20 מרץ 2010 | 19:00 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

"סופר הצללים", ביקורת

זוכרים את כל המגדלורים?



סכין במים?

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.3.2010



“סופר צללים” הוא סרטו הראשון של רומן פולנסקי מזה חמש שנים. אז עיבד למסך את “אוליבר טוויסט” הקאנוני של צ’רלס דיקנס, כעת הוא הוא מעבד למסך ספר מתח פאלפי ועכשווי של רוברט האריס. זה גם הסרט הראשון מזה עשור שפולנסקי היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הקודם, גם הוא מעולם סרטי המתח והפאלפ, היה “השער התשיעי” עם ג’וני דפ. כשרומן פולנסקי מביים העולם מביט בסקרנות, ומבקרי הקולנוע מיד מתבוננים בסרט בקונטקסט רחב יותר, בניסיון למקם אותו על המכלול סך גוף עבודותיו. התהיות קבועות: האם גם סרטו החדש יכיל את המוטיבים המאפיינים את יצירותיו הגדולות: רדיפה, פראנויה, בהלה, חוסר אמון בממסד? כשאתה הבמאי של “צ’יינטאון” ו”תינוקה של רוזמרי” ואתה מייצר מותחן אפל חדש, הציפיות ממך גבוהות למדי.וכרגיל, חייו האישיים של פולנסקי תמיד נדחפים פנימה. את “צ’יינטאון” הוא ביים אחרי שאשתו נרצחה. את “הפסנתרן” הוא ביים כזכר לילדותו בצל אושוויץ. ואת “סופר צללים” הוא היה צריך לסיים – בשלב האפקטים והפוסט-פרודקשן – מתא מעצר בשווייץ. אבל אחרי צפייה ב”סופר צללים” ונדמה שהתהיות רק מתרבות: אמנם, קל למצוא בסרט את העיסוק התמאטי העקבי של פולנסקי, אבל רוח הסרט שונה לחלוטין. מדובר – באופן יחסי – בסרט קליל למדי, לרגעים כמעט קומי, ולרגעים אחרים ממש מבדר. ויש בכך משהו מבלבל, כי סיפור חייו של פולנסקי – מילדותו כניצול שואה ועד לטרגדיות של חייו המאוחרים יותר – כמו גם סרטיו המדכאים והמבהילים, כאילו גורמים לנו להאמין לו פחות כשהוא בוחר להיות פתאום קל דעת.


“סופר צללים” מתחיל, באופן משונה ומפתיע למדי, ממש כמו “שאטר איילנד” של מרטין סקורסזי, וההשוואה בין שני הסרטים חושפת עד כמה דומות ההשפעות הקולנועיות על שניהם, אבל כמה שונה הסגנון הקולנועי שלהם. כמו ב”שאטר איילנד”, גם “סופר צללים” מתחיל בהגעתו של גיבור לאי, בו עליו להיות מבודד בשעה שהוא מנסה לרדת לעומקה של אמת חמקמקה, שעליו יהיה לתהות מה ממנה בדוי ומה ממנה אמיתי, ואיזו קונספירציה מסתתרת מתחת לאפו. ואם יש אי, ויש מיסתורין, אז יש גם מגדלור, שמשמש מוטיב ויזואלי שחוזר על עצמו. ב”סופר צללים” יואן מגרגור מגלם סופר שמקבל משימה: לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן). ולעשות את זה, כמובן, בעילום שם. הספר המקורי של רוברט האריס (ששותף לכתיבת התסריט) נקרא “רוח רפאים”, על שום צירוף המילים ל”סופר צללים” באנגלית: “Ghost Writer”. ואכן, גיבורנו מציג את עצמו שוב ושוב בתור רוח הרפאים של ראש הממשלה לשעבר. וכך, מבחינת עיצוב התמונה והשימוש במילים, הסרט מקבל קונוטציות מעט גותיות.


אבל מה שמתחיל כמעין דרמה ספרותית, על האופן בו מנסחים את חייו ומעשיו של אדם, על האופן שבו כתיבה ושכתוב יכולים להפיע גם על מציאות ממשית, ועל הדרך שבה אפשר להתמקח על האמת וייצוגה באמצעות אוצר מילים, ממשיך כמו דרמה פוליטית, ומסתיים כמו מותחן קונספירציות. ממש כמו סקורסזי ב”שאטר איילנד”, גם פולנסקי והאריס בונים כאן עלילה שהיצ’קוק בוודאי היה מתענג עליה, על אדם תמים שמגלה בהדרגה שמישהו מתפעל אותו מלמעלה, ושככל שהוא יודע יותר מדי, כך חייו נמצאים בסכנה גדולה יותר. “סופר צללים”, לטעמי, היה מסורבל ומגושם ואיטי ולא מעורר התלהבות ברוב חלקו הראשון. מסירת האינפורמציה נעשתה באופן מיושן (הסצינה עם איליי וולך היא דוגמה לאיך לקחת מוסכמה של סרט מתח ולהפוך אותה לקריקטורה. הסצינה היתה איומה ומגושמת בעיניי. אבל אולי – כנראה – בכוונה). אבל בשלב שבו הגיבור שלנו מפסיק להיות שה תמים ולוקח את ההנהגה על מעשיו, ויוצא לחקור את האמת, הסרט תופס קצב מסקרן. הרגע בו מכשיר ג’י.פי.אס הופך לסוג של כלב גישוש מודרני מקפיץ את הסרט לרגעיו היפים ביותר, ומזניק לו אנרגיה מהנה. וזה מאותם סרטים קצת מייגעים שצריך להגיע אל סופם – שאני מודה, שהיה מוצלח ושנון מאוד – כדי להגיד לבסוף “אוקיי, בסופו של דבר זה היה לא רע”.

נושאים: ביקורת

10 תגובות ל - “"סופר הצללים", ביקורת”

  1. אורי 20 מרץ 2010 ב - 21:52 קישור ישיר

    זכר לילדותו באושוייץ?
    אם זה ניסוח רשלני אז בחרת לעצמך חתיכת נושא להתרשל בו. ואם אתה יודע שפולנסקי היה באושוויץ (ועוד בתור ילד ממש קטן) ושרד – אתה יודע משהו חדש, נדמה לי. כי בגרסה שאני מכיר (ושהיא גם הרבה יותר הגיונית) היא שהוא הוברח מהגטו והוחבא במשפחות נוצריות.
    בקיצור – משפט קצת אומלל.

  2. יוסי 20 מרץ 2010 ב - 23:06 קישור ישיר

    לאורי: “זכר לילדותו בצל אושוויץ” זה “לא זכר לילדותו באושוויץ”.
    חבל להוסיף השמצות לא הוגנות כלפי אדם שכל כך אוהב קולנוע אבל כל כך כושל בהבנתו.

  3. שוקי 21 מרץ 2010 ב - 17:44 קישור ישיר

    “הוחבא במשפחות נוצריות” ? מה, הוחבא בתוך הקרביים הנוטפים של משפחות שונות? מועבר ממעי למעי?
    “ילד ממש קטן”? למיטב ידיעתי פולנסקי בצעירותו היה ילד בגודל סביר לחלוטין!
    אורי, אני דורש שתתקן את הניסוחים הרשלניים והאומללים האלו מייד!

  4. מבסוט משוקי 21 מרץ 2010 ב - 22:13 קישור ישיר

    יפה אמרת. אחלה תגובה.

  5. ענבל קידר 21 מרץ 2010 ב - 23:41 קישור ישיר

    “לוקח את ההנהגה על מעשיו”? ממה לעזאזל זה מתורגם?

  6. ענבל קידר 22 מרץ 2010 ב - 1:38 קישור ישיר

    התגובה הקודמת שלי היתה מיידית ואינטואיטיבית. הנה שאר הערותיי, אחרי עיון מדודק יותר, שנראה לי שאתה לא הקדשת לביקורת של עצמך:
    א. דומני ש”אמת חמקמקה, שעליו יהיה לתהות מה ממנה בדוי ומה ממנה אמיתי” היה מזכה אותך בציון “נכשל” במבוא לאפיסטמולוגיה (או ללוגיקה). רק משהו שמישהו מציג כאמת יכול להיות אמיתי בחלקו, לא האמת עצמה. אכן (שקע) חמקמק.
    ב. במקרה של “למקם אותו על המכלול סך גוף עבודותיו” אני מנחשת שפשוט לא הכרעת בין כמה ניסוחים אפשריים (היי, בשביל זה המציאו את ההגהה העצמית). ג. ב”כתיבה ושכתוב יכולים להפיע” אני מניחה (לאור מילת היחס “על”) שהאות שנשמטה לך היא ש’ ולא ו’. כן, הם בהחלט יכולים להשפיע (גם בביקורת קולנוע, אגב).
    ד. “מזניק לו אנרגיה מהנה” התכוון להיות “מזריק לו…”?
    ובכלל, נדמה לי שיכולת להתאמץ קצת יותר בשביל פולנסקי בכלל ובשביל הסרט הזה בפרט. בעיניי הסרט עוסק בכתיבה וביחסים שלה עם החיים האמיתיים הרבה יותר ממה שייחסת לו במשפט הלקוני על נקודת המוצא שלו, ולכן גם מגיעה לו התייחסות רצינית יותר בכתב.
    אני יודעת, פסח בעיתונים וכל זה. אני עוד זוכרת את לחצי הדדליינים הלא אנושיים, וברור שגם החיים האמיתיים משפיעים על הכתיבה ולא רק להפך, אבל חבל שדווקא פולנסקי הפסיד מזה. אני מקווה שתמצא מתישהו זמן להקדיש לו עוד כמה מילים (מוגהות).

  7. מישהו 1 אפריל 2010 ב - 21:59 קישור ישיר

    אני היחיד שראה בסרט גם הקבלה די ברורה לנוסע של אנטוניוני? ספוילר, הרי הנה בן אדם שנכנס לנעליו של אחר ומקבל את אותו גורל. בדיוק כמו בנוסע. הוא לובש את הבגדים שלו, הוא מגיע לאותם מסקנות ומת. המוות שלו מחוץ לתמונה ומתפרש על ידי הסובבים אותו כמו בשוט הסיום המופתי של הסרט ההוא. הרי על זה הסרט, דמות שהיא צל של אדם אחר, וברגע שבו היא מגלה עצמאות והופכת להיות דמות אקטיבית היא מגלה שגורלה כבול בגורלה של הדמות שהיא הצל שלה.

  8. Serious Black 12 מאי 2010 ב - 9:01 קישור ישיר

    Inbal, Uri – WTF

  9. נירה 22 יולי 2010 ב - 10:44 קישור ישיר

    כמעריצה של עיני המבקר שלך וניסוחיך המחודדים – התאכזבתי נואשות מן הביקורת.
    אין התייחסות לצילומים היפהפיים, ללוקיישן המדהים, למשחקו המופנם והמסעיר של איאן מק’גרגור המקסים, ולמיומנות הבימויית של פולנסקי: אין בסרט ולו רגע אחד של נפילת מתח.
    אגב, התעלמת מן ההשוואה המתבקשת ל”פרנטיק”, אם כי התייחסת להליכה במבוך של ריק באופן עקיף.

  10. לונדרס 24 דצמבר 2010 ב - 16:03 קישור ישיר

    אכן, סרט לא מוצלח וברובו הגדול אף משעמם. פולנסקי התמסחר במערב אולם בעבר הפיק מוצרים מרתקים, עשויים במקצועיות, הגם שהיו נטולי יומרות אמנותיות.
    צורמת במיוחד הנעימה היפה המלווה את הסרט ש”הושאלה”, על קרביה, מסרטו הענק של מיצוגושי, “סאנשו דאיו”, יצירת מופת שההשוואה אליה הופכת את המותחן הפסבדו-מתוחכם של האריס ופולנסקי למוצר חיוור ואנמי.


השאירו תגובה ל - Serious Black