היא כן פלסטר לפצע נפשי. ואם כל זה לא הספיק, יש את אותו מונטאז' שדיברתי עליו.
לגבי הנאה- נהניתי מהחלק הראשון הרבה יותר מהחלק השני, זה לא עניין אינטלקטואלי תיאורטי. בעיני הסרט גם איבד תנופה ברמה הקולנועית. אם הייתי חושב שזה סרט שמרני ובעייתי רעיונית אבל עשוי מושלם לא ממש היה אכפת לי, לפחות לא עד גבול מסוים.
בכל זאת,גולת הכותרת של הסרט הזה,הוא בדידותו של האדם,קצת בומבסטי,לדעתי הוא נוגע ללב,ולו רק העובדה שכל הדמויות בסרט
בסופו של יום בודדות,הוא עוסק כל הזמן,איך מתמודדות הדמויות עם הלבד,אם תשימו לב ,גם אחותו נשארת לבד,גם זו שנבחרה להחליף אותו,אם המאהבת שלו למעשה היא לבד אפילו שהיא נשואה,גם הרעיון לשלוח את המפוטרים להתמודד לבד עם הפיטורין,גם כשהסרט מקבל סטיה מנושא הסרט הדגש שם היא בדידותם של הדמויות בסרט,כשגיבור הסרט מגיע למילווקי.
לסיכום הסרט מאד יפה אולי הוא שיטחי בעיני מבקרים אחדים,יכול להיות שבגלל שלפטר אנשים היום זה הפך להיות שיטחי מדי,חומר למחשבה
נוי, הזוגיות היא בהחלט לא "הדבר" בעיני הסרט שמראה את הצורך במפלט אצל האנשים שבחרו בדרך הזו. הם לא מאושרים בדיוק כמו דמות הגיבור.
אם רוצים לנתח ו"להוכיח עומק", אז להתיחס לסרט כסרט שדן בשליטה. שליטה על עצמך – בחירה מה אתה הולך לעשות עם החיים, איזה מסלול לבחור לעצמך, והאם אתה שלם עם עצמך. שליטה – איך אתה נמצא לעיתים בצד המפטר, השולט, לפעמים מכתיבים לך פיטורים, או משנים לך את צורת העבודה בעל כורך בגלל טכנולוגיה – אחד הדברים שהכי מפחידים אנשים מבוגרים, כי היא מנטרלת להם את תחושת השליטה. שליטה בעם מי אתה רוצה להיות, למרות שאין לך בכלל השפעה על האם המישהו רוצה להיות איתך.
אבל בסופו של יום סרט חביב ומהנה בעיני, אולי בעיקר כי כל הדברים הנ"ל לא מספרים משהו חדש ומקורי, מעבר לעובדה שיש חורים ולא השתכנעתי מהרבה דברים בתסריט.
אני מסכים שהסרט עוסק בשליטה, אבל הוא מציב בבירור את המשפחה כאי של יציבות, מעין תפיסה רומנטית על אהבה שגואלת את האדם מבדידותו בעולם מנוכר. ככה אני הרגשתי בזמן הצפייה לפחות, עכשיו אני קצת פחות משוכנע בזה. המשפחה הרמז היחיד שראיתי למשפחה לא מאושרת הוא בסיפור של בת הזוג של ראיין, ואת זה באמת אין לי איך להסביר- אבל שוב, כל עוד אני לא יודע כלום על מערכת היחסים שהייתה לה עם בעלה קשה לי להסיק מזה משהו (ובמבחינת יחסיה עם הדמות הראשית, העניין היה פער ציפיות, אם זה היה תלוי בו הם בטח היו כבר ב-happily ever after). איזו עוד מערכת יחסים שלא עובדת ראית?
Wow, wonderful blog layout! How long have you been blogging for? you make blogging look easy. The overall look of your website is wonderful, let alone the content!