פיקסאר מציגים: סיפורי מעשיות משנים קדמוניות
לא ארץ לצעצועים
מה שמדהים בסרט כמו "צעצוע של סיפור 3 " הוא שבגלל עוצמת החוויה הרגשית שהוא מעניק לצופיו כל מי שיוצא ממנו מרגיש צורך לנמק לעצמו את הסיבה שהסרט הזה כה נגע בו, וזאת על ידי מציאת דרכים לקרוא את הסרט כמשקף משהו שקרוב לעולמו. או מבחינה ביוגרפית, אבל גם מבחינה ערכית, פילוסופית ואידיאולוגית. "צעצוע של סיפור 3 " כמובן אינו יוצא דופן בזה. תמצאו את זה קורה בכל פעם שיש איזשהו סרט שהופך למעין "שיחת היום" (בוודאי ש"אווטאר" עשה את זה גם ומיד נוכס כסרט המבטא אינספור תפיסות עולם הפוכות לחלוטין). זו גדולתה של אמנות, שכשאנחנו מתחברים אליה, מזדהים, נהנים, מתרגשים, אנחנו רואים גם בה מבחן כתמי צבע ודרכה, למעשה, אנחנו מבארים את עצמנו. זה כנראה ניסיון שלנו גם להוכיח לעצמנו שיש בסרט מסוג זה יותר מאשר סתם בידור. שיש בו משהו מעמיק, שהצדיק לא רק את זמננו ואת כספנו, אלא גם את דמעותינו, התרגשותינו וחיבורנו. וכך, כמה ימים אחרי שלינקקתי למבקר שלקח את "צעצוע של סיפור 3 " כתרגיל באינטרפרציה חופשית של אידאולוגיות, כולל קריאה של הסרט כטקסט דתי, מגיע בלוגר נוסף שמציע קריאה הפוכה, של "צעצוע של סיפור 3 " כסרט ניהיליסטי. ניהיליסטי, הוא אומר, לא פחות מ"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן. טוב, קצת פחות. כי המבקר מבקר את "צעצוע של סיפור 3 " על כך שהוא לא הולך עם הניהיליזם שלו עד הסוף, ומשתפן לקראת הסוף. קריאה נחמדה, אבל לא עקבית. כי אני, למשל, ראיתי ב"צעצוע של סיפור 3 ", בין השאר, סרט על תכלית. על כך שלכל אחד יש משימה ותכלית ומטרה. ויש לו בעל בית שהוא שלו ומשרת אותו ושואף לחזור אליו. וזאת, תוך שהוא בדרך צריך גם להיות אחראי לקהילה שסביבו. קריאה כזאת, שהיא ההפך מניהיליסטית, לדעתי שומרת על קונסיסטנטיות לאורך הסרט והופכת את מטרתו ומסעו של וודי לעקבית ושלמה.
============
זה שבוע לא רע לדרור קרן. בסוף השבוע הקודם כמה עשרות אלפי צופים שמעו אותו מדבב את וודי ב"צעצוע של סיפור 3 ". ומהיום עוד כמה עשרות אלפי צופים יראו אותו משחק דמות לא הכי סימפטית ב"פעם הייתי" של אבי נשר. אני מניח שבסוף השבוע הקרוב רוב מוחץ של רוכשי הכרטיסים בארץ ילך לסרט שדרור קרן קשור בו.
===============
היום שוחק מהלילה
אפרופו ראייה רוחנית של סרטי פיקסאר: בואו נדבר שנייה על הסרט הקצר שמקדים את "צעצוע של סיפור 3 ". קוראים לו "יום ולילה" שביים טדי ניוטון. קודם כל, הוא פנטסטי מבחינה צורנית/קולנועית/ויזואלית. שתי דמויות קריקטוריליות, שנרה כאילו צוירו ביד (מעין "מר קו" שכזה), שממולאות בציורים באנימציית מחשב פוטו-ריאליסטית מרהיבה. אין דיאלוגים בסרט, וכל מה שקורה לאחת הדמויות – מעשה, מיקום, מחשבה – נראה בתוך הגוף השקוף שלו, כמו מעין בלון מחשבה, אבל פנימי. דמות אחת היא היום, שמחה, עליזה, נמרצת. דמות שנייה היא הלילה, אפלה, מנומנמת, נרתעת. שניהם מתחילים בעוינות, אבל אז מתרגלים זה לזה ונהיים חברים. וברגע שהם נהיים חברים, הם מתחלפים, השמש שוקעת, השמש זורחת, והיום נהיה ליל והלילה נהיה יום. וכמו "גראונדהוג דיי", עכשיו מתחילים הכל מחדש.
וזה פלא גדול. כי בעודי צופה בסרט, בסך הכל 6 דקות אורכו, משהו ברעיון שלו נשמע לי מוכר מאוד. ברור. הרי אני אוהב ולומד את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – אגדות עם שהוא היה ממציא או משפץ ושהיה מספר לתלמידיו ובתוכם החביא לא מעט מטאפורות המתייחסות לתורותיו. ובאחד הסיפורים, "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" – סיפור שמתחיל כמו אותה אגדת עם שכשבעים שנה אחר כך זכתה לפרסום גם בזכות הגרסה של מארק טוויין (הסיפור מתחיל אותו דבר, אבל ממשיך אחרת לגמרי) – מופיע העניין הבא: בסיפור נפגשים בלב יער שני אנשים שלא יודעים שהם קשורים זה לזה. אחד הוא בן מלך והשני בן שפחה, שהוחלפו מיד אחרי הלידה. מוטיב ההחלפה, של התהייה התמידית מי זה מי ומה מקומי ותפקידי בעולם, שמופיע גם ב"יום ולילה", כבר מתחיל כאן. אבל הלאה: בלילה, בלב היער, הם שומעים רעש גדול. והם מחליטים לשאול את אדם היער – האיש שמדריך אותם ביער – מה פשר הרעש הזה:
"ושאלו: מה קול החוכא (הצחוק) הגדולה הזאת סמוך לבוקר. השיב אדם היער: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואל את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שם. ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום. וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה".
והרי היום השוחק מהלילה – זה בדיוק תמצית הסרט הקצר של פיקסאר. אסוציאציה פרטית? יתכן. אבל זה לא נגמר כאן. אחד המוטיבים העיקריים בסיפורו של ר' נחמן הוא הפחד. העובדה ששני האנשים האלה כל הזמן מפחדים. ויש כאן דימוי למצב האנושי של החיים בפחד תמידי. פחד מהלא נודע, מהזר. והנה, הפחד הזה הופך לעניין המרכזי גם ב"יום ולילה". המילים היחידות שנשמעות בסרט הן הקלטה מתוכנית רדיו שבו מדבר מדריך רוחני אמריקאי בשם וויין דאייר על כך שמה ששולט בחיי האדם בעידן המודרני זה הפחד.
כלומר, עצם זה שבסרט מופיע קולו של אדם שקשור לרוחניות מעידה על כך שיוצרי הסרט אכן חשבו על מטאפורה קיומית, אקזיסטנציאליסטית, על מצבו (הרגעי) של האדם אל מול העולם (הנצחי), ושיש כאן מימד רוחני שמחכה לנו ודורש פיענוח והתבוננות. האם טדי ניוטון וחבריו ליצירת הסרט מכירים את ר' נחמן מברסלב. מסופקני (אם כי, פירוש לסיפור "מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו" פורסם בספר ששמו "היום שוחק מהלילה" שכתב הרב ארז משה דורון ושתורגם לאנגלית, כך ש… מי יודע). ובכל זאת, בכנות, מסופקני. אבל כן יש קרבה גדולה בין תורות רוחניות מהעולם, בין אם זה עולם הטאו שאותו וויין דאייר נשען עליו, ובין אם זה עולם התורה, היהדות והקבלה שר' נחמן נשען עליו. והכי מדהים: שברגע שמתרגמים רעיונות לסיפורים, למיתולוגיות ולמטאפורות, כולם פחות או יותר שואבים מאותה באר קדמונית של נראטיבים ורעיונות ומטאפורות. וזה, כאמור, יופיין של הסיפורים כשהם באמת עובדים: יוצריהם יכולים להלביש עליהם שלל רעיונות ומסרים. והצופים ישאבו מהם כמות עצומה עוד יותר של משמעויות ורעיונות ומסרים, שמתפענחים בראשם גם אם היוצרים בכלל לא התכוונו לכך.
===========
עוד "צעצוע של סיפור 3 ": עיתון אוסטרלי מראיין אנימטור אוסטרלי שעובד בפיקסאר.
================
ועוד "צעצוע של סיפור 3 ": חבריי במכללה הישראלית לאנימציה מקיימים במוצאי שבת הרצאה על פיקסאר, כולל הקרנת סרטים קצרים נדירים של החברה. הנה דף האירוע בפייסבוק עם כל הפרטים וכתובות והשעות, לאישרורכם. ורוג'ר איברט כבר הכריז לפני מה ימים שפיקסאר היא האולפן הראשון שהפך לכוכב קולנוע.
האם יכול להיות שטרילוגיית צעצוע של סיפור היא הטרילוגיה המושלמת בתולדות הקולנוע? טרילוגיית הסנדק הייתה שני שליש מופתית, כך גם בחזרה לעתיד. בד"כ קשה להתעלות גם בסרט השלישי. ומה שכל כך גדול בצעצוע של סיפור 3 זה השילוב המושלם בין הטון הרגשי שהיה בסרט הראשון לבין האקשן הקולנועי שהיה בשני. לא עןלה לי בראש שום דוגמא נוספת לסיקוול שלישי שהצליח להמריא מעל השניים הקודמים.
שר הטבעות ?
מת לחיות?
אבא גנוב?
"שובו של הג'דיי" הוא בעיניי הטוב בטרילוגיה המקורית
מסכים איתך, איצקר.
שובו של הג'דיי? עם היצורים הפרוותיים המעצבנים? ועם הטוויסט העלילתי הדי מודבק של קשר הדם בין ליאה ללוק? האימפריה מכה שנית עולה עליו בכל פרמטר בעיני.
ושר הטבעות הוא לא ממש טרילוגיה, ונדמה לי שגם שם הסרט השני הוא הטוב ביותר.
בכל מקרה, קשה לי להאמין שבתפיסה הקולנועית "צעצוע של סיפור" יזכר כטרילוגיה המושלמת. גם אם כל החלקים טובים במידה כמעט שווה, אף אחד לא מתייחס אליהם כשווי ערך ל"הסנדק".
To Nimrod-the twist was hinted already in The Empitre Strikes Back and Lucas made sure we know they are related at the end of Revenge of the Sith, but i agree with you that The Empire Strikes Back is the better movie in the trilogy
ליאיר: בפוסט הקודם שלך על צעצוע של סיפור, כתבת על אנשים עם צילינדר שלא יכולים לראות תלת מימד. ואני תוהה – מה? על מה ולמה?
"צעצוע של סיפור 3" הצליח להביא אותי אתמול עד דמעות (ענין לא פשוט כשמשקפי תלת מימד רכובים על אפך), והסרט פשוט מושלם לסוגו. מבדר, מצחיק, שנון, קודר, מפחיד ומלנכולי בעת ובעונה אחת. לא רוצה לקרוא לו יצירת מופת, כי אנו קרובים מדי למועד יציאתו, אבל בעיני הוא ללא ספק אחד הטובים של פיקסאר. וללא ספק (לפחות מהזוית שלי) סרט על התבגרות במובן השלם ביותר של ההגדרה הזו.
ואם הסרט היה מושלם, "יום ולילה" הקצרצר הצליח להעפיל בבת אחת למקום הראשון במצעד האישי שלי של סרטי פיקסאר הקצרים, מקום ששנים שכן בו "למען הציפורים" שהוקרן לפני מפלצות בע"מ. "יום ולילה" מצליח להעביר כמויות של רגש והזדהות עם הדמויות השקופות שלו במהלך שש דקות מקוריות ומושלמות כשלעצמן. תענוג.
מסכים עם עידן. איזו עוד טרילוגיה הפיקה 3 סרטים נפלאים ומהנים כל כך? אולי אינדיאנה ג'ונס התקרבה לכך. רק שלא יהיה צעצוע של סיפור 4.
וקצת קידום – במסגרת ספיישל האנימציה של יס עליו המליץ יאיר שלשום, ישודרו בשבת הבאה יחד עם "למעלה" ו"וול-E" גם רבים מהסרטים הקצרים והאהובים של פיקסאר ("למען הציפורים", "המשחק של גרי", "תזמורת של איש אחד" ועוד).
Man this spam comments here are driving me spastic! Do something about it!
This is really interesting. Thanks for posting it. By the looks of the comments, many others think so too.